"גרייס ממונקו", סקירה

הסרט המדובר על חלקם האמצעי של חייה הקצרים מדי של גרייס קלי, מגיע אלינו כאשר הוא נמצא בנקודת שפל לא פשוטה. בערך מאז שנכנסו החומרים לחדר העריכה, נחשפו מאבקים מרים ומתוקשרים בין הבמאי אוליבייה דהאן לבין בעל הזכויות להפצה אמריקאית של הסרט הארווי וויינשטין של "וויינשטין קומפני", הידוע כאדם קשה שיודע דבר או שניים על הפצה, ואפילו יותר על המירוץ לאוסקר.
לפי הדיווחים דהאן הצרפתי התעקש על קאט איטי ואפל יחסית, ו-וויינשטין על גרסה נוצצת והוליוודית. הסרט נבחר לפתוח את פסטיבל קאן האחרון כאשר הסכסוך טרם הגיע לפתרון. אך התברר שזו אפילו לא הייתה הבעיה העיקרית.
"גרייס ממונקו" (Grace of Monaco) זכה לתגובות איומות לאחר הקרנתו בריביירה הצרפתית, והפך למושא לעג. לאלו שמכירים קצת את הלך הרוח של פסטיבל קאן הדברים האלו לא אמורים להציק יותר מדי, מכיוון שלצופי הפסטיבל יש נטייה להיות מרושעים לסרטים, בטח לכאלו שאינם סרטי איכות. אבל הפעם התגובה הייתה חריפה במיוחד.

כצופה קשה להתעלם מהמטען אתו מביא סרט כה מקושר, אבל בהחלט אפשרי. תמיד אפשר לדבוק במחשבה שדהאן כבר ביים ביוגרפיה מוצלחת בעברו, "החיים בורוד" על חייה של אידית פיאף, שסידר למאריון קוטיאר אוסקר מוצדק; שניקול קידמן אמנם נמצאת באיזשהו שפל אבל בהחלט יש שחקנית טובה איפשהו בפנים; שקאסט שכולל את טים רות' ופרנק לנג'לה עלול לייצר כמה רגעים מוצלחים; ושחייה של זוכת האוסקר גרייס קלי מעניינים ומסקרנים.
לכן עולות השאלות, האם "גרייס ממונקו" ראוי להזדמנות? האם הוא יכול להתעלות מעל נקודת הפתיחה המקרטעת?
השאלות לגיטימיות, אך התשובות קשות. קשה לתאר כמה רע "גרייס ממונקו", אבל אני לגמרי אשתדל. ועם זאת, כדאי להסגיר אולי כבר בשלב הזה, שלא הצצתי בשעון אפילו פעם אחת במהלך הצפייה, ושעל אף שנכנסתי להקרנה מעט עייף, כל תשישות שהייתה לי נעלמה כלא הייתה. רוצה לומר, יש משהו ממכר בתאונת הרכבת שהיא הסרט הזה, ועל אף שאני לא יכול לומר שהוא משתייך לרשימת ה"כל כך רע שזה טוב", יש בו משהו מרתק. כאילו המוח נשאר עירני כי הוא נדהם מכמה טעויות אפשר לעשות בסרט אחד, ואיזה רצף של בחירות אומללות אשר הוטבעו בצבעים חזקים אפשר להכיל בצפייה אחת.

רוב צופי הקולנוע מכירים את הפלא שהוא גרייס קלי. זוכת האוסקר (״The Country Girl״), שנולדה בשנת 1929 בפילדלפיה, והפכה להיות מזוהה בעיקר עם הופעותיה בסרטיו של אלפרד היצ'קוק "חלון אחורי", "אליבי" ו"לתפוס גנב". בשנת 1956 השתתפה בסרטה האחרון, "החברה הגבוהה" (הרימייק המוזיקלי ל"סיפור פילדלפיה") לצידו של פרנק סינטרה, לפני שנטשה את תעשיית הסרטים ועברה למונקו היפה, שם התחתנה עם יורש העצר והפכה לגברת הראשונה של הממלכה הקטנה. קשה לחשוב על משהו שיותר דומה לאגדה מאשר זה.
עם זאת, קלי חוותה רק קשיים מהרגע שעברה למונקו וסופה היה למות בתאונת דרכים בשנת 1982.
"גרייס ממונקו" בחר – בחוכמה, יש לציין – לתאר תקופה ספציפית בחייה, בשנות השישים, כאשר הייתה מעורבת בפעילות דיפלומטית ביחסים הרעועים בין מונקו וצרפת.

