סרטים מן העבר: "אגדה"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

בחודש שעבר השקנו את פינת "סרטים מן העבר" עם "נהר אדום", המערבון הקלאסי של הווארד הוקס בכיכובם של ג'ון וויין ומונטגומרי קליפט. הסרט הזה נבחר באופן אקראי לחלוטין ממדף הבלו-ריי של "האוזן השלישית".
לעומת זאת, לטובת חודש יוני רציתי לצמצם את הבחירה, ולנסות למצוא סרט שיש לו איזושהי רלוונטיות לחודש. בהתחלה חשבתי לראות משהו לציון חודש הגאווה, אבל למצוא סרט הומו-לסבי מלפני 1994 שגם לא ראיתי וגם ראוי לצפייה הייתה משימה שלא עמדתי בה. אחר כך חשבתי על כל אורחי הפסטיבלים החשובים שמכבדים אותנו בנוכחותם הקיץ, אבל גם שם לא מצאתי שום דבר שהדליק אותי.

לחלוטין במקרה הגעתי אל "אגדה" (Legend) של רידלי סקוט משנת 1985, סרט שמדי פעם אני נתקל בו בהקשרים תרבותיים כאלה ואחרים אבל מעולם לא באמת ראיתי אותו מתחילתו עד סופו. ואז קלטתי שאולי זה הסרט המושלם לפתוח איתו את יוני מכיוון שהוא בעצם השילוב המושלם בין "מליפיסנט" ו"קצה המחר", שני הסרטים היותר מדוברים ומהנים שהגיעו אלינו לאחרונה. ובגלל שזו בעצם אגדה אפלה בכיכובו של טום קרוז. אובר-בינגו.

מהדורת הבלו-ריי של "אגדה" כוללת את הגרסה הרגילה ששוחררה לקולנוע בשנת 1985 והתקבלה בקול ענות חלושה, אבל גם את גרסת הבמאי שארוכה בכ-20 דקות יותר מזו המקורית. מפאת הזמן יכולתי לצפות רק בגרסה אחת, ובחרתי את זו של הבמאי, אז קחו בחשבון שהטקסט הזה מתייחס לגרסה הארוכה יותר, אשר כוללת לא רק סצנות נוספות, אלא גם פס קול שונה.
אז מהו הסרט הזה, מה עומד מאחוריו, מה גרם לשתי גרסאות שונות, ואיך הוא מתקבל כיום, כמעט 30 שנה לאחר שנעשה? כל זאת ועוד ב"סרטים מן העבר" של חודש יוני.

רידלי סקוט, הבמאי הבריטי בן ה-77 (שעדיין מביים הפקות ענק בקצב של פעם בשנתיים) הוא כנראה הבמאי שהכי מזוהה עם המונח "גרסת הבמאי" מכל הבמאים החיים כיום. נדמה שבאופן מודע לכל סרט שלו יש גרסה ארוכה יותר שמחכה לצאת לצפייה ביתית. המפורסם מכולם הוא כמובן "בלייד ראנר" שיצא לקולנועים בשנת 1982 ופוספס על ידי הקהל והביקורת, אך גרסת הבמאי שלו (עם הסיום המתעתע ובלי קול-העל של האריסון פורד) הפכה במהירות לקאלט ולאחד מסרטי המד"ב החשובים והמהוללים ביותר. כן, גם אנחנו ב"סריטה" משועבדים לסרט ההוא, שהתמקם במקום ה-25 ברשימת הסרטים הגדולים שלנו, ואתם בוודאי מזהים את התמונה הלקוחה ממנו בחלקו העליון של המסך.
אבל גרסה נוספת של סקוט אינה מנת חלקו של "בלייד ראנר" בלבד. "הנוסע השמיני", "ממלכת גן עדן", "רובין הוד", "היועץ", כולם קיבלו שינוי קל בגרסת הדי.וי.די בלי לחץ של האולפנים. למעשה, בזכות "בלייד ראנר" המונח "גרסת הבמאי" משוייך בראש ובראשונה לסקוט, שזיהה את הפוטנציאל הטמון בעריכת סרטיו מחדש לטובת הצפייה הביתית. "אחרי כל העבודה שאנחנו עושים," אמר בהקשר הזה, "לתת לזה לרוץ בקולנועים ואז להיעלם לנצח זה ממש חבל. לתת לסרט חיים נוספים זה מגניב גם לאלו שפספסו אותו וגם לאלו שאהבו אותו".

