אימת החודש – ספטמבר 2014: Among the Living, Escape from Tomorrow, Stage Fright, Soul

שלושה חודשים לפני סיכום השנה של דצמבר והעבודה מרובה. בחודש שעבר התרכזנו בסרטי פסטיבל אוטופיה, וכמות סרטי האימה שראיתי לפני ומאז שברה שיאים שנתיים, ולכן לא פחות מארבעה סרטי אימה – אחד מעניין, אחד מעולה, ושניים בעייתיים – יככבו בפינת האימה החודשית של הבלוג. כולם עלו לשיפוט בהקשר של אוטופיה, אך מסיבות כאלו ואחרות נותרו בחוץ.

הייתי צריך לבחור רק חלק מתוך כל הסרטים שהצטברו בינתיים, ואני מקווה שאת השאר אספיק גם באוקטובר וגם בנובמבר. הרביעיייה הזו נבחרה בעיקר על בסיס עניין לציבור.
הסרט הראשון הוא של שני במאי אימה צרפתים ידועים שסרטם הראשון הכה גלים; הסרט השני הוא אחד מסרטי האימה המדוברים ביותר של של השנה החולפת בצדק או שלא; השלשי הוא קרוס-ז'אנר בין אימה ומחזמר, אז זה כבר מעניין; והרביעי הוא אחת מהפתעות השנה. סרט שהפיל אותי לגמרי, בלי קשר לשיוך הז'אנרי שלו.
ברוכים הבאים לאימת החודש הראשון של השנה העברית החדשה.

Among the Living / Aux Yeux des Vivants

בשנת 2008 קהילת האימה נאלצה לעצור הכל ולהתייחס לצרפת בתור אחת מיצרניות האימה החשובות בעולם, זה בזכות סרטו של פסקל לוז'ייר "מרטירים". את הדרך לשם הכין כבר שנה לפני זה סרט מפתיע בשם Inside (בצרפתית: A L'inetrieur) שהוקרן, מכל המקומות בפסטיבל קאן.
Inside, שנחשב מאז לאחד המטרידים והמוצלחים של האימה הקיצונית הצרפתית החדשה, ושל סרטי האימה בכלל, התרחש על פני ערב אחד – ערב חג המולד, כמובן – והביא למסך את נסיונות השרדותה המחלחל של אישה צעירה לפני ניתוח קיסרי, העומדת מול פסיכופטית (ביאטריס דל) החומדת את העובר שבבטנה. הסרט התרחש כולו בדירתה של הקורבן וסיפק כמה מהאימג'ים הכי נוראיים שאפשר לתאר, בין אם את אישה בהיריון או סתם אדם מהשורה. לי לקח זמן רב לאזור אומץ לצפות בו, וכשעשיתי זאת התאכזבתי קשות. את חוויותי מהסרט כתבתי במין סקירה-נסיונית-בשידור-חי שהעלתי לבלוג.
את הסרט ביים צמד צרפתי, אלכסנדרה בוסטילו וז'וליאן מאורי. ב-2011 ביימו סרט אימה מאכזב נוסף, העוסק בערפדים הפעם, בשם Livide. השנה הם חזרו עם סרט שלישי, הנקרא בתרגום עברי "בעיניהם של החיים". נראה לי.

הסרט החדש הוא מין שילוב מוזר של סרט סלאשרים ושל home invasion עם עוד כל מיני ערבובים פה ושם, הכל נגרר בערימה עצומה של טינופת, ואני לחלוטין אומר את זה באופן החיובי ביותר שאני יכול לחשוב עליו.
אחרי סצנת פתיחה מזעזעת (שמתריעה כי אולי מדובר בכלל בסיקוול של Inside), הסרט קופץ קדימה אל שלושה ילדים שמגלים שלא רחוק מביתם הפרברי מסתתר משהו מאוד מטריד. הם בורחים ללא פגע, אבל הם לא לוקחים בחשבון שזה יבוא בעקבותיהם. לצערם הרב.
"בעיניהם של החיים" עשוי מצויין, עם קצת הרגשה של קולנוע מהסוג שלא עושים, כזה שמנסה להסתיר יותר מלחשוף, ומעצב אווירה שקצת הזכירה לי את Halloween (אולי ההשוואה הכי מחמיאה שאפשר לעשות לסרט) ואת סרטיו הראשונים של רוב זומבי. הוא אפל, קיצוני, מצולם היטב ואפקטיבי מאוד רוב הזמן.
כמו שאר הסרטים מהסוג הזה גם הוא מאבד כוח במערכתו השלישית, וגם אצלו הדמויות אינן משהו מבית היוצר של HBO, אם להתנסח בעדינות, ובכל זאת בעיני זו הייתה הפתעה משמחת ובטח הסרט הטוב ביותר של הצמד הזה.

