״הולכת רחוק״, סקירה

שביל רכס הפסיפיק הוא סוג של שביל ישראל של מערב ארה"ב. הוא מתחיל בגבול עם מקסיקו ומסתיים בקנדה (וכמובן שגם להיפך – אך הרוב מכריע של ההולכים בו צועדים מדרום לצפון). תווי המסלול מגוון מאוד: הוא מתחיל באחד מן המדברים החמים בעולם, עולה לכמה רכסי הרים, כולל הרי הסיירה נבדה המושלגים וחוצה הרבה גנים לאומיים אמריקאיים. הליכת השביל במלואו לוקחת כמה חודשים ובכל שנה כמה מאות בני אדם יוצאים למשימה. הסרט החדש "הולכת רחוק" (Wild) מבוסס על ספר זיכרונותיה של שריל סטרייד, סופרת אשר צעדה בשביל ב-1995. הספר פורסם לפני שנים ספורות והפך לרב מכר, אך למרות זאת היה חשש כי חלק מן הכוח שלו יילך לאיבוד במעבר למסך הגדול, דווקא בשל אופי הסיפור והעריכה של סגנון הכתיבה של הגיבורה/מחברת.

כל תיעוד של הליכה בשביל מאתגר מסוג זה היה מעורר השראה, אבל גם בעייתי ברעיון לעיבוד קולנועי: בסך הכל, הליכה ארוכה בשביל היא לא תמיד חומר גלם עתיר דרמה. אולם, "הולכת רחוק" אינו רק סרט על צעידה ארוכה, התחברות לטבע והתגברות על איתני הטבע. הוא קודם כל סרט על ריפוי עצמי והשימוש בהליכה על מנת למצוא את העוצמה הנפשית ולהמשיך בחיים לאחר אירוע קשה. הסרט יכול היה ליפול בקלות למלכודת של רוחניוּת יתר. אתגר גדול אף יותר הוא העברת ספר שהוא למעשה יומן מסע לסרט, כאשר חלק ניכר מקסמו של הספר הוא הדרך בה סטרייד מתארת את הדברים, דרך אשר יכולה להפוך בקולנוע לרצף של קטעי קריינות משעממים קולנועית (ואין כאלו בסרט).

ההצלחה של הסרט נובעת מכך שבמאי הסרט, ז'אן-מארק ואלה ("מועדון הלקוחות של דאלאס", "קפה דה פלור"), הינו יוצר אשר סרטיו יודעים לבנות קצב טוב בעזרת העריכה. במקרה הזה, הוא משתמש בעריכה על מנת לדלג בין זמנים כפי שהם נתפסים בראשה של הגיבורה שלו ובכך מייצר קולנוע שלא מרגיש משעמם או ספרותי מדי. הסרט מרגיש כמו תיאור של החוויה באמצעים חזותיים ולא כעיבוד לתיאור הספרותי של החוויה וכתוצאה מכך חומק מן המלכודת העיקרית אשר חומר הגלם הספרותי יכול היה לעורר.

תרם להצלחה גם מי שעיבד את ספרה של סטרייד לתסריט, הסופר ניק הורנבי. הורנבי במיטבו כסופר כאשר הוא מתאר בשפה פשוטה מאוד חיים של דמויות הצורכות תרבות פופולירית – בעיקר מוזיקת פופ, אבל גם בקיאות בספרות. כמו בספריו הטובים ביותר, אזכורים ספרותיים ובעיקר אזכורים מוזיקליים הם חלק בלתי נפרד מן המסע של הגיבורה, מה שהופך את הסרט לקולח בהרבה, גם אם הוא שוחק שיר של סיימון וגרפונקל על ידי שימוש יתר (אבל אם סלחנו על כך ל"הבוגר" אפשר לסלוח גם הפעם). היבט חושב נוסף בו הורנבי מצטיין נמצא בסרט בכמות גדולה מן הצפוי – הומור. הסרט מצליח להצחיק בלא מעט חלקים, לא בדיוק מה שמצפים לו מתיאור העלילה.

המאבק של סטרייד, כפי שמתואר בסרט, הוא בו זמנית פיזי ונפשי. אף כי הסרט נפתח בקטע המראה את הפציעות הפיזיות שגרמה ההליכה, ולכל אורכו הוא לא חוסך מלהדגים כיצד הצעידה הארוכה שינתה את גופה הן של סטרייד האמיתית והן של הכוכבת ריס וויתרספון המגלמת אותה – דומה כי המאבק הנפשי הוא קשה יותר, גם אם עוד לפני המסע הוא נתן את אותותיו בעיקר באמצעים פיזיים. זאת מפני ששני משברים פקדו את הגיבורה טרם יציאתה למסך – המוות של אמה ממחלה והתפרקות הנישואין שלה, בין היתר אחרי תקופה של התמכרות למין ולהרואין. כלומר, גם לפני שהיא הובילה את גופה למאמץ פיזי ניכר, ניסתה הגיבורה להשיג ריגושים קיצוניים בצורה גופנית, אך פגעה בה ובסובבים אותה. הקטעים בהם אנו חוזים בפצעיה של הגיבורה – או להבדיל, בזיכרנות קטועים שלה ממפגשים מיניים – נראים בתחילת הסרט פולשניים ומסבירניים מדי. אבל הם מתחברים למהלך הגדול שעובר על הדמות – מציאת שלווה נפשית חדשה דרך השינויים שעובר הגוף.

