"יומיים ולילה", סקירה

יש סבירות רבה שהמושג "החדש של האחים דארדן" יאמר יותר פעמים מאשר "יומיים ולילה". ככה זה כשהבמאי הוא שם דבר, ולרוב גדול יותר מהסרט שהוא עושה. הזכרתי את זה בסקירה על "מלון גרנד בודפשט", גם אז "החדש של ווס אנדרסון" הפך להיות שגור יותר מאשר שם הסרט.
המלעיזים – ואני לעיתים מכליל את עצמי דווקא בקבוצה הזו – יגידו שאין דבר כזה "החדש של האחים דארדן" כי כל הסרטים שלהם אותו דבר. זו כמובן הצהרה ילדותית ופרובוקטיבית, אבל לעיתים אנחנו משתמשים בהצהרות מסוג זה כדי להעביר נקודה.

האחים ז'אן-פייר ולוק דארדן, שהיו אורחים בפסטיבל סרטי הסטודנטים האחרון, שם שימש "יומיים ולילה" (Two Days, One Night / Deux Jours, Une Nuit) כסרט הפתיחה, מזוהים עם קולנוע מאוד מסוים, שמאז פריצתם לתודעה בפסטיבל קאן בשנת 1999 עם "רוזטה" שזכה בפרס דקל הזהב (הראשון מבין שבעה פרסים שונים בהם זכו בקאן מאז ועד היום), הפך להיות איזושהי סוג מוסכמה של קולנוע איכות אירופאי. אני כיניתי את הסגנון "סרטי עורף" (לראשונה בהתייחסות ל"הילדים של סרייבו").
מדובר בסרטים ריאליסטיים מחוספסים העוקבים אחר דמות מהמעמד הנמוך בעיר אירופאית כלשהי, בהם המצלמה מבלה שעות בליווי הגיבור/ה דרך התמקדות בעורפה בזמן שהיא חוצה את כל הרחובות בהם קיבלו אישור לצילום.
אני לא יודע אם הדארדנים הם הראשונים שעשו את זה, אבל מאז 1999 כל סרט שני בפסטיבל קולנוע עולמי בו תצפו יביא לכם את האימג' הזה, שכבר זלג אל הקולנוע העצמאי האמריקני ("המתאבק", "המקום בתוך היער").
הקולנוע הדארדני אוהב סיפורים מאוד מסוימים ודמויות מאוד מסוימות, ומעביר אותם לצופים בדרך מאוד מסוימת. אז נכון שלא כל הסרטים שלהם אותו הדבר, והם נבדלים זה מזה באיכותם, אבל כמו אוטרים אחרים בסביבה, הם מספקים בעיקר וריאציות שונות לאותה המוזיקה. זה לא בהכרח דבר רע.

"יומיים ולילה" איננו סטייה מוחלטת מהסגנון שלהם, ועל פניו אפשר לומר שהוא זהה בהחלט לשאר סרטיהם, אבל יש בו שני אלמנטים שמבדילים אותו מהשאר. הראשון הוא שעל אף הסגנון הצילומי הכביכול "פשוט" שלהם, עיצוב הפריימים בסרטם החדש מדויק ומדוד, והשני הוא הליהוק. אלו שני דברים שמבליטים את הסרט מעבודותיהם האחרות, ובעיני אחד עזר לו מאוד, והשני מעט הכשיל אותו.

לא יפתיע אתכם בוודאי לגלות שהסרט מתרחש על פני יומיים ולילה, בהם אנו נחשפים אל סנדרה (מריון קוטיאר) שנמצאת במסע להציל את משרתה. סנדרה, אם לשניים, מגלה שבפני חבריה למפעל הועמדה דילמה: לעזור לסנדרה לשמור על עבודתה, או לקבל בונוס של 1000 יורו. יש לה את סוף השבוע לעבור בין כל העובדים ולנסות לשכנע אותם שיקריבו את הבונוס לטובתה, עם המחיר הנפשי והפיזי שזה דורש ממנה.

