פסטיבל ירושלים 2014: דיווח #3: "המרחק", "ילדה נצחית", "איש ההמון", "קנאה", "שיער רע"

אורון ועופר נמצאים כבר מאז סוף השבוע בירושלים, כפי שיכולתם לדעת בעצמכם מהדיווחים השוצפים שלהם. אני הצטוותי אליהם במהלך הסופ"ש אך בראשון נאלצתי לחזור לשגרת העבודה והקרנות האקדמיה הישראלית לקולנוע (אין חשש, כבר ביום חמישי אשוב אל הבירה, אם הכל יסתדר).
במהלך היומיים האלו הספקתי דווקא כמות נאה של סרטים. על חמישה מהם, כפי שהסגירה הכותרת, אפרט בסקירה הזו. בנוסף לאלו, ראיתי גם את "מהלכי לילה", "פחם שחור קרח דק" ו"הפשיטה 2", אך גם מכיוון שאורון ועופר כבר הרחיבו עליהם, וגם מכיוון שנשארתי באיזושהי רמה של אדישות לגבי כולם, אחסוך מכם עוד מילים על אלו.

לרענון, אלו פוסטי הפסטיבל עד כה:
הדיווח הראשון של עופר
הדיווח השני של אורון
פוסט המלצות משותף
על סרטי המתח והאימה של הפסטיבל

לפני שנצלול פנימה אל הדיווח השלישי של הבלוג והראשון שלי, אני רוצה לנצל רגע את הבמה כדי לספר לכם שעל אף הכל, וכנגד כל הסיכויים, האווירה במתחם הסינמטק נהדרת, ואני מניח שהרבה אנשים עובדים מאוד קשה כדי לייצר את התחושה הזו לקהל שמגיע. יש משהו שמרגיש מעט מוזר בליהנות מסרטים ומאורחים חשובים בזמן שבחוץ אנשים עוברים דברים איומים, אבל אני מניח שזה חלק ממנגנון שמירת השפיות שלנו.

אז בהתעקשות סיזיפית על איזושהי שגרה ועל דרך להמשיך להתנהל כרגיל, אנחנו פה נמשיך כאילו שום דבר לא קורה, ונדבר על סרטים טובים ופחות כאילו זה הדבר החשוב בעולם. תנו לנו, רק לכמה רגעים.

המרחק
The Distance

אני מאלו שמנסים לדעת כמה שפחות על הסרטים שהם עומדים לראות. בפסטיבלים זה גם הרבה יותר קל, כי הרבה מהבחירות הן תלויות זמן ומקום. יש משבצת פנויה, נכנסים לסרט. מי או מה, נברר תוך כדי צפייה. תפתיעו אותי.
לעיתים זה נגמר רע, לעיתים זה מפתיע במיוחד. כזה היה המקרה עם "המרחק". בכל היקר לי, לא היה לי מושג למה אני נכנס, ואפילו על מילותיו הקצרות של עופר על הסרט בפוסט ההמלצות עברתי במהירות, כדי ששום אינפורמציה לא תדבוק בי ותפתח בי ציפיות. האמת היא שכנראה בגלל הסרט המפורסם והנהדר של נורי בילג' ג'יילן באותו השם, חשבתי שמדובר בדרמה קרירה ומרוחקת. כל שידעתי הוא שמדובר בסרט ספרדי שאורכו 80 דקות.

