סרטים חדשים: ״נימפומנית״, ״שכנים״, ״ארוכה הדרך למטה״, ״פריז פינת ניו יורק״

ארבעה סרטים חדשים עולים היום לאקרנים, אולי אפילו חמישה. תלוי איך סופרים את הפרויקט המגלומני החדש של לארס פון טרייר, שיוצא אצלנו (ובעולם גם) בשני חלקים. כפי שקרה ממש לא מזמן עם ״דור מלחמה״. רק סרט אחד מגיע אלינו מארה״ב, והשאר מדנמרק, צרפת והממלכה המאוחדת. נתחיל עם המגלומן, ובהמשך, בפינת הפלוס של המדור, יקרה הבלתי ייאמן – אני אמליץ על סדרת טלוויזיה.

״נימפומנית״ (Nymphomaniac) הוא שם הסרט החדש והחצוי של פון טרייר, שמקפיד לאחרונה לדייק ככל שהוא יכול בבחירת הכותרת. שרלוט גינסבורג מגלמת חולת מין השוטחת את קורותיה בתחום בפני האיש שהציל אותה אחרי שנמצאה מוכה וחבולה. כמה פשוט וקצר, ככה יצירה בת שני חלקים של שעתיים כל אחד, שהבטיחה עוד בשלב טרום הצילומים ״סקס אמיתי״. בין הכוכבים שתקוו, או שלא, לראות עירומים בפוזות נועזות – סטלן סקארסגארד (לא אלכסנדר), ווילם דפו, ג׳יימי בל, אומה תורמן, כריסטיאן סלייטר, והכבר-לא-כוכב (כך כהגדרתו) שאיה להבף. בלוח ההקרנות יימצא הסרט תחת ״נימפומנית: חלק א׳" (Nymphomaniac: Vol. I) ו״נימפומנית: חלק ב׳" (Nymphomaniac: Vol. II), בשעות הגיוניות כמו שישי בצהריים או שבת בצהריים. או בערבים המאוחרים של ימות השבועות. ליבי ליבי עם פנסיונרים חביבים שיתבלבלו בינו ובין ״פילומינה״ המוקרן גם הוא בקולנוע לב בצהרי שישי ושבת. כתבתי עליו בעכבר העיר (די בקצרה האמת), אבל לא נותיר אתכן ואתכם בלי טקסט גם כאן בבלוג.

״שכנים״ (Neighbours) הוא הקומדיה החדשה מבית היוצר של סת׳ רוגן (כוכב-כותב), אוון גולדברג (כותב) וניקולס סטולר (במאי), אבל בלי ג׳אד אפטאו כמפיק הפעם. החבר׳ה עוזבים את ידו של אביהם הרוחני ומתחילים להתבגר, ותעיד על כך גם העלילה – רוגן ורוז ביירן מגלמים זוג הורים טרי לתינוקת חמדמדה, שרק רוצה לישון בשקט בזמן שבית האחווה השכן עורך מסיבות בכל לילה. את מנהיגי הקולג׳ מגלמים זאק אפרון ודייב פרנקו, וגם כריסטופר מינץ פלאסי בעסק. אור סקר את הסרט.

״ארוכה הדרך למטה״ (A Long Way Down) הוא עיבוד קולנועי לספרו של ניק הורנבי, יוצר שהמסך הגדול מאוד אוהב (״רווק פלוס ילד״, ״נאמנות גבוהה״, ״קדחת המגרש״ ועוד). ג׳ק ת׳ורן (״The Scouting Book for Boys״) כתב, פסקל שומיי (״שובר לבבות״) ביים, ואת ארבע הדמויות שנפגשות בערב השנה החדשה על גג של בניין גבוה במטרה לשים קץ לחייהן מגלמים פירס ברוסנן, טוני קולט, אימוג׳ן פוטס ואהרון פול (שנצפו יחד על המסכים ממש באחרונה בסרט ״הצורך במהירות״). והנה הסקירה שלי.

