פרסי אופיר 2014: חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי

עם פתיחת ההצבעות לשלב א' של האקדמיה, זה של המועמדים בקטגוריות השונות (ולא של הזוכים הסופיים), אנחנו, כהרגלנו, מברכים את תחילת ההצבעות עם הפוסט המסורתי שלנו "שמעו נא תחינתי" שהחל עוד בשנת 2011.
"שמעו נא תחינתי" הוא פוסט האנדרדוגים השנתי שלנו, שעל אף שהוא כבר די ותיק איכשהו ממשיך לבלבל את קוראינו, לכן לפני שתקפצו לקרוא את גוף הטקסט אני שוטח את תחינתי קודם כל בפניכם, הקדישו דקה קצרה לקריאת הפתיחה:

כפי שכתבנו בפוסט הפותח של סקירת האופירים, פרסים אינם עניין סוציאליסטי. לעיתים ישנם סרטים ויוצרים שמתחילים את המרוץ בעמדת נחיתות כלכלית שמשפיעה לא רק על איך שהסרט נראה, אלא גם על כמות תשומת הלב שהוא יכול לחולל סביבו. ככה נוצרים אנדרדוגים.
אבל יש עוד סוג של אנדרדוג, בעינינו, והוא זה שבשצף הקרנות האקדמיה המסעיר, יכול האפקט שלו לטבוע ולהיעלם בין נוצצים וקלים לעיכול ממנו. או כך אנחנו חוששים.

לטובת אלו התחלנו את המסורת הזו. "חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי" הוא רצוננו לתת קצת מקום ובמה לסרטים, צלמים, במאים, עורכים, שחקנים, מעצבים, מאפרים ומלחינים שעלולים ליפול בין הסדקים של הקרנות האקדמיה, שכל שנה הופכים רחבים יותר ויותר.
זה לא אומר בכלל שחלק מהשחקנים הכבדים אינם הפייבוריטים שלנו. אנחנו מאוד אוהבים את "אפס ביחסי אנוש" ואת "גט", אבל אילו שני סרטים שמסתדרים נהדר גם בלעדינו.

אז רק מציינים שוב – המככבים בפוסט זה הם לא בחירותינו לזוכים באופיר (בהכרח), אלו לא המצטיינים היחידים בכל קטגוריה, אלו לא הימורים לזכייה או מועמדות. זהו בסך הכל תוצר של החוצפה שלנו לדבר מבלי ששאלו אותנו על כמה סרטים שלא זכו ביוקרת פסטיבל ירושלים, לא מילאו אולמות בהקרנות מסחריות ברחבי הארץ, או שיצרו חוויה שונה ומאתגרת, באופן יחסי.

הבחירות הן משותפות לכל שלושת חברי "סריטה" (אורון שמיר, עופר ליברגל ואני). אמנם אני חתום על הפוסט, אבל זה רק עניין טכני. את הפוסט הזה הרמנו ביחד ואנחנו כולנו עומדים מאחורי מה שכתוב בו.
אבל שאף אחד לא יחשוב שזה היה תהליך קל, כן?

בהמשך יגיע תורה של "נבחרת החלומות", שזה כבר לגמרי הטקס הפרטי שלנו. אבל עד אז, שימו לב אל אלו בהגיעכם לשלב א' של ההצבעות…

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו ליעקב זאדה-דניאל ("את לי לילה") בפרס שחקן המשנה:
סרטו של אסף קורמן איננו יכול להחשב כאנדרדוג. לא עם ביקורות מצוינות מפסטיבל קאן, ולא עם ההבטחה הגדולה שמביא אתו אחד העורכים הטובים בארץ בסרטו הראשון באורך מלא כבמאי. אבל בזמן שתשומת הלב, המוצדקת מאוד, מופנית בעיקר לקורמן ולשתי השחקניות המעולות לירון בן-שלוש (שגם כתבה) ודאנה איבגי, החלטנו שמן הראוי להגיד כמה דברים בשבחו של שחקן המשנה יעקב זאדה-דניאל ולהדגיש כמה נפלא הוא היה.
בהופעה שקטה, זאדה-דניאל מצליח קודם כל לעצב דמות שאי אפשר שלא לאהוב, ומטעין את הסרט בכל כך הרבה אמינות ורגישות שאלמלא הוא, חלקים גדולים של הסרט היו נופלים בקול חבטה עמומה לרצפה. אין לו סצנות "אוסקריות" מהסוג שמפנה תשומת לב בשלב ההצבעה, ולכן הוא אצלנו ב"שמע נא תחינתי". יעקב זאדה-דניאל נאלץ לעמוד מול שני הוריקנים כמו בן-שלוש ואיבגי, ולתת להן קונטרה בזכות עדינות גדולה מאוד. על הדרך הוא גם עושה את אחד התפקידים היפים של השנה.

