״קלף חזק״ + ״חטופה 3״, סקירה כפולה

מי שרוצה לראות סרט אקשן בקולנוע בימים אלה, עלול/ה להיתקל בבעיה. מלבד שני הסרטים שאסקור בהמשך, ״חטופה 3״ הוותיק ו״קלף חזק״ הטרי, כשלתי מלמצוא עוד משהו שעונה להגדרה. אולי להוציא את ״צלף אמריקאי״, שהוא יותר דרמה מלחמתית עם קטעי פעולה (עשויים היטב), ומתוך הנחה שסרטי פנטזיה כמו ״ההוביט 3״ או גיבורי-העל המאויירים של ״6 גיבורים״ באים לענות על צרכים אחרים. אם שכחתי או התעלמתי מסרט כלשהו אשמח לשמוע, אבל בכל מקרה תודו שההיצע דל למדי כרגע בכל הקשור לפורקן קולנועי בעזרת ז׳אנר סרטי הפעולה הסתמיים של לירות/לראות ולשכוח. האכזבה שלי מהשניים שכן מוצגים כרגע בבתי הקולנוע הייתה עמוקה דיה בכדי לדכא את הרצון לכתוב עליהם. אבל בזמן האחרון אני זוכה ליותר ויותר טענות מצד קוראים וקוראות על כך שאני ממעט לכתוב סקירות בסריטה (הסיבה לכך היא שתי ביקורות בשבוע לעכבר העיר, לפעמים יותר, והעריכה והניהול של הבלוג). אז הנה שתי סקירות קצרות על סרטים שרציתי שיבדרו אותי ובסוף יצא שהציפיות שלי התבדרו ברוח. נתחיל עם ליאם קשישא.

חטופה 3
Taken 3

לכאורה, לפרק השלישי בסדרת הסרטים שהפכה את ליאם ניסן לכוכב אקשן בגילו המתקדם, יש בעיה בכותרת. התקציר והטריילר מבטיחים מסע נקמה של בריאן מילס בעקבות האחראים למות אשתו (פמקה יאנסן) ובמטרה לטהר את שמו כחשוד העיקרי. בקיצור, נדמה שאף אחת לא נחטפת, אפילו לא בתו (מגי גרייס), שעשתה זאת בשני הסרטים הקודמים. אבל המילה הלועזית ״Taken״ יכולה לרמוז שמישהי נלקחת ממילס, באופן המורבידי יותר, וזה אכן המצב גם לפי תיאור העלילה הראשוני. בהמשך אכן תתקיים גם סצנה של חטיפה, נחשו של מי, ונחשו גם מי יבוא להציל אותה.

אני מעריך שכמעט ואין טעם לכתוב שזהו הנדבך החלש בסדרה, וסרט מיותר לגמרי באופן כללי, אבל הנה עשיתי את זה. העניין פה מהותי יותר וקשור לא רק לזהות הבמאי, אלא גם לטיעון מחץ של צופים נגד מבקרים בנוגע לסרטי פעולה שנמאס לי לשמוע כי הוא פשוט עקום. נהוג לחשוב שבמקרה של אקשיונרים, לא משנה כמה העלילה תהיה מופרכת והמשחק זוועה, העיקר שהאקשן יהיה אדיר. אבל מה זה אומר, ״אקשן אדיר״? אצל אוליבייה מגהטון, הבמאי הצרפתי עם השם הכי מופרך בתעשייה (שהעניק לעצמו) – האקשן כמעט אף פעם לא אדיר בעיניי, וספציפית בסרט הזה הוא כנראה הכי גרוע שראיתי אצלו. לעניות דעתי, אי אפשר גם להרעיד את המצלמה וגם ללחוץ על כפתורים אקראיים במחשב העריכה. זה או או, לא גם וגם. נניח ותרצו לשבור חוקים של איך עורכים מרדף, כך שלא ניתן יהיה להבין מי רודף אחרי מי. לא יודע למה שתרצו, אבל סבבה. אם כך, כדאי לצלם עוד דברים מלבד אספלט וקלוז-אפים של חלקי מכוניות מרוטשים ומלאי גיצים. אחרת, מבחינתי יכול להיות שהאוטו עובר טיפול במוסך ובעריכה התערבבו שוטים אמנותיים של נסיעה בכביש המצולמת מזווית אפס. זה פשוט נראה רע.