מפח הנפש הגדול שקשור ל"גרייס ממונקו" נובע מאין ספור דברים, אך העיקרי שבהם הוא שבתוך הסרט מסתתר סיפור נהדר שלמרבה המבוכה הובא למסך כאילו חבורת דראג קווינס מזדקנות מקליפורניה על אסיד חטפו את זלמן קינג ואת הגופה של דאגלס סירק וכתבו את התסריט תוך כדי אורגיה המונית.
תודו שאתם מדמיינים את זה כרגע.
לסרט יש דמות חד פעמית שמוצאת את עצמה במאבק שגדול עליה אך יוצאת מנצחת, סטינג צילומי מרהיב באיזור שאינו מוכר להרבה אנשים, אלמנטים של מותחן פוליטי, בגידות, תככים ואהבה, אך הכל מתגלגל יחד בחוסר קצב וחוסר אחידות שמעלה יותר שאלות מתשובות.
לרוב נדמה כאילו כל סצנה בוימה על ידי שלושה במאים שנים בשלושה סגנונות שונים ואז הולחמה יחד על ידי עורך אפילפטי. שימו לב שאני לא מדבר על שוני בסיקוונסים או בחלקים שונים של הסרט – אלא איך כל סצנה מתנהגת בפני עצמה.
דיאלוג של שתי דמויות בחדר יכול לעבור מסגנונות תאורה, צילום ועריכה כאילו הוא בחלקו מלודרמה של שנות הארבעים, סרט פראנויה משנות השבעים, סרט ג'יאלו איטלקי, סרט הולמרק, וסרט פורנו רך של האייטיז. במהלך סצנה בודדת, דמות אחת תצולם בקלוז אפ אפל ומעוצב, והשנייה תקבל אקסטרים קלוז-אפ שינוע במצלמה מוחזקת ביד בין העין והאוזן בתאורה קונטרסטית.
לסרט יש אינסרטים בתוך הסצנות ובין הסיקוונסים שלא קשורים לשום דבר, ולא ברור איפה אתה נמצא בחלל. אני נשבע שכמעט כל שוט מתחיל כמה פריימים לפני מה שהוא אמור, ומסתיים קצת אחרי שהוא היה אמור להחתך. אני לא זוכר סרט מתוקצב ברמה של "גרייס ממונקו" שנראה כמו גרסה משוודת של משהו אחר. הייתי כל כך נסער מהכשלון המופרך שהוא עריכת הסרט, ולכן תארו לכם את הפתעתי שאכן יש מישהו שחתום על העשייה הזו. שמו אוליביה גז'ן. הזהרו מהשם הזה בעתיד.

התסריט גם הוא לא בדיוק עולם שלם של דקויות והידוקים, וכאשר מתברר לקראת האמצע שאנחנו בכלל במותחן פוליטי אי אפשר שלא לתהות למה התחלנו את הסרט בנקודה שנבחרה, ולאן זה הולך להתקדם. הדיאלוגים בלתי נסבלים והדמויות נסמכות על היותן "אנשים אמיתיים" כדי להתעלם מהעובדה שאין להן כלום להציע.

הסובלת העיקרית מכל הסיפור הזה (מעבר לצופה) היא ניקול קידמן. יכולתם להבחין בכך קודם, אני אוהב את ניקול קידמן, אבל היא מאוד מקשה עלי להמשיך בהלך הרוח הזה בעשור האחרון. בהתחלף העשור היא פשוט החליטה לעשות צעד שגוי אחרי צעד שגוי, ואולי אפשר להעריך אותה על כך שהיא בוחרת פרוייקטים מעניינים ובמאים מסקרנים, אבל אולי כדאי שהיא תחזור אל המיינסטרים ההוליוודי עם מישהו שיכול לעשות עימה צדק. את העשור הקודם היא סיימה עם מועמדות מוצדקת לאוסקר בזכות "מחילת הארנב" בו הייתה נהדרת כאם המוצאת דרכים בעייתיות להתמודד עם מות בנה הקטן. מאותו הרגע, הכל הלך מדחי אל דחי. זה כלל קומדיה עם אדם סנדלר, מותחן עם ניקולס קייג', וטראש לא הגיוני בכלל בדמות "העיתונאי" (שלהצדקתה כן סידר לה מועמדות לפרס איגוד השחקנים). לאחרונה ראינו אותה משתדלת במותחן המעניין "סטוקר", ובתפקיד קטן ונעים בסרט המאכזב "איש המסילה".
קידמן לקחה ברצינות את תפקידה ב"גרייס ממונקו" ונדמה שפשוט שיתפה פעולה עם מה שביקשו ממנה. היא רצינית כשהיא צריכה, נעימה, תקיפה, דרמטית, משעשעת, רגשנית, ועוד קשת של רגשות שהיא מעבירה היטב. הבעיה שלא תמיד הסרט ועיצוב הסצנה תואם את מה שהיא עושה, ועל כן אני מאשים דהאן בהכל. קידמן נאבקת לצאת היטב מהסיפור הזה, ולדעתי היא אכן מצליחה ברגעים מסויימים.
טים רות', האמת, מצליח אפילו יותר ממנה, כי הוא באמת כשרון יוצא דופן וגודל תפקידו מצריך ממנו לסכן פחות, אבל בזה זה מסתכם. אולי בעצם רוג'ר אשטון-גריפית'ס שבמשך כמה סצנות מביא למסך את ההיצ'קוק הכי מדויק שזכור לי בקולנוע. השאר – בעיקר פארקר פוסי האהובה באחד מרגעיה החלשים ביותר – פשוט לא עוברים.

בחלק החיובי שווה לציין את ז'יז'י לפאג' מעצבת התלבושות שאולי אפילו תגיע לאוסקר בזכות עבודתה פה. אם ״W.E״ של מדונה הצליח, אין סיבה לפסול את האופציה הזו.
וכן, כפי שציינתי בהתחלה, על אף כל הרפש, היה משהו ממכר בצפייה בסרט. משהו שלא איפשר לי להסיט את המבט, לעיתים מתוך אימה טהורה, לעיתים מתוך סחרור ויזואלי. היות הסרט אורך שעה וארבעים, זמן סביר לחלוטין, גם זה תורם לעניין.

"גרייס ממונקו" הוא סרט מבאס ומאכזב, כי די ברור שהיה אפשר לעשות אותו טוב יותר. הרבה כסף והשקעה ירדו לטימיון בפרוייקט הזה, ובעיקר חבל על גרייס קלי, שהסיפור שלה ראוי שיסופר, ודמותה ראויה לסרט טוב יותר.