Escape from Tomorrow

עוד כותר מפורסם מהשנה הקודמת הוא הסרט הזה, שהוקרן בסאנדנס, סיטג'ס ופנטסטיק-פסט, ובעיקר התפרסם בכך שהוא לא יצר שום פרובוקציה למרות שהוא ממש השתדל.
מה שבעיקר יצר סקרנות רבה אצל הקהל היו מאחורי הקלעים של הסרט: הקולנוען הצעיר רנדי מור החליט לצלם סרט אימה דל תקציב בלא אחר מאשר דיסנילנד. כמובן שדיסני לעולם לא תאפשר דבר כזה, כי אין מצב שמישהו יערער את החוויה המושלמת ונטולת הדאגות של פארק השעשועים העצום הזה, ולכן מור עשה מעשה ויצא לצלם שם באופן פיראטי לחלוטין. הוא אסף סביבו צוות ובמצלמות ביתיות, מסתתר מעיניה הפקוחות של אימפריית דיסני, הפיק וצילם את הסרט (על אף שהיו לא מעט צילומים שזייפו את הפארק).

כאשר הסרט הוקרן בסאנדנס הייתה סביבו התרגשות רבה, בעיקר כי כולם ידעו שברגע שדיסני ישמעו על זה הם יעכבו את הסרט משפטית ואולי אפילו יגנזו אותו. אבל למרבה ההפתעה, דיסני מעולם לא עשו זאת ונתנו לסרט פשוט להיות. לא ברור האם זה כי לא היה באמת בסיס לתביעה, או שהאולפן העוצמתי סתם חשב שאין לו מה לבזבז זמן על הדבר הזה, אבל איש לא עמד בדרכו של מור להפיץ את הסרט, וזה אולי היה הדבר הכי רע שקרה לו.
"הבריחה ממחר" היה יכול להרוויח טונות של יחסי ציבור אם מור היה עומד מול דיסני במין גרסה הוליוודית לדויד וגוליית, ורבבות צופים בוודאי היו רוצים לראות את הסרט הגנוז כדי להבין ממה דיסני כל כך פחדו. מכיוון שזה לא קרה, הסרט יצא כמו עוד הפקת גרילה קטנה וככזה הוא נשאר. והאמת היא שבצדק.

אני מצאתי את "הבריחה ממחר" משעמם באופן בלתי אפשרי. הוא סרט טיזינג ותו לא, שכל הזמן גורם לך לחשוב שדברים איומים עומדים לקרות אבל שום דבר לא באמת קורה. או שזה כן קורה ואז נורא לא מעניין. יש איזה שוט של אפטר-אפקטס מגניב בהתחלה שמטעין מעט את הסרט במתח, אבל שום דבר מזה לא נשאר. בנוסף, אני מצאתי את השחקן הראשי (רוי אברהסמון, "העשב של השכן") כל כך בלתי נסבל, שבאמת לא יכולתי לעקוב אחריו, ו-90 הדקות של הסרט היו בעיני בלתי נגמרות.
מה שכן, את הסרט הלחין אבל קורזניובסקי ("סינגל מן") והוא עשה עבודה מדהימה. אחד מפסי הקול הטובים של 2013.

אם אתם רוצים לבדוק בעצמכם, רשמו לעצמכם את ה-25 לנובמבר בשעה 22:00. אז הסרט ישודר ב-yes2.

Stage Fright

קשה לחשוב על עוד שני ז'אנרים שונים אחד מהשני כמו המחזמר והאימה. זה נכון, לא מעט מחזות זמר (כמו למשל "נערות החלומות" ו"פנטום האופרה") היו כל כך גרועים שהם כבר לגמרי גבלו באימה, אבל לחשוב על רוצח אכזרי המקצץ קורבנות מזמרים הוא לא הדבר הכי מרתיע שיש.
ועם זאת, בעבר הלכו שני הז'אנרים האלו ביחד. באחד מסרטי האימה האהובים ביותר, "איש הקש" (The Wicker Man), סרט שאני לא סבלתי באופן אישי, פורצות כמה דמויות מדי פעם בזימרה וברון. לעיתים בלי בגדים.
הדוגמא הבולטת ביותר מהזמן האחרון היא "ריפו: האופרה הגנטית" של דארן לין באוזמן ("המסור 2,3,4") שאני בעיקר אזכור אותו כי זה הסרט בו הפנים של פריז הילטון נופלות לפתע. והוא גם די סבבה בדרכו  הקאמפית. אני מניח שגם "סוויני טוד" של טים ברטון עונה להגדרה הזו, אז זה רק מראה לכם את גודל הבעייתיות: לרוב הסרטים האלו לא סוחפים כמו מיוזיקל ולא מפחידים כמו סרט אימה. הם במקרה הטוב משעשעים באופן כאוטי שכזה.