"אגדה" יצא לקולנועים שלוש שנים לאחר "בלייד ראנר", וגם הוא לא זכה להתלהבות, על אף – ואולי בגלל – ההשקעה והסיכונים הרבים שלקח סקוט וצוותו. אבל סיפור גרסת הבמאי של "אגדה" מעניין קצת יותר. סקוט הכין גרסה ראשונה של הסרט בתום הצילומים, שערכה מעל שלוש שעות, ואז קיצץ אותה לשעה וחמישים. לאחר הקרנות מבחן בעייתיות, קיצץ את הסרט בחצי שעה והחליף את פס הקול, מעבודתו של זוכה האוסקר ג'רי גולדסמית' ("אות משמיים", "הנוסע השמיני") ללהקה "טנג'רין דרים". אייטיז וכאלה, אתם יודעים.
סקוט הניח את כל זה מאחוריו עד שבשנת 2000 התגלה במחסני "יוניברסל" עותק של הגרסה האמצעית, זו של 113 הדקות עם פס-הקול המקורי, שניתן היה לשחזר, וסקוט לא חשב פעמיים.

"אגדה", הוא סרט פנטזיה על נער צעיר החי ביער שיוצא, בחברת שלושה גמדים ופיה, להציל את הנסיכה לילי ואת חד הקרן האחרון שנותר בחיים, מציפורניו של אדון החושך המרושע שרוצה למנוע מהשמש לעלות שוב. זוהי עלילה בסיסית לחלוטין והסרט לא מתקשט בסיפורי משנה וסטייה מהנראטיב הראשי. אין בו רפלקסיביות של מספר ומסופר כמו בשני סיפורי האגדות הגדולים והאהובים של שנות השמונים "הסיפור שאינו נגמר" (שיצא שנה לפניו), "הנסיכה הקסומה" שיצא שנתיים לאחר מכן או אפילו סדרת המופת "סיפורי עמים" של ג'ים הנסון, ששבתה את דמיון הילדים בסוף שנות השמונים. אין לו גם את רוחב היריעה של האגדות הגדולות האחרות של העשור, "ווילו והנסיכה" (1988) או "ליידינץ" (מאותה השנה של "אגדה").
סרטו של סקוט נשאר בתודעה כנראה בזכות שני דברים. הראשון הוא שזו אחת מהופעותיו הראשונות בתפקיד ראשי של טום קרוז, שהפך מאז ועד היום לאחד מכוכבי הענק של הקולנוע, והעיצוב המדהים והאיקוני של אדון האופל בגילומו של טים קארי, שעליו נתעכב בהחלט בהמשך.
ההפקה הבריטית-אמריקנית הצטמצמה רבות משלב התסריט לשלב הצילומים בגלל בעיות תקציב, עברה מצילומי חוץ לצילומי אולפן, סבלה מקשיים רבים כולל שריפת ענק שהשמידה חלק משמעותי מהסטים, ובסופו של דבר יצאה לבתי הקולנוע ללא תהודה גדולה.

קל להבין את הכשלון היחסי של הסרט בעת יציאתו (הכנסותיו בארה"ב הסתכמו בכ-15 מיליון דולר). קודם כל, הבחירה לצלם באולפנים השפיעה באופן משמעותי על הדרך בה הסרט נחווה. אין צל של ספק שהסטים מנכרי העיניים שעוצבו על ידי אסשטון גורטון ("צילו של ערפד", "רוב רוי" ו"אהובת הקצין הצרפתי" שהעניק לו מועמדות לאוסקר) הם מהמרשימים שנראו, אבל זה משווה לסרט הרגשה פלסטיקית מאוד, מצומצמת ואפילו תיאטרלית. אין לו שום יכולת להתמודד עם הפקות הפנטזיה המרשימות ורחבות היריעה שהוזכרו קודם. הסרט, על אף עושרו הויזואלי, מרגיש קטן מאוד והמלאכותיות שלו אמנם מעניקה לו איזשהו מימד נוסטלי קסום היום – לאלו שחוו על בשרם את שנות השמונים – אבל גם מייצרת תחושה מצועצעת וקיטשית מאוד.
בנוסף, הסרט גם בעייתי מבחינת קהל היעד שלו, על אף שעל פי ראיונות שנתן סקוט בעבר נדמה שמדובר בכוונה תחילה. מצד אחד הסרט, שנכתב על ידי וויליאם היורטסברג (שכתב את התסריט ל"חזיז ורעם" ואת הספר עליו מבוסס "ליבו של איינג'ל"), הוא אגדה מקורית, נאיבית ולא מתוחכמת, שכנראה לא ריתקה את הצופים המבוגרים, אך מצד שני אפלה ומפחידה שבוודאי הרחיקה את הצופים הצעירים. אפילו עוד לפני שאדון האופל נחשף במלוא הדרו המחריד כשעה ורבע אל תוך הסרט, ישנן מספר סצנות קשות לעיכול לקהל הצעיר, כמו מות חד הקרן הראשון והסצנה האדירה עם מג, מכשפת האגם, שבאמת יכולה להדיר שינה מעיניהם של ילדים. סרט כזה חייב ליפול בין הכסאות.