בנקודה זו מעניין לציין כי כותרת הסרט באנגלית, ״Wild״, מבצעת משחק עם הציפיות של הצופים. הצפי הוא שה"פרא" המתואר יהיה המפגש עם הטבע. אבל ככל שהסרט מתקדם, דומה כי שריל הייתה פראית יותר דווקא בחייה בסביבה עירונית ודרך ההליכה היא חוזרת והופכת לתרבותית. היא עושה זאת דרך ציטוטים ספרותיים שהיא רושמת בספרי מבקרים לאורך נקודות הציון השונות של המסלול, ודרך המפגשים שלה עם אנשים שונים, בהם האינטליגנציה הרגשית שלה מתפתחת ככל שהסרט מתקדם.

במידה רבה, זהו סרט הפוך לסרטו הידוע של שון פן ״Into the Wild" המציג גם הוא מסע רגלי במערב ארה"ב. אבל סרטו של פן הוא על בן אדם שמתנתק מן הציביליזציה ובסופו של דבר מאבד את עצמו; שריל סטרייד של "הולכת רחוק" מוצאת מחדש את עצמה ואת הקשר לתרבות. גם שם המשפחה שבחרה לעצמה מתכתב עם כך – היא קראה לעצמה על שם כלב תועה, ודומה שבסופה של ההליכה היא מצאה שייכות למשהו, אף כי הסרט לא מראה אותה מתחילה מחדש את החיים בתום המסע.

ואלה הוא במאי שהעריכה בסרטיו לא מסתירה את עצמה. לעיתים הדבר נראה מעט גימיקי ומגמתי, אבל בסרט הזה היא עובדת בצורה טובה יותר מאשר בחלק מסרטיו הקודמים. זאת מפני שסגנון העריכה מצליח לשזור היטב את הסרט ומלאכת השזירה של קווי העלילה השונים היא ההישג הגדול ביותר שלו ושל הורנבי. "הולכת רחוק" הוא סרט בו השלם גדול מסך חלקיו: כאשר לוקחים כל סצנה בנפרד, יש לא מעט רגעים קלישאתיים בסרט, הן במפגשים של שריל עם דמויות בדרך (אלו שעוזרות לה ואלו שהיא פוחדת כי יאנסו אותה) והן ברגעים מעברה המובאים בפלאשבקים.

הדמויות של בני משפחתה של הגיבורה, אשר אמורות  להיות מהותיות יותר בסרט, מעוצבות בצמצום רב, כמעין פרגמנטים של זיכרון. אנחנו יודעים כי לשריל היה אב מתעלל ואם לא-משכילה שנטשה את האב בגיל צעיר, והייתה מאוד קשורה לגיבורה. אבל הסרט לא ממש מאפשר לדמות האם להתפתח, אף כי לורה דרן מגלמת אותה בחן רב ואף זכתה במועמדות לאוסקר על התפקיד. על בעלה לשעבר של שריל אנו יודעים עוד פחות וצריכים להשלים לא מעט מן הסיפור בדמיונינו.

מתוקף כך, יוצא ששריל היא למעשה הדמות האמינה היחידה בסרט. אבל בסוג כזה של סרט על סיפור אישי, רוב הזמן זה מצליח להחזיק, הרבה בזכות המשחק של וויתרספון בתפקיד הראשי (גם היא מועמדות לאוסקר). משחק אשר לא מסתתר מאוחרי גחמות והגזמות ונעזר בלא מעט עידון ויכולת לתקשר עם הפרטנרים שלה לסצנה, גם במקרים בהם מדובר בחיות. רוב הדיבור על התפקיד נוגע לאתגר הפיזי שהוא דורש (ולכך שהכוכבת מופיעה בסרט בלי בגדים), אבל הגדוּלה של המשחק של וויתרספון הוא בכך שהיא יודעת גם מתי לא לנסות יותר מדי.

בסופו של דבר,"הולכת רחוק" לא מצליח לחמוק מכל הקלישאות, אבל כן מספק סיפור קולח ומעורר השראה. הוא עושה זאת למרות כמה רגעים פחות טובים ותחושה כי החל משלב מסוים, הסרט לא ממש מתקדם. והנה, גם אני לא חמקתי מן הקלישאה.