בשום שלב לא ציפיתי שאני עומד לצפות בסרט על שלושה גמדים עם כוחות על טבעיים שנשלחים למפעל סיבירי נטוש על ידי מתמיטקאי/מיסטיקן צ'כי שפניו מכוסות בבוץ, כדי לגנוב דבר מה שאיש לא יודע מהו. לא ידעתי שאחת הדמויות המרכזיות תהיה דלי פח שמדבר רק בשירי הייקו יפנים, ולא חשבתי שאחת הדמויות הראשיות בו תוכל לתקשר עם מימדים אחרים על ידי הסנפת ריח המפשעה שלה.
למרבה המבוכה ממש לקח לי זמן עד שהבנתי באיזה סרט אני נמצא, ונקודת ה"כאן חשדתי" הייתה דווקא בסצנה מסתורית בחדר בו כלוא המתמטיקאי האוסטרי, המוקף כולו בלוח גיר עליו אין ספור משוואות מתמטיות. במהלך הדיאלוג (בו איש לא פוצה את הפה, כי כולם תלפטיים שם), נתפסה עיני על אחת המשוואות הרשומות על חלקו התחתון של הלוח: C3PO חלקי R2D2. התחלתי לצחוק בקול רם ברגע שראיתי את זה, ולא הפסקתי פחות או יותר עד תום הסרט.
סרג'יו קבאיירו חתום על ההתפרעות הזו.

ילדה נצחית
Obvious Child

סרטה של ג'יליאן רובספייר, המבוסס על סרט קצר, הוא אחד מן הסרטים המדוברים והמהוללים ביותר של השנה בתחום הקולנוע האמריקאי העצמאי. בסאנדנס האחרון הוא נחשב להצלחה גדולה, ומאז אני נתקל בו בלא מעט טקסטים על השנה הקולנועית שזה עתה הגיעה למחציתה.
לא לגמרי ברור לי למה.

צעירה ניו יורקית, נוירוטית בדיוק כמו שקומדיות אינדי אוהבות, המתפקדת בחייה כסטנד-אפיסטית חובבת ועובדת בחנות ספרים במהלך היום, חווה פרידה כואבת מבן זוגה ונכנסת בטעות להיריון מסטוץ חד פעמי עם בחור מושלם. כל זה בחסות הורים גרושים – אבא חביב וחייכן ואמא קרייריסטית קפוצה – וחברות מוזרות.
אז בואו נגיד שאנחנו מתעלמים מכל קומדיות האינדי השונות שראינו בשנים האחרונות – מ"ג'ונו" ועד "גייבי" – שסובבות סביב אותם אנשים רהוטים להפליא, ונתרכז רק בסרט הזה. זה עדיין לא עוזר לו.
לא מצאתי אותו מצחיק בצורה יוצאת דופן, מעניין או מעורר הזדהות, והעשייה הקולנועית שלו יכלה להקרא "טלוויזיונית", אבל בעשור האחרון כל פרק של סדרת סינגל-קמרה עושה עבודה יותר מרשימה ויזואלית וקונספטואלית ממנו. אז כן, מדובר בסופו של דבר בקומדייה קטנטנה שרוצה לחמם את הלב ולתת מקום גם לייצוג נשי צעיר הולם בקולנוע – דבר מה שעדיין אין מספיק ממנו – אבל העצלנות המבאסת, והיובש הקולנועי, מייצרים סרט זניח (לדעתי, כמובן. אני מכיר לא מעט צופות שדווקא נהנו ממנו) עם כמה רגעים חביבים אבל הרבה יותר מדי ברברת לא חיננית.

איש ההמון
A Man in the Crowd / O Homen das Multidoes

בתור מי שבמהלך השנים האחרונות מגן בחירוף נפש על סרטים כמו "השוטר" או "אפסטרים קולור", אני יודע מה זה כאשר אנשים פשוט לא מבינים מה אתה רוצה מהם. אתה פוגש איזשהו סרט שדיבר אליך, שקלטת באופן ברור כל בחירה שלו, שאתה מעריך כל רגע קולנועי ומחזיק ממנו יצירה חזקה ויציבה, אבל הצופים שלא מצאו בו עניין מצקצקים בלשונם וצועקים "אבל זה משעמם!" מבלי לנסות להיכנס רגע לנעליך ולהקשיב.
את ההקדמה הזו אני כותב כאן, כי אני מאמין שכל מי שאהב את הסרט הברזילאי "איש ההמון", חש ככה מתוך אמת גדולה שהוא ראה בסרט הזה, ואני לא יכול לבטל זאת. אני לא יכול לעקם את מבטי אל מול אלו שעברו חוויה ולהגיד להם "תעשו לי טובה. הסרט הזה הוא בדיחה על חשבון הקהל". אני נורא רוצה, אבל אני לא יכול.