בחלוף השנים הסרט כן קיבל מעמד של קאלט, ואולי לא הרבה אנשים מציבים אותו ליד "הסיפור שאינו נגמר", אבל השפעותיו ניכרות מאוד אפילו עד היום, בעיקר בתחום עיצוב הדמויות, שעליו חתומים יותר מ-40 אנשי איפור.
מעצבי האיפור הראשיים של הסרט הם רוב בוטין ופיטר רוב-קינג, שהועמדו על עבודתם בסרט לפרס האוסקר, הקטגוריה היחידה שהכירה ב"אגדה" (הם הפסידו ל"הזבוב").
בוטין חתום על האיפור של כמה סרטים קטנים ונטולי חשיבות כמו "מועדון קרב", "שבעה חטאים", "זכרון גורלי" (המקורי, עליו זכה באוסקר) ו"רובוקופ". אל "אגדה" הגיע טרי מעיצוב אפקטים האיפור של "הדבר" של ג'ון קרפנטר, אחת מהעבודות המרשימות ביותר בתולדות הקולנוע לדעתי. רוב-קינג עובד בתחום מאז 1968 ולשמו נזכרים "טומי", "מופע הקולנוע של רוקי", "שובו של הג'די", "שובו של הנוסע השמיני", "הנסיכה הקסומה", "אינדיאה ג'ונס ומסע הצלב האחרון", "הנוסע השמיני 3", "אחרון המוהיקנים" וטרילוגיית "האביר האפל". הקרדיט האחרון שלו, הוא כאחראי מחלקת האיפור של "שכנים", מכל הסרטים.
צבא המאפרים של "אגדה" עשה עבודה מדהימה, בטח כשזוכרים שבתקופה הזו לא היה שימוש באפקטים דיגיטליים.
היצורים המוזרים שעיצבו, הגובלינים והמפלצתונים, נרשמו היטב בדברי ימי הקולנוע והשפעותיהם נרשמו גם בטרילוגיית "שר הטבעות" ובסרטי "ההוביט" של פיטר ג'קסון, וגם אצל גיירמו דל טורו. אין לי שום הוכחה חותכת לכך ששני היוצרים האלו הושפעו באופן ישיר מ"אגדה", וסביר להניח שבשנת יציאת הסרט הם כבר גיבשו את החזון האומנותי שלהם, אבל אין ספק בלבי שג'קסון ודל טורו צפו בסרט ואימצו אותו אל ליבם.

כל זה טוב ויפה, אבל האמת היא שהכל מתגמד אל מול העיצוב של אדון האופל, האנטגוניסט של הסרט, בכיכובו של טים קארי. אז כן, קארי עושה תפקיד מעולה בסרט, מוחק כל זכר לד"ר פרנקרפורטר האיקוני של "מופע הקולנוע של רוקי", אבל העיצוב של המפלצת הזו הוא אחד הבלתי נשכחים והמדהימים של הקולנוע הן מבחינה טכנית והן מבחינת חזון. גם אם לא ראיתם את "אגדה" בטח נתקלתם בענק השטני עם הקרניים העצומות, העור האדום והשיניים המחודדות. שלושים שנה לאחר יציאת הסרט, הופעתו הראשונה באופן חשוף (כאמור, מעל שעה אל תוך הסרט) עדיין קורעת עפעפיים, ומזכירה מאוד את הדרך בה בה נחשף לראשונה החיה מתוך גרסת האנימציה של דיסני ל"היפה והחיה" משנת 1991.
העיצוב שלו הושפע מהסרט Haxan משנת 1922, ולי נראה שהושפע גם מהסרט מהשטן המצויר שהופיע בפרק "לילה על הר קרח" מתוך "פנטזיה" של וולט דיסני, אבל גם השפיע רבות עם הבאים אחריו. לי תמיד קופץ לראש קודם כל השטן של "סאות' פארק: הסרט".