מגהטון הוא זה שתמיד הורס לי את התיאוריה על גדולתם של בני הטיפוחים של לוק בסון, שכהרגלו חתום כמפיק וגם כתסריטאי במשותף עם רוברט מארק קאמן גם על ״חטופה 3״. סימן ההיכר של הפמליה הבסונית היה ונשאר אקשן גדול ומטופש, ואם ברגעי הפעולה מגהטון פישל בחוסר השראה משווע – בטמטום הוא שיחק אותה בענק. שוב, ברור לי שהמטרה של העלילה בסרטים מסוג זה היא לספק תירוץ לרגעים מותחים ומאיצי דופק תוך בניית מינימום הכרחי של בסיס רגשי עבור הפעולות של הדמויות. אבל ב״חטופה 3״ הכל אקסטרים ברמה כזו שהנחת היסוד של הדמות הראשית עושה סיבוב שלם סביב עצמה. במילים אחרות, בריאן מילס מגן על בתו בחרדה כה מוגברת, עד כי הוא מעדיף לנסות להרוג אותה בעצמו מאשר שיקרה לה משהו (ואני אפילו לא מזכיר את האנשים שהוא מסכן את בטחונם בתהליך, זוהי מוסכמה ז׳אנרית נוראית אך מקובלת). הוא יציב אותה במצבים של חיים ומוות רק כדי שלא תיחטף (איפה זה ואיפה הסצנה מתחת למיטה בסרט הראשון), ירעיל אותה, יפדח אותה מול חבריה לספסל הלימודים, ושיא השיאים – ינסה להתנגש במכוניתו במטוס עליו היא נמצאת. אני לא בטוח באיזה מודל של אבהות, או אנושיות, זה נראה כמו רעיון טוב לסוע דוך אל עבר מטוס שמנסה להמריא בידיעה שהבת שלך נמצאת שם, אבל מסתבר שזו בדיוק הסיבה בגינה אנשים באים לסרט.

מוקד המשיכה העיקרי של ״חטופה 3״ הוא עדיין דמות האב הדואג והמעניש שמגלם ניסן כבר שנים ארוכות. מדוע צופים רבים כל-כך נוהרים בזכותו לסרטים? בפוסט שלו על ״נון-סטופ״, הסרט השני הכי נצפה בישראל ב-2014, הזכיר פבלו את דמות האב הנעדר, או הגעגוע לאב שעושה סדר. אני מעלה ומוסיף גם געגוע למודרניזם ומיאוס במורכבות חסרת התוחלת של הפוסט-מודרניזם. כיסופים לעידן פשוט יותר של טובים ורעים מובהקים. נדמה לי שהעולם בכלל וישראל בפרט הולכים לשם מבחינה פוליטית וחברתית, לא רק קולנועית. וגם אם הפלגתי קצת, התחושה היא שלפחות בקולנוע כאמצעי בידור ובריחה מן המציאות, גבולות ודיכוטומיות שבו לאופנה. זה חבל כי מי שגונב את ההצגה ומנסה לשחק בהתאם לסרט ולז׳אנר הוא פורסט וויטאקר, הבלש הדולק בעקבותיו של מילס שמצוי רוב הסרט בעבודת בילוש משל עצמו. לדמות הזו יש הברקות התנהגותיות, רובן נוגעות להרגלים משונים שמתבהרים בסיום, ויש לי תחושת בטן שוויטאקר המציא שטיקים שלא היו כתובים בתסריט כדי לתת לדמות קצת אופי. את שאר הצוות קשה לי לשבח, אבל נדמה לי שההרגשה הכללית שלי כלפי הסרט הזה כבר הועברה עד כאן.