זאדה-דניאל ובן-שלוש, "את לי לילה"

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו לאילן זכאי וקארן דוידוף ("התאבדות") בקטגורית האיפור:
סרטו של בני פדרמן הינו מותחן פשע מרובה דמויות, אתרי צילום ופציעות. ככזה הוא העמיד בפני צוות האיפור שלו לא מעט אתגרים – כולל כמה יריות, פציעות מגורמים שונים וסצנה בה דמות מוציאה זכוכית מפצע בראשה. הרבה מאוד דרישה לדם מזויף, אבל הסרט אף פעם לא נראה כאילו הוא חוגג בעודף דם. הפצעים בסרט נראים טוב ויותר מכך, הם נראים אמינים. אבל לא בכך תמה מלאכת ההצטיינות של מחלקת האיפור בסרט – כל אחת מן הדמויות בסרט נראית ייחודית מאוד, דומה לשחקן המוכר המגלם אותה אך גם שונה מן התפקידים שגילם בעבר, כאשר השיער והאיפור מעניקים אופי לדמות, דבר חיוני בסרט עתיר בעלילה בו אין הרבה זמן לבנות את הדמויות באמצעות דיאלוגים.

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו ל"עיר מקלט" (בימוי: עמיקם קובנר, מפיקים: גל גרינשפן, רועי קורלנד) בקטגוריית סרט הטוב ביותר במסלול הפרינג':
עד כמה מוצלח הסרט "עיר מקלט"? ובכן, הוא הסיבה היחידה השנה שלא התייאשנו לגמרי מהמסלול הזה. זה נכון שלא בטוח שבתוך מסלול הפרינג' הסרט הזה הוא אנדרדוג, אבל זה הרי מסלול של אנדרדוגים, אז הרשנו לעצמנו.
אבל מעבר לכך שהוא ראש מעל שאר הסרטים שמתמודדים מולו, "עיר מקלט" הוא סרט טוב בפני עצמו. לא מהתחלה ועד הסוף, הוא לא ללא רבב, אבל הסיפור הקטן על ארבעה אנשים שכלואים בתוך מציאות שנבראה להם על ידי פוליטיקאים וגנרלים, כמו השדים הפנימיים שלהם, הוא עבודה יפה של קולנוע שמנצל היטב את החללים שלו, את השחקנים שלו, ואת הכאב והתקווה שבמרכז התסריט.
"העיקר הכוונה שבלב" אומרת אחד הדמויות בחלקו הראשון של הסרט. למרבה השמחה, לא רק הכוונה עומדת איתן בסרט הזה, אלא גם התוצאה הסופית.

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו לשלי בן שחר ("מנפאואר") בקטגורית הליהוק:
לפעמים ליהוק הוא לאו דווקא האנסמבל הטוב ביותר של פרצופים מוכרים, ויש השנה כמה וכמה סרטים הראויים לפרס כזה. לפעמים ליהוק נכון וראוי לתשבוחות הוא דווקא הרכבת פסיפס אנושי מדוייק לסרט הדורש פאזל מעין זה. ״מנפאואר״, בהיותו סרט המובל בידי ארבע דמויות ראשיות פחות או יותר, צריך לברוא בעצם ארבעה עולמות שהם אחד. הוסיפו לכך את העובדה שרוב הסרט מתרחש סביב התחנה המרכזית בתל אביב והיקום המקביל אך לגמרי אמיתי של העובדים הזרים ומבקשי המקלט, ותתחילו להבין את גודל האתגר שעמד מול שלי בן שחר, מפיקה בדרך כלל (״המנון״ הקצר והמופתי של אלעד קידן) והבמאי נעם קפלן. ההצלחה בתחום זה היא מסחררת, בין אם בגיוס נון-אקטורס לתפקידים של לא מעט זמן מסך, או הבחירות שפוגעות בול לתפקידים של הצברים. השחקנים והשחקניות הם אחת הסיבות המרכזיות שהסרט עובד רגשית כל-כך טוב בלייצר מחדש על בד האקרן את המציאות הישראלית המסועפת מבחינת הזהויות המרכיבות אותה. קטגוריית הליהוק היא הזדמנות להצביע לכל הקאסט המצטיין של ״מנפאואר״.