עם זאת, "אגדה" לא רק השפיע על עולם הפנטזיה שלאחריו, אלא גם הושפע מהרבה שקדמו לו. לעיתים נדמה שהושפע יותר מדי. הגיבור הוא ללא צל ספק מין גרסה של פיטר פן, והדינמיקה בינו לבין הנסיכה לילי והפיה בליקס היא אחד לאחד הדינמיקה בין פיטר, וונדי וטינקרבל. שדון היער גאמפ הוא בעצם גלגול של פן המיתולוגי שגם הופיע כ"פוק" השובב ב"חלום ליל קיץ" של שייקספיר. יותר מזה, הסצנה הראשונה שלו היא העתקה של רמפלסטילסקין/עוץ-לי-גוץ-לי בתור השדון שנותן לבן האדם הזדמנות להנצל על ידי חידה.
הסצנות של אדון האופל והנסיכה לילי הן ריאקציה ישירה לסיפור "היפה והחיה" ובוודאי לעיצוב של ז'אן קוקטו בסרטו משנת 1941 (אותו הזכרתי במצעד סרטי המפלצות שלנו). אחד הסיפורים מסביב לסרט הוא שסקוט והיורטסברג מצאו חיבה משותפת לסיפור האהבה הקלאסי ודרכו התחילו לעבוד.

יש גם צורך להתרכז בקאסט של הסרט, כי יש בו עניין. קודם כל, "אגדה" הוא הפעם הראשונה בה טום קרוז מגלם דמות שנקראת "ג'ק", כנראה השם הקולנועי האהוב עליו כי טרח לאמץ אותו עוד פעמיים ("ג'ק ריצ'ר", "אבדון"). קרוז היה יפיוף בן 22 כשהסרט צולם, והוא ליהוק מדויק לג'ק, בן היער. נכון, זה לפני שהוא עשה את יישור השיניים, אבל הוא מקסים וקל להבין איך הוא שובר לבבות מאז ועד היום.
לשדון גאמפ לוהק השחקן השוויצרי דיויד בננט שגובהו 1.55. העיכוב ההתפתחותי שלו עזר לו להיראות בן 14 בסרט, למרות שגילו היה 18. אם הוא מוכר לכם, זה לא בגלל שהוא דומה לפרנקי מוניץ, אלא בגלל שהוא הפך להיות אייקון מזוהה למדי אחרי שגילם באופן מצמרר וחד פעמי את דמותו של אוסקר בעיבוד הקולנועי המעולה ל"תוף הפח" של גינתר גראס בשנת 1979, שם גילם ילד שהתפתחותו נעצרה בימי השלטון הנאצי.
החוליה החלשה במיוחד היא מיה סארה המגלמת את הנסיכה לילי. זהו נוק-אאוט מושלם של דמות בלתי נסבלת יחד שחקנית איומה (היא הייתה בת 17 בצילומים). זה אמנם משתפר כאשר היא נשבית על ידי אדון האופל, אבל מאוד קשה להבין למה ג'ק כל כך מאוהב בה ולמה הוא רוצה להציל אותה. זה פגם מאוד גדול באמינות של הסרט, אבל באגדות כמו באגדות… בכל מקרה, גם סארה וגם בנט עדיין מתחזקים קריירות משחק יציבות.

על צילום הסרט היה אמון אלכס תומסון, שארבע שנים לפני כן הרוויח את מועמדותו היחידה לאוסקר בזכות סרט פנטזיה בריטי אחר, "אקסליבר". תומסון מת בשנת 2007 בגיל 78, אחרי שצילם לא מעט סרטים תקופתיים כמו "אות קלון" ו"המלט" גרסת מל גיבסון, אבל גם התפרסם עם סרטי פעולה כמו "סחרור מסוכן", "הנוסע השמיני 3" ו"איש ההרס". אם חיפשתם קשר ישיר בין "אגדה" ובין פנטזיית האייטיז הגדולה שטרם הוזכרה כאן, "המבוך", מצאתם אותה בדמות הצלם תומסון.
האמת היא שההצלחה בתחום הצילום של "אגדה" פחות נרשמת לטובת הקומפוזיציות או תנועות המצלמה, אלא דווקא לתאורה המרשימה שבאמת לוקחת את הסרט למקומות הגבוהים ביותר שלו.

הצפייה ב"אגדה" הייתה מבחינתי מהנה מאוד, ולא הרגשתי את אורכו בעיקר בגלל ההצמדות של התסריט לקו עלילה אחד והמנעות מהתפזרות. בהחלט יש סיכוי שההנאה שלי הייתה מורכבת לא מעט מנוסטלגיה, מכיוון שהויזואליות הזוהרת והמנצנצת של הסרט וצילומי האולפן החזירו אותי לסרטים הראשונים שראיתי, כמו "הנסיכה הקסומה" וכמו "המבוך".
על אף השנים שחלפו, לסרט יש כמה סצנות באמת מדהימות, ביניהן מכשפת המים שהוזכרה, סצנת הריקוד שלוקחת את לילי לצד האפל, וסצנת הנשיקה העצובה בין ג'ק ובליקס. ולמרות הפלסטיות, והבעייתיות בליהוק של מיה סארה, היה בי משהו שנורא התרגש בסוף הסרט, וחיוך גדול ומרוצה בהחלט נרשם על פניי.