דאבל פיצ'ר: "ג'ו", "עמוק למעלה"

"דאבל פיצ'ר" היא פינה קבועה בימי רביעי בבלוג. הרעיון הוא פשוט: בכל שבוע (בלי נדר) נביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע אותם הספקתי לראות, ולכל אחד מהם – בנפרד – אחשוב על צפייה משלימה שעלולה לעניין בהקשרו. מה זה אומר "צפייה משלימה"? ובכן, זה אומר בערך הכל. כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
המטרה הראשונית היא לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט, אך מטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: לראות יותר סרטים.
לכל הדאבל פיצ'רים עד נקודה זו: לחצו כאן.

על פניו נראה כאילו שני הסרטים של הפינה השבועית הם הכי פחות מלהיבים או מעניינים מזה זמן מה. אבל האמת שזו טעות. אז נכון שהסרט "ג'ו" כבר בן שנה, ו"עמוק למעלה" הוא פאונד-פוטג' שלא הרבה דובר בו, ואיפה אלו ואיפה סרטי הקיץ הגדולים או סרטי האוסקר העתידיים. אבל בעיני ההפך הוא הנכון. זאת מכיוון ש"ג'ו" הוא אחד הסרטים הטובים שרצים עכשיו בבתי הקולנוע, ו"עמוק למעלה" הוא בכל זאת סרט אימה, כך שההפצה המקומית שלו איננה משהו מובן מאליו.

לשני הסרטים האלו – דרמת התבגרות בדרום ארצות הברית וסרט אימה על טבעי קלאוסטרופובי – אפשר לבנות ממש לוח שידורים שלם, שלא נדבר על דאבל-פיצ'ר, אבל כדי שלא נתפזר נדבוק בקונספט המקורי. "ג'ו" יילך עם דרמה זהה עלילתית שהפתיעה מאוד באוסקר של אמצע הניינטיז, ו"עמוק למעלה" עם סרט חדש חדש ומלחיץ מאוד שכדאי לכם לזכור את שמו למקרה שיצוץ מתישהו.

הסרט המרכזי: "ג'ו" (Joe)
הסרט התחיל את מסעו בפסטיבל ונציה 2013, ומשם עבר לטורונטו. על אף ביקורות חיוביות, שבחים להופעתו של ניקולס קייג' שכבר שכחנו שמסתתר שם שחקן טוב, והעובדה שבמאי האינדי-שעבר-לקומדיות דייויד גורדון גרין ("פיינאפל אקספרס") עומד מאחוריו – הסרט לא זכה ליותר מדי יחס ודי נעלם. כעת, הוא צף אצלנו בהקרנות מסחריות.
אחת הסיבות ש"ג'ו" נהדף הצידה היא כנראה "הסיפור של מאד" (Mud) שהוקרן כמה חודשים לפניו בפסטיבל קאן וזכה לתגובות נלהבות במיוחד, וכמובן נעזר באפקט המת'יו מקונוהי של השנה שעברה. יש הרבה קשר בין "ג'ו" ו"הסיפור של מאד" בעיקר בטון, בשחקן הראשי, המלחין והלוקיישנים. שזה בהחלט לא מעט. באופן אישי אני חושב ש"ג'ו" אוכל את "הסיפור של מאד", שמאוד אכזב אותי (כתבתי על זה קצת בסיכום המחצית של 2013).
ניקולס קייג' הוא ג'ו משם הסרט, אסיר לשעבר שמנסה לחיות את החיים שלו בלי בעיות או סיבוכים, אבל כאשר נכנס לחייו גארי, בחור צעיר מבית מוזנח (טיי שרידן, "הסיפור של מאד", "עץ החיים") עם אבא שיכור, כמו גם איומים מהעבר, ג'ו יודע שהאלימות שבו לא תוכל להשאר מרוסנת הרבה זמן.
יש הרבה דברים נפלאים בסרט, עליהם ועל דברים אחרים הרחיב עופר. אני, כאמור, אהבתי אותו מאוד ואני חושב שעל אף המים המוכרים בהם הוא דורך, יש בו צילום מרהיב, מוזיקה מעולה וסיפור מאוד מרגש.
במיוחד כדאי לציין את הסיפור הטראגי מאחורי גארי פולטר, המגלם באופן מרהיב ומעורר אימה את אביו של הנער. פולטר היה הומלס שלוהק במיוחד לסרט, זהו תפקידו הראשון, ומספר שבועות אחרי סיום הצילומים נמצא מת.

