"קרניים", סקירה

זה משהו שאולי עדיף לשמור לטקסטים של סוף השנה, אבל בכל זאת קשה לי להתאפק – משהו משמח עובר על המפיצים המקומיים השנה. בחודשים האחרונים זכינו לקבל הזדמנות לצפייה בבתי הקולנוע, בכמה סרטי ז'אנר שהם מאוד לא מובנים מאליהם במפת ההפצה, ועל אף שאני ממש לא בטוח אם הם מביאים קהל, בכל זאת מקבלים את המקום שלהם. "לילה מסוכן", "עמוק למעלה", "השער", "ג'ון וויק", "אנאבל", "חיית הלילה", "הטיהור 2", ועכשיו גם "קרניים", הם מסוג הסרטים שפעם הייתי נורא מתוסכל מהיעדרותם בבתי הקולנוע, להוציא פסטיבלים והקרנות פרטיות, ועכשיו הם מנת חלקם של כל רוכשי הכרטיסים בארץ.
כמובן שהסרטים האלה אינם צפיות חובה, או משהו שהחיים לא ימשיכו בלעדיהם, אבל עדיין חשוב לי לחזק את ידי הנוגעים בדבר ולהגיד להם תודה.
עד כאן לפתיחה.

האמת היא שלא הייתי ממהר לכנות את "קרניים" (Horns) סרט אימה, על אף שבמרכזו סיפור אפל למדי, ומאחוריו עומדים שתיים מהדמויות המשמעותיות ביותר של השנים האחרונות בתחום, ג'ו היל ואלכסנדר אז'ה. הוא יותר סרט פנטזיה אפל, או קומדיה שחורה בתחום העל-טבעי. זה נוטה לעשות חיים קשים לצופה, כי אנחנו מעדיפים את הסרטים שלנו בשיוכים ברורים, כדי לדעת איך להתמודד איתם, וכשאנחנו לא בטוחים מה אנחנו רואים זה יוצר לרוב תחושה של תסכול. לעומתנו, מבחינת יוצרי הסרט מדובר בחגיגה כי הם יכולים לקפוץ מנקודה לנקודה, להצחיק אותנו ואז להגעיל אותנו, לא להתחייב על שום דבר ולטמון הפתעות רבות במהלך הסרט.
"קרניים" לא מתחייב לשום דבר ומשחק עם הדברים איך וכמה שהוא רוצה. התוצאה היא רכבת הרים של רגעים נפלאים אותן רודפות סצנות מביכות ולא ברורות. בשורה התחתונה, אני נהנתי כהוגן מהסרט הזה, ואפילו התאהבתי בו, אבל זה בהחלט לא היה מסע קל.

ב"קרניים" מגלם דניאל רדקליף את איגי, גבר צעיר שחי כל חייו בעיירת חור-תחת (למרות שהחיים שם נראים ברמה די גבוהה, בניגוד למה שאומרות הדמויות) במקום שנראה כמו צפון ארה"ב/קנדה שכזה, עם יערות ואגמים והמון אנשים בלי שאיפות. אנחנו פוגשים אותו בתקופה הכי נוראית בחייו, כאשר אהובתו מילדות נרצחה באכזריות, ועל אף שהוא זוכה מהעניין, אנשי העיירה עדיין מאמינים שהוא האשם. אבל בזה לא תמו צרותיו, ואיגי מתעורר בוקר אחד כאשר מרקותיו בוקעים ניצני קרניים זדוניות שמתפתחות בקצב מהיר. מכאן אני לא הולך לספר לכם כלום, אבל זה הולך לכמה מקומות מגניבים למדי.

שני יוצרי האימה החשובים מאחורי הסרט הזה, אותם הזכרתי קודם, הם ג'ו היל ואלכסנדר אז'ה. אחד מגיע מעולם הספרות, והשני מהקולנוע.
אתם לא תזהו את שיוכו המשפחתי בעקבות שמו, אבל ג'ו היל הוא בנו של סופר האימה המפורסם בעולם סטיבן קינג, שכתב את הספרים עליהם מבוססים "מיזרי", "הניצוץ", "בית קברות לחיות", "חומות של תקווה", "אני והחבר'ה", "קארי", "הערפל" ועוד עשרות על עשרות של ספרים וסיפורים. היל, בן 42 ודומה פיזית לאבא שלו באופן כמעט לא הגיוני, שינה את שמו כדי לא להיות מזוהה עם המוניטין הרב של אביו, וזכה להצלחה רבה בזכות עצמו. הוא כתב את הספר עליו מבוסס הסרט, שאותו עיבד למסך בחור אנונימי בשם קית' בונין.