״פריז פינת ניו יורק״ (Casse-tête Chinois) הוא נציג צרפת לשבוע זה. זהו הפרק השלישי בטרילוגיה של סדריק קלאפיש שהחלה עם ״פודינג אירופאי״ לפני עשור והמשיכה עם ״בובות רוסיות״. הדמויות מהפרקים הקודמים חוזרות להמשך קורותיהן בנבכי החיים, עם רומן דוריס בתפקיד הראשי ואודרי טוטו, ססיל דה פרנס וקלי ריילי כנשים בחייו. העלילה מזגזגת בין פריז לניו יורק, כפי שמרמזת הכותרת העברית, מקום מוצאו של הגיבור והמקום אליו עוברת אשתו לשעבר עם ילדיהם המשותפים. שירה כתבה אצלנו על הסרט כאשר הוצג לפני כחודש במסגרת הפסטיבל הצרפתי.

פלוס – סופו של טיול לאיטליה

בשבועות האחרונים שודרה ב-BBC (ובאתרי הסטרימינג) העונה השנייה של הסדרה ״The Trip״, שהפכה בעצם ל״The Trip to Italy״ בעונה זו. מחר ישודר הפרק האחרון והמעריצים (עופר, אני ומי עוד? התפקדו!) ייאלצו להסתדר בלי הדו-קרב הקומי הנצחי בין סטיב קוגן לרוב בריידון על החיקוי העדיף של מייקל קיין, על רקע הנופים הקסומים של איטליה וקולה של אלאניס מוריסט הבוקע מן הרדיו של מכוניתם. ואני מספר את כל זה כדי להפציר בכל מי שלא מכירה או מכיר לערוך מיני-מרתון של השלמות נדרשות כדי לחוות את סיום העונה בזמן אמת.

אולי עדיף שהייתי מתחיל בהתחלה – דפי הבלוג מלאים בהצהרות (חסרות בסיס) שלי על כך שאינני מרבה לראות סדרות טלוויזיה בשנים האחרונות, אבל בכל שנה יש יוצאת אחת מן הכלל. בשנת 2010 הגו השלישיה המופלאה הכוללת את הבמאי מייקל ווינטרבוטום והקומיקאים קוגן את בריידון, או בקיצור האנשים שהביאו לכם את ״טריסטרם שנדי״ (Tristram Shandy: a cock and bull story), את הקונספט הפשוט והמבריק של העונה הראשונה של ״The Trip״. הייתה זו סדרה בת שישה פרקים של חצי שעה, כלומר משהו שאני כצופה יכול להתמודד איתו מבחינת כמות הזמן הנדרשת, שבה הצמד הקומי מטייל ברחבי בריטניה במסווה של מבקרי מסעדות, כאשר מה שהם באמת עושים זה להתנצח בענייני תרבות ופופ. כמו סדרת הרשת של ג׳רי סיינפלד, רק מעולה. ובריטי.

העונה הראשונה גם הפכה לסרט מקוצץ, מה שאיפשר התענגות מחודשת על החומרים וגם אופציה שלא התממשה לסקירה כאן בבלוג, ומזה כמה שבועות אני נהנה מהעונה השנייה שלא נופלת במאום מקודמתה ומבוססת על אותו הפורמט, רק באיטליה ובהיפוך תפקידים מרתק בין קוגן ובריידון. לראשונה מזה הרבה זמן אני יכול להזדהות עם מעריצי סדרות, שמצד אחד לא רוצים שהכיף ייגמר, אבל מאידך אני באמת ובתמים חושב שהעונה השנייה ממצה את מה שלא מיצתה קודמתה. כך שאני מקווה שלא תהיה עוד עונה והבריטים ישמרו על המסורת של סדרות קצרות ודלות בעונות, אך עשירות בהומור משובח ומלאכת מחשבת תסריטאית שאולי נראית כמו אלתור, אבל ככל שהפרקים עוברים מתגלת יצירה שלמה. תנו לה צ׳אנס – גם אם תשתעממו זה קצר מאוד, משהו כמו סרט הוליוודי ממוצע של שנות האלפיים-עשרה, ואני כמעט בטוח שזה לפחות ברמה של מה רוב מה שיש לעולם הטלוויזיה להציע, אם לא למעלה מכך.