קצת פרופורציות לסיום – בהמשך השנה יגיע (סביר שלא אל בתי הקולנוע בישראל) סרט הלועג לכל הטרילוגיה וייקרא בחינניות ״Who the F#@K Took My Daughter?״. אגב, מישהו יודע למה אמריקאים לא יודעים לאיית Fuck? זאת בערך המילה שהם משתמשים בה הכי הרבה. בכל מקרה, על הסרט אחראים ג׳ייסון פרידברג ואהרון זלצר, צמד המוקיונים מאחורי הפרודיות העצלות ״פגוש את הספרטנים״, ״משחקי למות מרעב״ והשאר. אני בטוח שהם יצליחו להוכיח שתמיד אפשר שיהיה גרוע יותר, קצת כמו ש״אקסודוס: אלים ומלכים״ גרם לרבים וטובים להעריך פתאום את ״המבול״. כך שייתכן ועוד ניזכר בעתיד בסרטי ״חטופה״ בחיבה ובערגה. מה גם שהסרט הבא בסקירה זו מזכיר שאין הרבה אופציות אחרות כרגע בבתי הקולנוע.

קלף חזק
Wild Card

חשבתי שתמיד אוכל לסמוך על ג׳ייסון סטתהם (או סטיית׳ם, או איך שתרצו לתעתק את שמו של הכוכב הבריטי). שהוא מסוג גיבורי האקשן שמהווים המשך ישיר לשושלת של ברוס וויליס ודמויות גבריות ארכיטיפיות מסוגו, במקום כל המלוקקים והמזוייפים שהוליווד מנסה למכור לצופים כגיבורי פעולה בעשור וחצי האחרונים. אבל ״קלף חזק״ רק נראה כמו סרט אקשן, מבחינת הנתונים היבשים. לדוגמה, יש לו במאי אקשן בדמות סיימון ווסט, האיש שאחראי ל״המכונאי״ עם סטתהם ולסרט השני בסדרת האקשן הגריאטרי של סטאלון ושות׳ (גם בו השתתף סטתהם) – ״הבלתי נשכחים 2״. בעברו הרחוק יותר הוא חתום על ״טומב ריידר״ ועל ״קון אייר״, ועל אף שלא ממש ציפיתי לרמה זהה, ייחלתי לפחות שהסגנון יהיה דומה. זה לא המצב.

גם נתוני הפתיחה העלילתיים היו לטובתי – סטתהם מגלם דמות בשם ניק וויילד (שם מטופש אמנם לא הכרחי לגיבור פעולה ראוי, אבל בהחלט אופציונאלי), מעין איש אבטחה למשימות מיוחדות בלאס-וגאס. רוצים גב בקזינו? בריון להשכרה? סתם לעשות רושם? וויילד הוא האיש. בתחילת הסרט הוא לוקח על עצמו שתי משימות – אחת אישית ואחת מקצועית. בתחום הכסף הקל – התלוות לבחור צעיר וחסר ביטחון (מייקל אנגארנו) בעיר החטאים. בתחום העזרה לידידה (דומיניק גרסיה-לורידו) – מציאת הבחור שהתעלל בה אתמול בלילה. נשמע כמו התחלה של סרט פעולה, לא?

תלוי איך מגדירים ״סרט פעולה״. ייתכן שאני מבקש יותר מדי כשאני מצפה ליותר משלוש סצנות אקשן בדיוק, לא ארוכות במיוחד אבל מרשימות למדי מבחינת כוריאוגרפיה ואינטנסיביות, מתוך 92 דקות של סרט. הקמצנות מתבטאת לא רק בכמות אלא גם בסגנון – כל שלוש סצנות הפעולה בסרט הן מאותו סוג: בכולן מכסח סטתהם אנשים חמושים רבים וגדולים ממנו, בדרגת קושי עולה כמובן. שום ורסטיליות אמיתית, מה שכמעט וגרם לי להתגעגע למרדפים המגוחכים של ״חטופה 3״. בכל רגע בסרט בו סטתהם מצולם נוהג בתוגה במכוניתו צפה ועלתה בתודעתי ההיסטוריה הקולנועית של האיש עם כלי רכב. מה הטעם לשים את ג׳ייסון פאקינג סטתהם מאחורי ההגה של מכונית מהירה אם כל מה שהוא עושה זה לנהוג באופן איטי ומהורהר אל עבר הסצנה הבאה?

