"משחק החיקוי", סקירה

אומרים שהבמאי של "משחק החיקוי" (The Imitation Game) ביים לפני זה את מותחן הפשע הנורבגי "ציידי הראשים" (Headhunters). אני לא מאמין לזה.
נכון שכל הנתונים מצביעים על כך שזה נכון, ואני לא מאמין שיש הרבה במאי קולנוע שקוראים להם מורטן טילדום, אבל משהו פה לא מסתדר לי. אני לא מצליח לראות איך האיש שאחראי על מותחן הפשע המופרך והמצחיק מ-2011 הוא זה שהוציא תחת ידיו את מתמודד האוסקר הזה, המביא את הסיפור הבלתי יאומן של אלן טורינג, שהצליח לפצח את הקוד של הנאצים ובכך להכריע את תוצאות מלחמת העולם השנייה ועל הדרך להמציא את מה שמכונה כיום "המחשב".

יש שיגידו, ובצדק, שזו השוואה לא הוגנת. במאי לא חייב שכל סרטיו יראו וירגישו אותו הדבר, ומה הקשר בין המרדף האלים בנופי נורבגיה ובין הסיפור האמיתי והמכובד של טורינג. ועדיין, זה לא שציפיתי שטורינג יוציא עכשיו שוט-גאן וירסס את המפקד הקפוץ שלו, אבל מה שמאוד הפתיע אותי הוא חוסר הייחודיות של "משחק החיקוי", העובדה שכל אחד יכל לביים את הסרט בדיוק ככה, ושהבמאי שכח את התנופה והקינטיות המאפיינות אותו.

טוב, זה נשמע מחמיר מדי. האמת היא קצת יותר נינוחה. "משחק החיקוי" עובד, והוא עובד טוב מאוד. הסיפור שלו מצליח להיות צפוי לחלוטין ועדיין מושך ומעניין, השחקנים עושים תפקידים יפים מאוד, ההפקה מרשימה, וקשה לומר שמרגישים שהזמן עובר.
זה קשור לא מעט לעלילת הסרט, שללא ספק מבוססת על אחד הסיפורים המרתקים: טורינג היה בחור צעיר ומתבודד, שרצה להצטרף לשורות הצבא הבריטי כי הוא משוכנע שהוא יכול לפצח את הקוד של הצבא הנאצי, דבר מה שאיש לא הצליח לפניו. האקסצנטריות של אישיותו והפרטיות הרבה עליה הוא שומר, הפכו אותו לדמות מאוד לא אהודה, בלשון המעטה, אבל הוא הצליח איכשהו לשכנע את הממונים עליו ביכולותיו, ולאסוף סביבו קבוצה של אנשים שתאמין בשיטות העבודה שלו.

המתח הוא לא האם הוא יצליח, מכיוון שרובנו מודעים לכך שהנאצים הפסידו, אלא מה עלה בגורלו של טורינג בסופו של דבר, מה הביא אותו להיות מי שהוא, מהם השדים שרדפו אותו ומה הייתה מורשתו.

"משחק החיקוי" הוא מסוג הסרטים האלו שהצפייה בהם חלקה ונעימה כמו שקראוד-פליזר צריך להיות, ואין ספק שרוב צופי הקולנוע ייהנו ממנו מאוד. אבל הצרה המרכזית שלי עם הסרט, שמעיבה בעיני על כל הצלחותיו, מגולמת כולה בסצנה אחת בחלקו הראשון. זו לא סצנה חשובה, אין בה טוויסט או דרמה גדולה, להפך, אבל דווקא היא מראה כמה הסרט הזה יכול היה להיות מיוחד ומעניין, ואיך ויתרו על הכל כדי שחלילה לא נצטרך לחשוב יותר מדי.

ברגע אחד ונעים בסרט יושב טורינג (בנדיקט קמברבץ', aka חביתה מלפפונוביץ', ואחד מאנשי 2013 של הבלוג) עם חברתו למלאכת הפיצוח ג'ואן (קירה נייטלי) בפאב על כוס גדולה של בירה. אליהם מצטרף ראש חוליית המפצחים, יו (מת'יו גוד ההורס), ופלירט קטן ניצת בינו ובין ג'ואן לעיניו המשתאות של טורינג.
יו וג'ואן משתעשעים זה עם זה ברמיזות, ובעצם מדברים על יחסים ומשיכה מבלי להזכיר זאת אפילו במילה אחת. כמו שאנשים בדרך כלל עושים. טורינג סובל מסוג של אספרגר, ולכן לא מצליח לקלוט את הניואנסים או את הסאבטקסט שלהם (כמו אותה בדיחה בלתי נשכחת של דרקס ב"שומרי הגלקסיה"). הוא מבין שקורה ביניהם משהו, אבל לא מצליח לשים את האצבע על מה. הוא אולי האיש המבריק ביותר בעולם כשזה מגיע לפיצוח של קודים, אבל כשזה מגיע לקודים אנושיים הוא אבוד.