התוספת האחרונה לקרוס-ז'אנר הזה הוא "פחד במה" של ג'רום סאבלה, שמתחיל כמו "גלי" ונגמר כמו "יום שישי ה-13": הסרט מתרחש כולו במחנה קיץ בנושא תיאטרון, ובו אחת העובדות הצעירות חולמת להשתתף במחזמר של ילדי המחנה, למגינת ליבו של המנהל (מיטלוף), שמפחד שהעניין יעיר שדים מריבצם.
ההתחלה של הסרט מבטיחה הרבה. סיקוונס הפתיחה עם מיני דרייבר מכניס למצב הרוח האימתי, ומשם קופצים קדימה בזמן אל מחנה הקיץ, בזמן שהצעירים מגיעים אליו ומזמרים את השיר Where We Belong. זו פתיחה מעולה כי השיר מצויין, הכריאוגרפיה מוצלחת, ויש הרגשה כאילו מישהו שמבין במחזות זמר עומד מאחורי זה. למרבה האכזבה, זה השיר הטוב הראשון והאחרון של הסרט, ושום דבר אחר שקורה בו לא עומד בסטנדרטים. זה נכון עד לרגע בו הגיבורה עומדת בקרב הסופי מול הרוצח, ושם קורים כמה דברים לא רעים שחלקם קשורים למנסרת עצים.
בסופו של דבר, מדובר בסרט סלאשרים סביר ובמחזמר מאכזב.

Soul

אז אחרי שצרפת הפתיעה באופן יחסי וארה"ב ביאסה באופן מוחלט, ההצלה של החודש באה מהצד השני של הגלובוס – טיוואן.
על "נשמה" שמעתי לראשונה כאשר גיליתי בשנה שעברה שהוא היה נציג המדינה לאוסקר. לא התייחסתי אליו כאל איזשהו מתמודד משמעותי (הסתבר שבצדק) ולכן הוא לא נרשם בתודעה. כחלק מהלקטורה של פסטיבל אוטופיה, נתקלתי בסרט הזה ובסקרנות עצומה התיישבתי לראות אותו.
קשה לתאר את "נשמה" כי הוא סרט כמוהו לא ראיתי, לכן אעשה את הדבר הזה שמבקרי קולנוע נורא אוהבים לעשות, וקוראים ממש מתבאסים עליו, וזה להפוך אותו לנקודת אמצע: אם הייתי צריך לתאר את "נשמה" הייתי אומר שהוא מה שהיה קורה אם אפיצ׳אוטפונג וירסטאקול ("הדוד בונמי שיכול להזכר בחייו הקודמים") היה מביים תסריט שכתבו לו אהרון קשלס ונבות פפושדו.

בחור צעיר מתמוטט באמצע משמרת במסעדה בה הוא עובד, ומשם הוא נשלח לאביו שגר בבקתה כפרית ויפה. במהרה האב מבין שמשהו לא נורא בסדר בכל הסיפור הזה, ושהבן שלו איננו בדיוק הוא.
כל תיאור העלילה מהרגע הזה יעשה עוול לסרט, אז דווקא במקרה הזה אני לא אכנס ליותר פרטים ופשוט אפציר בכם לחפש אותו. הוא נראה נפלא, מבהיל ומרגש, עם משחק מעולה וכמה סצנות בלתי נשכחות.
ביים אותו צ'אנג מונג-הונג, שבשנת 2008 השתתף עם סרטו "חנייה" בפסטיבל קאן. "נשמה" הועמד לחמישה פרסי הקולנוע הטיוואני (הסוס המוזהב) וזכה בפרס הסאונד לפני שנשלח לאוסקר. בראייה רטרוספקטיבית אני חושב שמדובר באחת הכניסות המרשימות ביותר בתחרות של השנה שעברה וחבל שהאקדמיה לא ראתה את זה.

והנה טיפ לסיום, אגב אהרון קשלס: אם אתם חובבי אימה אמיתיים, אתם חייבים לעצמכם לעקוב אחרי הדיווחים שלו בפייסבוק, שם הוא חולק את רשמיו מסרטי האימה החמים והחדשים שמוקרנים בפסטיבל "פנטנסטיק פסט" שהסתיים אתמול. חפשו אותו כ-Aharon Keshales.