"פרנק", סקירה

"פרנק" הוא אלטרנטיבה. גם במהות שלו וגם בקונטקסט. הוא סרט על מוזיקה אלטרנטיבית, על דמויות שפועלות בתחום אלטרנטיבי והדמות שהסרט נושא את שמה היא… ובכן… לא נורא שגרתית. אבל הסרט האנגלי-אירי הזה הוא גם אלטרנטיבה לכל מה שקורה בחוץ, וככזה הוא מרוויח הרבה נקודות.
גם ככה קשה לנתק סרט חדש שיוצא מהזמן והמקום אליו הוא בוקע, ויכול להיות שהתגובה שלי אל הסרט הייתה משתנה אם נגיד היה חלק מפסטיבל קולנוע (הוא אמנם הוקרן בירושלים, אבל אני צפיתי בו בהקרנה מוקדמת יותר) או היה משתחרר בדצמבר. בין כל הרובוטריקים וההרקולסים, הקומדיה הממזרית הזו היא משב רוח רענן ולכן האלמנטים הפחות מוצלחים שלה, לפחות מבחינתי, נהדפו הצידה.
"פרנק" (Frank) הוא, נכון לרגע זה, הסנונית הקטנה הזו שמבשרת על כך שיום אחד הקיץ יגמר ונמשיך הלאה אל עונת הסתיו בין אם נרצה או לא. ככזה, הוא כבר משמח.

אבל יש בו יותר מתזמון. לסרט הצלחות ומקוריות רבה משל עצמו, שאני מצאתי נהדרות במיוחד. רשימת המכולת של הדברים שאהבתי בסרט הזה היא ארוכה, וכוללת בעיקר שילוב בין קומדיה לדרמה, בין מוזרות ומיינסטרים, בין אקסצנטריות לבין כנות. וכן, הוא לחץ לי על נקודה רגישה שלא הייתי מוכן אליה, וככזה היחס שלי אליו אישי יותר. זה תמיד משדרג.
אבל אני לא רוצה לרדת כבר עכשיו לשורה התחתונה, אז בואו נתחיל מאיפה שצריך.

פרנק, הדמות בשם הסרט, הוא מנהיגה של להקת רוק אלטרנטיבית, שלנצח חובש על עצמו מסיכה עצומה שמסתירה את פניו. אבל הסרט הוא לא לגמרי עליו. זאת מכיוון שפרנק הוא לא רק דמות גשמית במרכז הסיפור, הוא בעיקר רעיון, שאיפה, מושא מתעתע להערצה וקנאה. הוא הקשת בענן שתמיד חומקת ממך גם כשאתה נוסע ישירות אליה, מכיוון – וזה משהו שתמיד קשה לגלות – שהיא לא באמת הייתה שם.
מי שהלכה למעשה מוביל את הסיפור של הסרט הוא ג'ון, בחור צעיר ורגיל עם שאיפות להיות מוזיקאי מפורסם. עקב רצף אירועים מופרכים, שמופרכות הסרט מצליחה להפוך להגיוניים בהתחשב בה, מוצא את עצמו ג'ון חלק מלהקה אקסצנטרית במיוחד שמורכת מארבעה מוזיקאים, כל אחד מוזר מהשני, ואמרגנם שגם לו יש כמה בעיות משל עצמו.
הלהקה מסתגרת בבקתה קטנה כדי להקליט את אלבומם הבא, אך לאחר שג'ון ופרנק מתחברים, השאיפות של ג'ון סוחפות גם את המנהיג, והוא משכנע את הלהקה לנסות לחזר אחרי קהלים נוספים באתרים שונים בעולם. אבל שאיפות גדולות אינן מנת חלקם של כולם, והמהפך שעושה הלהקה מייצר יותר נזקים מאשר תועלת.

פרנק המסתורי הוא כמובן הדמות המעניינת ביותר בסרט, אבל לא רק בגלל הדרך בה הוא מדבר, חושב ויוצר, אלא בגלל הדרך בה כל אחד בלהקה תופס אותו. חוסר היכולת לדעת בדיוק מי ומה נמצא מאחורי המסיכה, ומאחורי הכשרון הגדול שלו, הופכים את פרנק ללוח חלק עליו יכולים כולם לבנות את האהבות והאכזבות שלהם.
בשביל ג'ון, פרנק הוא המקום הכי גבוה שאפשר לשאוף אליו מבחינת אמת וכישרון. וזה דבר מה שכל בן אדם שאי פעם ניסה להצטיין במשהו מכיר – מולך תמיד יעמוד מישהו טוב יותר, מקורי יותר ואהוב יותר. החלק הנורא הוא שזה תמיד יראה כאילו אותה אישיות עושה הכל בקלות מרגיזה, בטח אל מול המאמצים שלך.
ג'ון מתחיל את המסע שלו, זה הפנימי וזה החיצוני, בניסיון להיות פרנק ואחר כך ברצון לפרק ולפענח מה הוא הפרנק הזה, בסיכון של לקלקל גם את הפנטזיה וגם את הבן אדם.