אותי זה תסכל במיוחד כי פתאום ראיתי על מה הסרט הזה יכל להיות: על מה שאנחנו אומרים בניגוד למילים שיוצאות לנו מהפה, על הכלים התרבותיים שלנו ועל ההתנהגות שמסתירה הרבה יותר ממה שהיא חושפת, על הדרך שבה אנחנו מחזיקים סודות חזק בפנים ומשדרים לעולם שבחוץ שהכל בסדר. כל האלמנטים האלו נמצאים בסרט במשחק של הסתרה ופענוח, מעלילת המסגרת של הבנת אניגמות, ועד הדינמיקות הקטנות שכוללות הומוסקסואליות מודחקת, ריגול צבאי, פענוח של שורות מהתנ"ך – אבל "משחק החיקוי" משליך הכל ממנו והלאה.
זה מדהים בעיני איך סרט שמתעסק בפיצוח קודים, ובאמת שעומדת ממש לפנינו אבל אנחנו לא יכולים לראותה, משתדל להיות הסרט הכי פחות עמוק ונטול סאבטקסט שראינו לאחרונה.

הצוות שמאחורי הסרט הוא אחד המרשימים של השנה, כאלו שהשתתפותם היא סיבה מספיק טובה לראות אותו. העורך הוא וויליאם גולדנברג האגדי שזכה באוסקר על "ארגו" והיה מועמד גם על "כוננות עם שחר", סיביסקיט" ו"המקור" (העבודה הכי טובה שלו בעיני). מצד שני הוא גם חתום על סרט אחר השנה, אולי שמעתם עליו, "רובוטריקים 4"; המוזיקאי הוא אלכסנדר דספלה, שהלחין את רוב הסרטים שראיתם בעשור האחרון. לעזאזל, הבחור הלחין ארבעה סרטים רק השנה! ("לא נשבר", "גודזילה", "מלון גרנד בודפשט" וזה שלשמו התכנסנו); מעצבת הסטים היא מריה דז'ורבוקיץ' שבעיני זכתה בחיי נצח בזכות העיצוב האומנותי של "החפרפרת"; הצלם הוא אוסקר פאורה ("הבלתי אפשרי"), ואם הייתי בודק מיהם אנשי הסאונד והאיפור כנראה שהייתי שולף משם עוד איזה עשר מועמדויות לאוסקר.
כולם, ללא יוצא מן הכלל, עושים עבודה טובה, אבל מישהו סירס אותם. אני לא רוצה להפנות אצבע מאשימה, בעיקר כי אני מפחד מהארווי ויינשטין, אבל זה כל מה שחשבתי עליו בשעות שלאחר הצפייה.

זה מצער, אבל רק עד גבול מסוים. קמברבץ' מחזיק את הסרט על כתפיו היטב, ואם אנחנו נזכרים בזעזוע בפעם האחרונה שגילם דמות אמיתית עם בעיות סוציאליות שעומדת לשנות את העולם בעזרת טכנולוגיה ("הרשות החמישית"), אז המצב בכלל משתפר פלאים.
בנוסף, הסרט בהחלט שואף לברוח מהקיטש וההיסטריה המלאכותית שאפיינה סרטים כמו "נפלאות התבונה" ומתהלך באופן הרבה יותר אלגנטי בשדות הביוגרפיה הקולנועית, וזה הכל חוץ ממובן מאליו.
שלא כמו הרבה ביקורת שקיבל הסרט, אני חושב שהוא מטפל בנושא ההומוסקסואליות של טורינג באופן מרשים למדי, ועושה דילוג די מרשים בין הטיפות. אם הסרט הזה היה נעשה לפני 15 שנה היו רומזים את זה בצורה הכי לטנטית שאפשר (תחשבו "אלכסנדר") או משמיטים את זה לגמרי, אבל הפעם אנשי הסרט עומדים מאחורי זה בגבורה, ולא מתנצלים.
קראתי פעם שטילדום הגן על הסרט מפני הטענה שאין בו סצנת סקס בין שני גברים. אני לא מצליח לחשוב על טענה פחות רלוונטית מזו למה שעובד או לא עובד בסרט. ומעבר לזה, מובן מאליו זה לא. לצורך העניין, הסרט משווק באופן די אינטנסיבי לאוסקר. אם הוא יזכה, הוא יהיה הסרט הסובב סביב דמות גאה הראשון שזוכה באוסקר מאז… מה, "לורנס איש ערב"?

אך עדיין, היה שם סרט טוב בהרבה שהתחבא בין השורות ונורא רצה לצאת החוצה, אבל סרבו לתת לו את ההזדמנות. זה לא אמור למנוע מכם ללכת לראות אותו. אתם תיהנו. אין סיבה אמיתית שלא.