"איש ההמון" הוא סרט שנורא כיף להגיד עליו שהוא "רגיש" ו"מלא חמלה" אבל בעיני אין בו דבר מאלו. יש בו קונספט צילומי מעניין שמאתגר את הפריים הקולנועי, יש בו כמה קומפוזיציות צילומיות מהפנטות ביופיין וכמה מיזנסצינות נפלאות, אבל אלו בגדר טיפה בים. אני מצאתי אותו משעמם בדרכים כה קיצוניות, שבאמת חשבתי שמישהו פשוט צוחק עלי. להפתעתי, הקהל המצומצם של אולם מספר 4 התנהג למופת ונשאר קשוב לכל אורכו. הייתי אומר שאולי לא הבנתי, או שמשהו פסח עלי, ולכן נותרתי בחוץ, אבל אני לא באמת מרגיש שזה נכון. הבנתי בדיוק מהן הבחירות, ומה הסרט רוצה לומר (זה לא אתגר גדול) אבל הרגשתי שהוא גם מאוד חלול, שאין בו הבנה לא של הדמויות ולא של הסיטואציה, שהוא זחוח ורוצה להיות מגניב בדרכו הארט-האוסית. מדובר, אם תהיתם, בסרט על נהג רכבת בודד ובאינטרקציה שהוא מפתח עם מפקחת חביבה שעובדת אתו.

הסרט מסתיים בשיר יפה, בו נאמר המשפט "צריך לזכור, שגם כוס ריקה בעצם מלאה באוויר". לדעתי המשפט הזה הוא וידוי של הבמאים מרסלו גומז וקאו גימארז. הפריים המוארך הוא הכוס, והסרט שיצקו לתוכו הוא לא יותר מאוויר.

קנאה
La Jalousie

לעיתים הכל עניין של זמן ומקום. ישנן פעמים בודדות שאני לא יכול להפריד את הסרט מאיפה ומתי ראיתי אותו, כאשר החלל והאור שמחכה מחוץ לאולם משפיעים גם משפיעים על הנאתי מסרט.
"קנאה", לפני שאדע אם הוא באמת סרט טוב או רע, היה בעיקר הקרנה מושלמת לשעת בוקר מאוחרת בלב סמדר, אז צפיתי בו, כשהחוויה הכוללת פשוט מילאה את ליבי שמחה ואהבה.
זהו סרט קטנטן ופריזאי שפשוט התיישב מושלם עם הפסטיבל, היופי של המושבה הגרמנית, והנמנום הממכר של שבת בבוקר.

אחרי שצפיתי בשלושה סרטים של פיליפ גארל, אותם ראיתי בעיקר בגלל נוכחות בנו, השחקן לואי גארל,(אהבה אובססיבית שלי, אם במקרה לא ניתקלתם בפן המביך הזה של אישיותי), אני יכול לומר שאני לא חסיד של הקולנוע שלו. אבל אני שב לפקוד את סרטיו, כי ככה זה כשיצא לך בן שנראה כמו לואי. והנה, ב"קנאה" דווקא התאהבתי. ושוב, זה קשור לאופן בו צפיתי בו, אבל אני מרשה לעצמי לומר שזה יותר מכך. שעה ורבע של מנת פריזאיות מרוכזת, לא מתאמצת, ומלאת חיים, היא חוויה שאני תמיד שמח להתקל בה בקולנוע.