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו לנדב הקסלמן ("לוויה בצהריים") בקטגורית הצילום:
הצילום של הקסלמן בסרטו של אדם סנדרסון הוא יותר מצילום אווירה מרהיב ביופיו, הוא עוד דמות בסרט, מעביר את תחושת ההקסמות מן הטבע, אבל גם את הסכנה הלא תמיד ברורה המרחפת מעל הכל. דומה כי הצילום הוא התחושה שמשקפת גיבורת הסרט הגר, תחושה אשר היא מתקשה למצוא אצל האנשים האחרים המקיפים אותה. כמו כן, אור השמש בסרט מצולם יפהפה ובאופן שנדיר לראות בקולנוע – אור חזק מאוד, אך לא שורף יותר מדי, אור עשיר אשר מעניק לסרט את התחושה של ארץ ישראל המנותקת בזמן. נדמה כי רק האור העניק לסרט מימד תקופתי. תנועות המצלמה שלו הן חלק בלתי נפרד מן הקצב הדרמטי שבו – חלקן מורכבות מאוד, אבל בכולן יש משהו שנע בין הטבעי למופשט, דבר אשר היה יכול להיות גחמתי בסרט אחר אך ביצירה הזו מדובר בלבו של הסרט.

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו לאדם קלדרון ("פרחים של מרציפן") בקטגורית עיצוב התלבושות:
חברי אקדמיה יקרים, אתם כבר מכירים את קלדרון. בכל זאת, הענקתם לו שתי מועמדויות בשנה שעברה על העיצוב האמנותי ועיצוב התלבושות של "שש פעמים" (הוא גם היה המעצב האמנותי של "הנוער", דרך אגב). השנה קלדרון חוזר עם סרט מטורלל לחלוטין, כזה שקשה להגדיר, שמציג פרץ יצירתיות שאולי לא מדבר לכל אחד, אבל בולט בנוף כמו ליפסטיק בשני צבעים.
קלדרון ביים, כתב, הלחין ועיצב את התלבושות ועל זה אנחנו רוצים לדבר אתכם, כי בזמן שהסט כולו מצולם על רקעים דו מימדיים, התלבושות הססגוניות והלעיתים מופרכות של גלריית הדמויות הססגוניות והמופרכת לא פחות, הן אלו שמעניקות לסרט את כל המימדים שבעולם. המעבר בין הקיבוץ לעיר הגדולה, אנשי השוליים, הרעים והטובים, כל אלו מקבלים מקום של כבוד בזכות תלבושות שאנחנו בקושי נתקלים בהן בקולנוע הישראלי. זה חזון עיצובי שנע בין המודע למופרע, ובין המציאות לבין מוחו הקודח של אמן.

"פרחים של מרציפן" (צילום: איתי גרוס)

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביע לגל פדה ("התאבדות") בקטגורית המוזיקה:
כמו במקרה של ״מי מפחד מהזאב הרע״, ליווי מוזיקלי שהולם בצופה ללא רחם וללא הפסק הוא חלק הכרחי בהצלחה של סרט מתח, אה, הולם (סליחה על משחק המילים). על שמיכת הסאונד העבה שעוטפת את ״התאבדות״ לכל אורכו אחראי המעבד המוזיקלי גל פדה (שחתום יחד עם אנחל בונני גם על שיר הנושא של ״רוק בקסבה״). בהתחשב באורך הסרט, 130 דקות אם לא אכפת לכם, היה אפשר לחשוב שהשמיכה הזו תהיה קצרה וחלקים לא רצויים יבצבצו החוצה. אבל ההיפך הוא הנכון – בכל פעם שקצת הלכנו לאיבוד בנבכי העלילה המפותלת והקופצת בזמן, מספיק היה להיאחז בערוץ השמע של הסרט כדי להיסחף חזרה פנימה דרך מערבולות, זרמים ומפלים של בס ודיסטורשן. היו השנה כמה וכמה סרטים שהמוזיקה בהם השרתה אווירת ״הנה משהו רע עומד לקרות!״, וזה ממש לא התאים. המוזיקה של ״התאבדות״ מתאימה לנימה המגניבה/פוזאיסטית (בקטע טוב) של הסרט בדיוק כמו שאר האלמנטים הטכניים והאמנותיים בו.