הדלילות בגזרת הפעולה, בסרט שהז׳אנר הראשי שלו נדמה כפעולה, לא הייתה מטרידה אותי כל-כך לו הייתי יורד לסוף דעתו של הסרט במישורים נוספים. למה, למשל, ליצור אשליה של סרט מבדר בהתחלה אם כבדות וקדרות ישתלטו בהמשך ויהרסו את כל הפוטנציאל לכיף? מה הטעם בגיבור זועף המתכחש לעצמו אם הקונפליקט הפנימי שלו לא בא לידי ביטוי חיצוני? ולמה למקם את העלילה בבירת ההימורים העולמית בלי להגיד על זה שום דבר מעניין מלבד בעיית ההימורים של הגיבור חובב הבלאק ג׳ק שלא יודע שובע?

כאן אולי כבר אפשר להפנות את האצבע המאשימה לכיוונו של התסריטאי, וויליאם גולדמן. הסרט מבוסס על ״היט״ (Heat), ספרו של הכותב הוותיק שגם הפך לסרט בשנות ה-80 (לא זה עם פאצ׳ינו ודה-נירו, למרות שאני תמיד מתבלבל ביניהם). קשה לומר שאני זוכר מספיק טוב את הסרט ההוא, אבל אני בטוח שאחד משני קווי העלילה המרכזיים בו לא הסתיים ברישול ובפתאומיות כמו הפעם, כי זה משהו שבטח כן הייתי זוכר. מצד שני, נדמה כי הדבר מתיישר עם המהירות בה דמויות נכנסות ויוצאות מן המשחק: באופן מאכזב למדי, כמעט כל השמות היותר-גדולים מופיעים לסצנה אחת, מקסימום שתיים (זה כולל את ג׳ייסון אלכסנדר, סופיה ורגרה, מקס קאסלה, סטנלי טוצ׳י ואן הייש). זה די מתסכל, אבל לא כמו התפיסה של הסרט את הגבריות והנשיות.

מצב האישה בסרט לא מזהיר, בלשון המעטה. היא קורבנית או נקמנית, לעיתים גם וגם, מפילה או מופלת בפח. אחת מהנשים היא גם התגלמות ממשית של הקורבן המסרס, נקודה בסרט בה אני אישית נשברתי והפסקתי לעודד את הדמויות המרכזיות. הגברים בסרט, בהקשר ישיר, חיים לפי מודלים מאצ׳ואיסטיים מעט מיושנים. זה מובהר היטב כבר בסצנת הפתיחה, ומגיע לרמות שונות בכל אחת מדמויות המשנה המהותיות ובמיוחד עם גיבורנו, גבר-גבר שלא מוכן להודות שיש לו בעיות אמיתיות ולהתמודד איתן באמת ולכן מעדיף להדחיק ולברוח.

אני מניח שזה יכול להתקשר למה שכתבתי על ״חטופה 3״ לעיל, ובוודאי שזה היה יכול להיות מעניין לו הנושא היה מפותח כמו שצריך מבחינה דרמטית. במיוחד עם הקונטרה שמעניקה דמותו של ארנגאנו המבקש מניק וויילד שיחנוך אותו ו״ילמד אותו לא לפחד יותר״. אבל גם כאן הסרט נופל בין הכסאות, ולבסוף נותר כצפייה מעט מתסכלת – לא מספיק מבדר או גדוש בכדי להיקרא סרט פעולה, ולא מספיק מורכב ומעניין דרמטית כדי להצדיק את המשקל העודף שלו. כנראה שאאלץ לשים את מבטחי במתיו ווהן ולהמתין בסבלנות שבועיים עד בואו של ״קינגסמן: השירות החשאי״. אולי שם לא ינסו ללמד אותי איך להיות גבר או אבא, ופשוט יתרוצצו על המסך דימויים מהנים ובלתי מזיקים של אלימות קולנועית.

"התינשא לי?!?״