יש משהו בנקודת ההתנעה העלילתית הזו שהוא מעט כפוי, כאילו מציגים בפנינו מעשה מוסר שכנראה עומד להוביל אותנו לעיצוב עולם דידקטי לחלוטין, בו אנחנו אמורים לטלטל ראשינו באכזבה על איך הפכנו לחברה שלא מסוגלת להגן על אחינו גם בתמורה לעזרה אישית נקודתית. האנטי-קפיטליזם שניחוחותיו עולים כבר משלב סיפור המסגרת עלול להכשיל את הסרט עוד מהרגע הראשון. זאת מכיוון שאנחנו כבר צופים מתוחכמים, ואנחנו יודעים לאן זה הולך להתקדם. סנדרה תגיע אל הדמויות המופיעות לסצנה אחת או שתיים, וישנן רק שתי אופציות: שיסכימו או שלא. אבל אנחנו גם יודעים שבקולנוע המודרני הריאלסטי כבר אין טוב ורע, וכך נגלה שגם האנשים שאומרים "לא" אינם מכונות מרושעות חסרות מוסר או חמלה, ולכל אחד סיבותיו שלו. ל"יומיים ולילה" אין בשורה נורא מעניינת או חדשנית בהקשר הזה.

ועם זאת, אותי הסרט הקסים. דבר ראשון מכיוון שבכל זאת הערכתי מאוד את ההצמדות של היוצרים האחים אל הריאליזם של הזמן, המקום והעלילה. המצלמה נדבקת לסנדרה ועוברת איתה כל אחד מהאנשים, כאשר היא שוב ושוב חוזרת על אותם משפטים, על אותה מנטרה, על אותן התנצלויות וכל פעם מצליחה ומובסת באותה הדרך. אין לי צל של ספק שצופים רבים יכולים להשתעמם מהרפטטיביות הזו, ובצדק, אבל הפעם דווקא זה היה אחד הדברים שהכי ריתקו אותי, כי הבחירה התסריטאית/עריכתית הזו כן מעניקה לסרט את הכח שלו. סנדרה ממשיכה, קמה ונופלת, ומאתנו לא יחסך דבר.
זה נכון שיש אי אילו רגעים שאינם עולים בקנה אחד עם "הריאליזם" המתקדם של הסרט – במיוחד נקודת המשבר הגדול שעוברת סנדרה באמצע הסרט והדרך המהירה כנס בה היא נשלפת ממנה – ונקודת המבט המאוד דידקטית של היוצרים בולטת כמעט בכל חלקי הסרט, ועם זאת הצפייה היא קלה ולא מתישה. זאת בעיקר בזכות שני האלמנטים שהזכרתי קודם, גם אם לשני אפקט בעייתי יותר.

מופצלים

על פניו, הסרט מובא בסגנון הנזירי והפשוט. התאורה נראית טבעית, הלוקיישנים זמינים והמצלמה פשוט עוקבת אחר הדמות ומכניסה לעולמה כל פעם דמות נוספת. אבל מה שאותי מאוד הפתיע בסרט הוא שהעניין הרבה יותר מורכב. למעשה, העמדת המצלמה המוחזקת ביד כל כך מדוייקת ועל הסנטימטר, שהיא אחראית באופן די קיצוני על הדרך בה הסרט נחווה.
בכל פעם שסנדרה מתעמתת עם אחת הדמויות, המצלמה תמיד מפרידה ביניהן באמצעים ויזואלים. סנדרה תמיד מבודדת, תמיד מורחקת מהאחרים על ידי השימוש בלוקיישנים ובהעמדת המצלמה. האנשים הראשונים אותם היא פוגשת נמצאים בחצר המשמשת כבית מלאכה מאולתר, שם סנדרה עומדת מולם כאשר היא ממוסגרת בתוך מוטות ברזל ש"כולאים" אותה. בהזדמנות אחרת היא תעמוד מול אדם שממש בחיץ ביניהם ישתנה צבע הקיר שמאחוריהם ויפצל אותם לשני רקעים שונים. בסצנה אחרת, סנדרה תעמוד מול פתח בית כאשר מאחוריה מרחבים פתוחים, והדמות איתה היא מדברת במרחק של סנטימטרים ספורים ובאותו הפריים, תועמד בזוית בה היא תמוסגר על ידי קירות הבית החיצוניים. ישנו אפילו רגע בו סנדרה עומדת מול דמות שאינה מופרדת ממנה על ידי רקע או גדר, וזו אחת הדמויות שתרצה בטובתה. לעומת זאת, בעוד כרגע אותה דמות  תשנה את דעתה, וללא קאט, לפתע תשנה המצלמה את עמדתה ופתאום ציור קיר ימצא בינהם.
באופן הזה מדגישים הדארדנים את הבידוד של סנדרה, ואת חוסר היכולת שלה להגיע אל האדם מולו היא נמצאת. ברגעים שבהם סנדרה תצליח, המחסום ישבר בין אם במגע או בין אם שינוי קל במיזנסצנה.
הסגנון הזה הזכיר לי את העבודות המוצלחות ביותר של ריינר וורנר פאסבינדר, בינהם "פחד אוכל את הנשמה" או "ברלין אלכנסדרפלאץ", בהם הדינמיקה בין הדמויות מוצגת באמצעים ויזואלים, ומשתנה ללא עריכה.
ההישג הזה הוא תוצאה של תכנון קפדני והעמדה מדויקת, שאותי תמיד מרשים, בטח כאשר היא באה מעולם קולנועי שעושה הכל כדי שלא יבחינו בכך.