כל זה כשכמובן פירוש השם "פרנק" עומד גם כ"כנות" וכך הדמות שאיננו רואים את פניה מקבלת משמעות אירונית, כי היא הנאמנה ביותר לעצמה, ולכן הפגיעה ביותר מכולן.
אמנם יש משהו קלישאתי מאוד בתפיסה המוכרת של "האיש עם המסיכה הוא האמיתי ביותר, ואילו שאר האנשים הרגילים הם בעצם אלה שמסתתרים", אבל ל"פרנק" יש יותר מזה, כי הוא נוגע בעולם של יצירה ושובר את מה שאנחנו חושבים על הדמויות, יוצק בהן כאב אמיתי ומניעים שמאוד קל להזדהות עמם.

את הסרט ביים לני אברהמסון, שזהו סרטו הרביעי (סרטו הקודם "מה שריצ'רד עשה", שטרם ראיתי, משודר מדי פעם ב-yes3). את התסריט כתבו ג'ון רונסון ופיטר סטרוהאן (המועמד לאוסקר על "החפרפרת"), אותו ביססו על מוזיקאים אקסצנטריים מההיסטוריה הקרובה, ועל חוויותיו של רונסון עם להקתו של כריס סיבי.
את ג'ון מגלם השחקן הג'ינג'י החביב במיוחד דומנל גליסון, אותו ראינו לאחרונה ב"כל הזמן שבעולם", "אנה קארנינה" שם הצטיין במיוחד, ו"הכומר" שהוקרן בירושלים. מגי ג'ילנהאל, שחוזרת לדמויות הגבוליות שלה מימי "המזכירה" ו"ססיל בי. דמנטד" של ג'ון ווטרס, היא הייצוג הנשי המרכזי בסרט, ובתפקיד האמרגן סקוט מקנירי האדיר, שאולי עדיין לא חקקתם בראשכם את פניו, אבל הוא משבח כל דבר שהוא נמצא בו, כמו "הורג אותם ברכות", "רובר", "ארגו", "נון-סטופ" והסדרה "קוד שרוף". הוא עדיין בגטו שחקני המשנה, וסביר שיישאר שם בזמן הקרוב, אבל הוא לחלוטין פה בשביל להישאר.

וכמובן, יש את פאסבנדר. מייקל פאסנבדר. יכול להיות שהבלוג קצת המאיס את השחקן האהוב בתקופת האוסקרים כאשר ניסינו (טוב, נו. נסיתי) להזכיר אותו בכל משפט ובכל פסקה, אבל, היי, זה פאסבנדר ואני לא מתחרט על דבר.
נכון, יש משהו קצת מתסכל בלראות סרט עם פאסי בלי לראות את פאסי, אבל כמו שכתבתי בהזדמנות אחרת, כשזה מגיע אל הבחור אנחנו (טוב, נו. אני) ניקח כל מה שיש לנו.
למרבה השמחה זה משתלם גם הפעם, מכיוון שפאסבנדר מעולה בסרט הזה. אפילו עם מסיכה. בכל זאת, זה הדבר הכי קרוב שהוא עשה לקומדיה מאז "ממזרים חסרי כבוד" לפני חמש שנים. למעשה, אפשר להגיד בפה מלא שזה התפקיד הכי קומי של פאסבנדר אי פעם. והוא לא מאכזב. חכו לסצנת השיר "I Love You All" בשביל להבין שיש לו עוד הרבה שלא ראינו.

"פרנק" אולי עמוס יתר על המידה ברעיונות ובתימות, אבל הוא לרגע לא שוכח מאיפה הוא בא. אני ראיתי אותו כסרט על הרצון להיות מישהו טוב יותר, על הקושי למצוא את עצמך ואת המקום שלך בעולם, וכמה קל זה לשכוח איך להיות מאושר במה שאתה עושה בלי להסתכל לצדדים, להתרכז בתרומה שלך, וביכולות שלך. להיות אתה, גם אם זה אומר שהתקרה שלך נמוכה משל אחר, או לפחות משופעת אחרת.
זה מה שאני קיבלתי מהסרט ואולי זה, כאמור, בא לי בזמן הנכון ובמקום הנכון. ולא בגלל הקיץ האכזרי הזה שמשתולל שם בחוץ, אלא יותר מה שקורה אצלי בפנים.