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו לואדים יאגמן ועמי ארד ("עיר מקלט") בקטגוריית הסאונד:
ב"עיר מקלט", שכבר הוזכר מקודם, אין מרדפי מכוניות, פיצוצים, עולמות מדומיינים או סצנות רבות משתתפים. יש בו בסך הכל כמה שחקנים בודדים בחללים מצומצמים שנבחרו בקפידה. ועם זאת, הסרט לא מרגיש קטן ויותר מזה – ממשיך להזכיר לנו שיש עולם שלם מחוץ לפריים שמאיים לזלוג כל הזמן פנימה. את זה הרוויחו בעיקר (אך לא רק) בעזרת הסאונד. תל אביב שנמצאת מתחת למרפסת, מלחמה רחוקה, מזגן שמספק רגע של נשימה, גדודי חיילים, וגם השקט המפחיד של בתי החולים, כל אלו נותנים לסרט הרבה יותר נפח ממה שיש בו על המסך, ומראים איך עיצוב סאונד שלא משתלט על הסרט עוזר כל כך הרבה.

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביע להילה וידור ("לוויה בצהריים") בקטגורית השחקנית הראשית:
כפי שעופר כתב בפוסט הפתיחה שלנו, קטגוריית השחקנית הראשית השנה היא הצפופה ביותר מבחינת איכות וכמות כאחד. מבין כל המצטיינות, היינו רוצים להלל את הופעותיה של מלי לוי-גרשון בשני הסרטים בכיכובה השנה (״התאבדות״, ״זינוק בעלייה״) ולהכריז עליה כעל הפתעת האופיר. אבל יותר מכך, היינו רוצים להסב את תשומת הלב דווקא להופעה הענוגה והעדינה עד כדי שקיפות כמעט של הילה וידור בתפקיד הגר, בסרטו של אדם סנדרסון. וידור, בעלת תווי הפנים החדים והייחודיים, היא פרצוף מוכר לכל צופה בתיאטרון, בקולנוע או בטלוויזיה בארץ, אבל כזה תפקיד עצום בעוצמתו השקטה היא טרם עשתה. השנה הפכה וידור לשחקנית שאפשר ורצוי לראות סרט רק בזכותה, ובמקרה של ״לוויה בצהריים״ הצפייה מתגמלת. נדמה מהזיכרון שחצי מהסרט מורכב מקלוז-אפים שלה (החצי השני הוא מבטים שונים אל ועל השמש, ע״ע קטגוריית הצילום) והיא זו שמסייעת לכל האלמנטים המבוצעים כהלכה בסרט להפוך אותו ליצירה מכשפת, מהפנטת ובסופו של דבר גם עוכרת שלווה. או כמו שניסח זאת הילד המשורר מ״הגננת״:
״הגר מספיק יפה.
די לי, די לי.
על ביתה יורד גשם מזהב.
שמש אלוהים ממש״

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביע לנווה צור ("עמק") בקטגורית השחקן הראשי:
את נווה צור כולנו זוכרים לטובה בתפקיד הבריון שמציק לילד העומד במרכז סרטו של רשף לוי ״לצוד פילים״. זהו השלב בו מעריצי ומעריצות הסדרה (ובקרוב גם הסרט) ״גאליס״ יתנשאו מעלינו, שכן צור הוא ״הוגו״ מהסדרה ואחד מכוכבי הילדים היותר מוכרים בארץ, כך מסתבר. אבל אם נחזור ל״לצוד פילים״, היה זה מעט מוזר לראות נער גדל גוף בתפקיד הבריון השכונתי, וכאשר הוא נכנס לראשונה לכיתה ב״עמק״ ונטפל אל רועי ניק כבר אפשר היה למלמל ״טייפקאסט״. אבל אז חזר ג׳וש, הדמות שמגלם צור, אל ביתו והפגין אבהות למופת כלפי האח הקטן והתנהגות של קורבן מוכה מול האח הגדול במשפחה. בהמשך, משרטט הסרט מעגל של אנרגיה שלילית שעובר ביו הדמויות ככדור משחק, כאשר צור ממשיך להידרש לתצוגת משחק שכוללת מגוון התנהגויות של נער מתבגר. לעיתים הוא החזק ולפעמים החלש בסיטואציה, בין אם היא כוללת עמידה מול משפחתו, חבריו לכיתה והילדה שהוא מאוהב בה. את כל מה שנדרש ממנו הוא מבצע באופן שמעורר רגשות עזים נוכח המתרחש על המסך וזהו הישג עצום לשחקן כה צעיר, גם אם מנוסה יחסית. נווה צור חייב להיות בחמישיה, ואנחנו בטוחים שעוד לא ראינו כלום ממה שיש לו לתת.