הדבר הבולט השני בסרט הוא כמובן נוכחותה של זוכת האוסקר מריון קוטיאר. הדארדנים לא תמיד מביאים לסרטיהם שחקנים חדשים ולא מנוסים, אך מצד שני הם לא ממש קופצים לעבוד עם כוכבים גדולים. קוטיאר, כשחקנית וכידוענית, היא קלף חזק מאוד לסרט כזה. לדעתי חזק מדי.
הבחירה בשחקן מוכר או חדש היא דילמה שעומדת בפני כל במאי באשר הוא, מהסיבות המובנות. שחקן מוכר יביא עימו יוקרה ואיזשהו מטען שכבר צבר, כאשר שחקן לא מוכר יוכל לעזור להשכיח את העובדה שמדובר בסרט, ומולנו תבנה דמות חדשה שמעולם לא נתקלנו בה. הקולנוע הדארדני כמובן מרוויח המון מהשימוש בשחקנים מוכרים פחות, מכיוון שסדר הגודל שלו, והסיפורים הקטנים אותם הוא מספר, נתמכים על ידי פרצוף חדש ומעניין ונעזרים בו לייצר חיבור רגשי גדול יותר.
ב"יומיים ולילה" אנחנו לרגע לא שוכחים שמדובר במריון קוטיאר, אותה ראינו זוכה באוסקר על "החיים בוורוד" ומתחזקת קריירה בינלאומית מרשימה בין אם ב"התחלה", "חלודה ועצם", "עלייתו של האביר האפל" או "חצות בפריז". גם כאשר היא לבושה בבגדים רגילים ואוספת את שיערה בגומיה באופן שאינו מחמיא לה. אנחנו לא נמצאים במצב של "הו, מה עובר על סנדרה, ומעניין איך היא תצליח" אלא תמיד חושבים "וואו, קוטיאר הזו עושה תפקיד מדהים. אפילו כשהיא לא מגונדרת היא יפה". הדמות נמחקת לטובת השחקנית. בסרט קטנטן כמו זה, זה מעצור.
שיהיה ברור – קוטיאר באמת עושה תפקיד מדהים בסרט והיא ראויה לשבחים ופרסים (ומרתק לראות כמה היא תמיד טובה יותר כאשר היא משחקת בשפת אימה), אבל האם הסרט היה מרוויח אפקט רגשי הרבה יותר אם היינו רואים את סנדרה הדמות ולא את קוטיאר השחקנית? אני חושב שכן.

"יומיים ולילה" הוא סרט אקונומי וקטן עם לב גדול. אני מצאתי אותו מקסים ונעים, אבל לא מעורר מחשבה או מטלטל, או כשירו של האדם הפשוט במאבקו, כפי שאני חושב שיעדו לו להיות.