הדאבל פיצ'ר: "סלינג בלייד" (Sling Blade)
לפני כמעט עשרים שנה, בשנת 1996, סרט אחר על חברות מוזרה בין נער צעיר בסיכון וגבר בסוג אחר של סיכון, המתרחש בעיירה דרומית נחשלת, הפך להיות חביב הביקורת והוכתר כעוד יהלום בוהק בעולם האינדי האמריקאי, שהגיע לשיא בשנה זו (רק סרט אחד מתוך חמשת המועמדים לאוסקר היה הפקה אולפנית) ומאז כמובן שהחל להתדרדר. לסרט קראו "סלינג בלייד", והוא כולו עבודה של בילי בוב תורנטון.
ב-1996 איש לא הכיר את בילי בוב. זה היה לפני מערכת היחסים עם אנג'לינה ג'ולי, "ארמגדון", "האיש שלא היה שם" ו"מונסטר בול". אמנם מאחוריו עמד כבר עשור של משחק (כולל כתיבת אחד מסרטי האינדי המדוברים ביותר של תחילת הניינטיז, "צעד לא מחושב") אבל לא הרבה ידעו במי מדובר. כל זה השתנה כאשר ת'ורנטון עיבד לתסריט את המחזה שלו, "סלינג בלייד", לקח על עצמו את עבודת הבימוי ואפילו גילם את התפקיד הראשי, ואני מתחייב לכם שלעולם לא תזהו אותו בתור קארל, הבריון המועד. בילי בוב היה מועמד לפרס השחקן הראשי וזכה בקטגוריית התסריט (כשהוא מנצח בהפתעה את "הפצוע האנגלי"). בסרט משחקים לוקאס בלייק הצעיר (זה מ"המהיר ועצבני" בטוקיו), רוברט דובאל, הבמאי ג'ים ג'רמוש, והופעותיהם הדי אחרונות של ג'יי.טי וולש ("בוקר טוב, ויאטנם") וג'ון ריטר ("שלושה בדירה אחת").
אני חייב לומר שראיתי את הסרט מזמן. לא ידעתי לגמרי למה אני נכנס, ואני לא זוכר שהתלהבתי ממנו במיוחד, כנראה בגלל הקצב האיטי שלו. אולי עכשיו זה זמן טוב לבדוק אותו שוב.
"סלינג בלייד" אפל יותר מ"ג'ו", אבל כיוון שיש הרבה הקשרים בינהם, והסיפור די זהה, מעניין לראות איך הדבר הובא למסך בשנות התשעים לעומת אחרי עשרים שנה אחרי.

הסרט המרכזי: "עמוק למעלה" (As Above So Below)
סרט האימה החדש שמגיע אלינו מספר על ארכיאולוגית צעירה שאוספת סביבה קבוצת הרפתקנים ויחד הם יוצאים למצוא משהו בחלקים הלא ממופים של מערות הקבר התת קרקעיות בפריז. כמובן שהם מגלים שם עולם מסוייט שידרוש מהם כוחות רבים כדי להיחלץ.
על סרטו הרביעי של ג'ון אריק דאודל כתבתי בהרחבה, אז אתם מוזמנים לבדוק את הסקירה. בקצרה אומר שלסרט רגעים מוצלחים מאוד אך בד בבד כמה סצנות די מביכות של פסיכולוגיה והתמודדות עם העבר המוציאות ממנו את האוויר. כמו כן, מדובר בעוד מסמר בארון הקבורה של קונספט הפאונד-פוטג' המעייף.

הדאבל פיצ'ר: "המערה / בחשיכה ניפול" (La Cueva / In Darkness We Fall)
כידוע לכל חובבי האימה, סרט ה"תקועים במערה" הטוב ביותר אי פעם הוא "המדרון" (The Descent) שביים ניל מארשל הבריטי ב-2005, ובו קבוצת חוקרות מערות מוצאות את עצמן כלואות בתוך מערה תת קרקעית עצומה, ואז מגלות שהן לא לבד, באחד השוטים הכי מפחידים של הקולנוע.
ובגלל שהסרט ההוא ידוע ומוכר, אני מרשה לעצמי דווקא ללכת על סרט אחר. כמו "עמוק למעלה" גם הוא פאונד-פוטג', וכמו "המדרון" גם הוא על קבוצת צעירים שהולכת לאיבוד במערה, אבל מה שהופך את הסרט הזה למצטיין הוא העובדה שלא כמו השניים המוזכרים, ב"המערה" אין שום אלמנט של על טבעי או מפלצות. הוא ריאליסטי לחלוטין ונטול אפקטים, וזה אולי הדבר המרכזי שהופך אותו לסרט מחניק, מלחיץ ומזעזע במיוחד.
הסרט הוא הפקה ספרדית, שאותה ביים אלפרדו מונטרו. הקרנת הבכורה שלו הייתה בינואר 2014 בפסטיבל רוטרדם. ראיתי אותו במסגרת הלקטורה של פסטיבל אוטופיה, אך לצערי הוא היה צריך לפנות את מקומו לסרטי אימה אחרים.
המשחק מצויין, הוא הולך די רחוק, בונה אימה פסיכולוגית באופן די מרשים, ומלבד הסיום המעט מחופף והדמויות שנוטות להיות די בלתי נסבלות בחלקו הראשון, אין לי הרבה דברים רעים לומר עליו.