נווה צור (מימין) ורועי ניק, "עמק"

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביע לנעם קפלן ("מנפאואר") בקטגורית הבימוי:
"מנפאואר" הוא סרט שטומן לבמאי שלו הרבה מאוד מלכודות: קפלן החליט לביים סרט העוקב אחר ארבע דמויות שכל אחת מהן מובילה סיפור משלה, כאשר רק שניים מן הסיפורים מתחברים ליותר מרגע בודד. הוא הצליח לתת לכל דמות את המקום שלה להתפתח ואת הסגנון הסיפורי המתאים לה, מבלי לאבד את הלכידות של היצירה. הסרט, המתרחש בדרום תל אביב ודן במהגרי עבודה מכמה זוויות שונות, חלקן צפויות וחלקן מפתיעות, היה יכול בקלות רבה להתדרדר לדמגוגיות שונות או לקלישאות, אבל נותר לכל אורכו קודם כל אנושי ואישי, לא שופט אף דמות (כולל דמויות המופיעות לשניה) ומעורר הזדהות עם כל הצדדים השונים והמורכבים במציאות פוליטית סבוכה. הקאסט הגדול, הנע בין לאומים שונים, נותן כולו הופעות טובות ואמינות, עבודות הצילום והעריכה מדוייקות מבלי להשתלט, והקצב שלו שומר כל הזמן על איפוק מבלי לאבד את עניין הצופים. הסרט מוציא את המירב כמעט מכל סיקוונס ומתחבר בצורה שלמה.

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו ל"הגננת" בפרס הסרט הטוב ביותר (מפיקות: טליה קלינהנדלר ואסנת הנדלסמן קרן)
אנחנו רואים הרבה מאוד סרטים, שלושתנו. כל סרטי האקדמיה הם רק חלק מכמות הסרטים הגדולה שראינו בחודשים האחרונים. לכן, כל כך טוב לדעת שעוד לא ראינו הכל, שיכול עדיין להיות סרט שיפתיע אותנו לא רק בעוצמה הקולנועית שלו, אלא בדרך חשיבה חדשה לגמרי, אשר לוקחת את הקולנוע קדימה למקום חדש, מבלי לשכוח את ההשפעות של הקולנוע שקדם לה. "הגננת" הוא סרט כזה, שבורא עולם ייחודי מאוד ואמין מאוד, משתמש בשפה קולנועית צלולה, בהירה וחדשנית. אבל "הגננת" עושה גם דברים חשובים בהרבה – הוא מרגש מאוד, מותיר הרבה חומר למחשבה ונשאר עם כל אחד מאיתנו זמן רב לאחר הצפייה, אם כי לא באותה דרך.
"הגננת" הוא אחד מאותם סרטים שכל צופה יחווה בדרך אחרת, ובכל צפייה שלו בסרט. הדמות הראשית שלו היא דמות שמעוררת אהדה וסלידה, לא פעם באותו אקט ממש, כאשר לא ברור האם היא עוברת את הגבול בין הדואג למזיק. "הגננת" נוגע בהרבה נושאים שהעסיקו גם סרטים אחרים השנה – אחריות הורית, אובססיה, כישלון יצירתי – והוא עושה זאת בצורה עדינה, בלי להטיף, נותר פתוח לפרשנות אבל כן מעלה נושאים רבים בצורה ברורה, לא משליט את הלך הרוח על הקהל, אבל נותן לצופה מספיק חומר על מנת לפתח בעצמו פרשנות.
"הגננת" הוא לא סרט לכל צופה וגם לא סרט לכל צופה בכל צפייה, אבל הוא כן סרט על כל צופה, על כל אדם. מבלי לנסות לגעת לעומק בכל נושא, "הגננת" מצליח לחדור עמוק כמעט עם כל דימוי, כי הוא יוצא למסע עם הדמויות שלו, מוציא מהן את הייחודי, את הפלאי. את השיר המבקש לפרוץ מפי הילד הקטן, את הרעב לאמנות של הגננת שלו שחיה מחוץ למרכז התרבותי ורוצה לגעת בעולם של ברנז'ת השירה התל אביבית. וזהו גם סרט על מי שהחיים אכזבו אותו ובמקום להיות כותב מצליח הוא עורך לשוני בענף העיתונאות הגוסס, וגם על מי שנמצא לכאורה בטופ של המקצוע שלו, אבל בחיים אי אפשר באמת להצליח בכל, תמיד יש חוסר. אבל סרטים הנושקים לשלמות כן יש בעולם ואולי "הגננת" הינו סרט כזה.

"הגננת" (צילום: איתיאל ציון)

"חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי" הקודמים:
2011
2012
2013