אז'ה הוא אחד הבמאים שאני הכי נהנה לעקוב אחריהם, ואפילו צפיתי בכל סרטיו הארוכים. אז'ה, צרפתי בן 37, התחיל את הקריירה הקולנועית שלו בגיל 22 עם סרט מתח סביר בשם "פיוריה" בכיכובה של מריון קוטיאר, אבל ארבע שנים לאחר מכן סחף את תשומת הלב של עולם האימה עם סרט קטן וקיצוני בשם "מתח גבוה" (High Tension). זהו סרט סלאשרים על שתי צעירות הנופלות קורבן לרוצח אכזרי במיוחד. "מתח גבוה", אותו ביים בגיל 26 וכל הכבוד לו, הוא אפקטיבי ומרשים, על אף טוויסט ממש מרגיז ולא הגיוני בסופו.
בעקבות ההצלחה של הסרט הצרפתי, אז'ה קיבל את המשימה לביים את הרימייק לסרטו של ווס קרייבן "גבעות הפחד" (The Hills have Eyes), והצליח מעל המצופה. לא רק שהסרט היה טוב מהמקור (אם כי זו לא המשימה הקשה ביותר, אם להיות כנים) הוא גם הצליח יפה והביא לסרט המשך.
אחר כך נרשמה נפילה עם הסרט "מראות" (Mirrors) ובו קיפר סאת'רלנד מנסה לפענח את האמת מאחורי מראות רצחניות. זה היה צ'יזבט עשוי היטב אבל גם מגוחך ותפל, ולהוציא רגע אחד בו איימי סמארטס עוקרת לעצמה את הלסת, לא היה למה לבזבז עליו זמן.
הגיג הבא שלו היה "פיראנה" מ-2010, שאני אימצתי אל לבי ואגן עליו בחירוף נפש. עכשיו הוא חוזר עם "קרניים".

אז'ה הוא לא במאי אחיד, אבל יש לו תפיסה ויזואלית מצויינת, הוא עובד היטב עם שחקנים, והוא נהנה מהשילוב של אימה קיצונית עם קריצה וחיוך. כל אלה יש בגלונים ב"קרניים". בנוסף, אז'ה גם דובק בשיתוף פעולה עם העורך המעולה בקסטר (לא לבלבל עם העורך של דיויד פינצ'ר, קירק בקסטר), שמשדרג את כל עבודותיו של אז'ה.

הדבר הראשון בו הצליח "קרניים" עוד בשלב הראשוני הוא לייצר עולם זהה-אך-שונה משלנו, שלא לגמרי כפוף לחוקים הרגילים של המציאות, ולכן היה קל לי לקנות המון שטויות שקורות במהלך הסרט. הריאליזם הוא מ"קרניים" והלאה, אבל ההליכה על קו של פנטזיה עוזרת לו להתחמק מניטפיקינג שאפילו כריסטופר נולאן היה מעקם מולם את פניו. מהרגע שסרט מצליח לכונן את הדבר הזה, הוא מצליח בהרבה דברים אחרים.
בנוסף לזה "קרניים" הוא סרט מצחיק. באמת. ואני לא מדבר על התפרצויות צחוק בגלל ראש שמתפוצץ בלי אזהרה, אלא באמת על שילוב מעולה של הומור במעשייה האפילה הזו. הדמויות אותן פוגש איגי במהלך הסרט, וההתנהלות המוזרה שלהן, הוא משהו שהייתי יכול לראות שעות. נכון שלעיתים לא בטוח אם כדאי לצחוק עם הסרט או עליו, ואני מניח שהרבה פעמים שתי התשובות נכונות, אבל זה מספיק מבלבל כדי לתת לו קרדיט ולזרום אתו.

הדבר המתסכל האמיתי הוא שאם אז'ה היה בוחר קו אחד באופן יותר מדוד, כנראה שהיה לו סרט הרבה יותר טוב. אולי פחות מטורלל ומפתיע, אבל בטח שכיצירה קולנועית הייתה לו חזקה כבדה יותר, והיה יותר קל ונעים להלל אותו. המעבר בין עלילת אימה מקפיאת דם לבין מלודרמה צ'יזית לא תמיד עובר יפה, וממש דוחף את הצופה החוצה בכל הכח.

לי גם הייתה בעיה עם דניאל רדקליף. אני לא חושב שהוא שחקן רע, ונראה שהוא עדיין מחפש את דרכו והוא עוד יגיע לאן שהוא רוצה, אבל הליהוק שלו לא עבר לי חלק בכלל. אני חושב שמישהו עם יותר כריזמה וקצת פחות בייבי-פייס ונטייה לעצבן את הקהל היה עובר טוב יותר. זה נכון גם למי שמגלמת את אהובתו האומללה, ג'ונו טמפל ("קאבום", "קילר ג'ו", "עלייתו של האביר האפל") שאמנם מתאפקת הפעם חצי שעה לפני שהוא חושפת את שדיה, אבל קשה מאוד להיות בעדה. גם דיויד מורס ראה רגעים יפים יותר.
שאר הצוות דווקא עושה עבודה מצויינת. ג'ו אנדרסון החתיך בתפקיד האח המוזיקאי, קת'לין קווינלן (שאיש לא זוכר שהייתה מועמדת לאוסקר על "אפולו 13", כנראה גם היא לא) עושה חיל עם הסצנות שלה, מקס מינגלה ("הרשת החברתית") בסדר גמור בתפקיד חבר הילדות, הת'ר גראהם נותנת בראש, קלי גארנר מקסימה כבארמנית אבודה, וכמוהם שאר הקאסט הנרחב, הרוב בתפקידי משנה קטנטנים שמאפשרים להם להתפרע.

אז אמנם התאכזבתי מכמה מהכיוונים אליהם הלך הסרט, והלוואי שאז'ה היה משחרר יותר את הרסן, אבל בסופו של דבר, לפחות בחוויה שלי, עלו היתרונות על החסרונות. הסרט נראה מעולה, עם כמה סצנות שלגמרי לקוחות מהעולמות הקינגיים, במיוחד מ"זה", "דברים שצריך" ו"אני והחבר'ה". בטיפול לא נכון "קרניים" היה יכול להיות "דמדומים" או "יצורים יפהפיים", אבל לרווחת הכלל כיוונו גבוה יותר. אני נזכר בו בחיוך גדול.

למה זוגות בקולנוע תמיד שוכבים ככה?