לואי גארל מגלם שחקן צעיר, שנוטש בתחילת הסרט את אשתו ואם ילדתו לטובת מאהבת, שחקנית גם היא (אנה מוגלאליס המצויינת), ולא הטיפוס היציב ביותר בעולם. הסרט לא מנסה לתאר עלילה מורכבת במיוחד, או לפרש את מניעי הדמויות, אלא רק מלווה אותן בסיטואציות – חלקן דרמטיות, חלקן שגרתיות – וכל זה בשחור-לבן שעושה הרגשת "הגל החדש", בחללים צפופים ובפארקים נעימים, עם מעילי עור, עקבים, וז'קטים שגורמים לך לייחל שהחורף יבוא כבר.
"קנאה" לא מספק יותר מדי לצופיו, אבל את המעט שהוא כן מעניק הוא מביא ברגישות ובאהבה, ואני הייתי האחרון להתנגד לו.

שיער רע
Pelo Malo

התוספת הוונצואלית לסקירה היא סרטה של מריאנה רונדון, וגם הפעם, כמו "ילדה נצחית", למרבה הצער, מדובר בעלילה שכבר ראינו בלי להוסיף לה יותר מדי: ילד קטן ומקסים באיזור נחשל שמגלה רגישות יתר, עומד מול החברה הקשה אליה נולד ומנסה להיות מי שהוא.
סמואל לאנג' זמבראנו מתוק ומקסים בתור ג'וניור הקטן, ובעיני הוא מחזיק את הסרט על כתפיו הצנומות מהתחלה ועד הסוף, ונראה כאילו יש שם סרט טוב שמתחבא, אבל הדרך שבה הוא כתוב ונבנה היא מתסכלת במיוחד.

ל"שיער רע" אין התקדמות. מדובר ברצף של סצנות על סף השרירותיות, שגורמות לסרט להרגיש ארוך בהרבה ממה שהוא, בהן ג'וניור החמוד רוצה להחליק את שערו המתולתל ולהיות יפה כמו הזמרים בטלוויזיה. הוא חי עם אמו החד הורית וקשת היום, ששוכבת עם הבוס שלה לשעבר כדי לחזור לעבודה, מתוסכלת במיוחד מנטיות הלב של בנה, ומנסה למנוע ממנו בכל דרך שתוכל לישר את שערותיו (זה דימוי, דרך אגב). את התבשיל הזה טבלו בילדה חמודה שגרה בבית ליד, סבתא שאין לדעת בשום שלב האם היא חביבה או מופרעת, ומוכר קיוסק חתיך, וחזרו על כך שוב ושוב ושוב במשך שעה וחצי.
לי הייתה הרגשה שכל סצנה מתחילה ונגמרת באותה הנימה, ואולי העורכת מריטה אוגאס פשוט התבלבלה ברצף. בכל פעם שיש התקדמות (ג'וניור מסכים לוותר על החלקת השיער, האמא מתרככת וכו'), הסצנה הבאה בכלל לא מתייחסת לשינוי שקרה קודם. בכל סצנה מחדש הדמויות מתחילות מאותו מצב רגשי, כאילו היו כולן לנארד מ"ממנטו".
בהתחלה לא שמים לב, כי הילדים נהדרים והשכונה הענייה והמסוכנת ועמוסת האנסים הרי מצטלמת נהדר, אתם יודעים – ממש כמו כל שכונת עוני בעולם (האמת שהבדיחות של הילדה הקטנה על כמות האנסים בשכונה היא אחד הדברים המבריקים והמטלטלים בו). אבל הרפטטיביות מתחילה להעיק אחרי שעה. אם זה לא מספיק, הסרט טומן בחובו שניים משירי הפופ הונצואלים הכי לא מרפים שנתקלתם בהם, שלא יצאו לכם מהראש לעולם.

ובכן, אלו חוויותי מתחילת הפסטיבל. ביום חמישי אשוב אל הבירה להספיק כמה שיותר, וזה עוד בלי להזכיר את הסרטים שיוצאים בסוף השבוע לבתי הקולנוע.
אבל בעיקר, כרגע נתרכז בלקוות שיהיה שבוע שקט.