"המבול", סקירה

על אף עצתה של אנט בנינג בפתיחת "הילדים בסדר", אני כן עומד לפתוח בהתנצלות: ידיעותי בתנ"ך ובספרי היהדות הן אולי מעט מעל הבסיסיות, אבל לא מספיק בשביל לתת פרשנויות והתייחסויות ראויות ומעמיקות לסרטו החדש של דארן ארונופסקי בנושאים תיאולוגיים. לצערי הרב אני לא שוחה בחומר (על אף שכן יאמר שקראתי את כל התנ"ך במהלך חודש אחד בצבא, ואת "המיתולוגיה היהודית" של חגי דגן. ספר מרתק, אגב. שניהם, בעצם) וככזה אני לא מרגיש בנוח לתקוף מהנקודה הזו.
אין לי צל של ספק שהעיבוד הקולנועי לסיפור המבול הופך להיות מרתק הרבה יותר דרך הפריזמה הזו, אבל למרבה השמחה יש גם המון על מה לדבר בכל מה שקשור לקולנוע ופילמוגרפיה.

על "המבול" (Noah), הפרוייקט השאפתני של ארונופסקי, אנחנו שומעים כבר כמה שנים, ולא בהכרח בהקשרים חיוביים. כבר משלב התכנון היה משהו מרתק אך גם מוזר בבחירה הזו, וככל שההפקה התקדמה, הקשיים נערמו, ודיווחים על סכסוכים בין הבמאי לאולפן נחשפו, וכך נדמה היה שאנחנו מתקדמים לקראת סרט שיסבול, לכל הפחות, מפיצול אישיות. גם השאלה מדוע ארונופסקי בחר להכנס מלכתחילה לתוך תחום סיפורי הדת – נושא שלרוב לא עובר בשקט – הייתה מעניינת במיוחד כאשר בסיפור הזה אין יכולת להמנע מלהפוך את אלוהים לדמות, גם אם נפקדת.
את החששות העצימו חדשות הליהוק שהציבו את ראסל קרואו בתפקיד נח, ובהמשך הדרך השתחרר טריילר בעייתי, ששיוו לסרט שיוך לז'אנר האקשן וההרפתקאות, כמו משהו שרולנד אמריך יביים.
ועדיין, כשבמאי כמו ארונופסקי עומד מאחורי דבר כזה, לטוב ולרע (ויש לא מעט משניהם), ישנו איזשהו אספקט שהכריח אותי לצפות בסרט הזה, ולנסות לבוא אליו ללא כל דיעות קדומות. אני חושב שזה השתלם.

את סיפור תיבת נח והמבול כולנו יכולים לדקלם. הנה מה שכולנו מכירים כבר מימינו הראשונים בגן הילדים: בתקופה בה האנושות הגיעה לתחתית חדשה של התנהגות מוסרית, אלוהים החליט לעשות את מה שרובינו היינו די מעריכים אם היה עושה שוב היום – מוחק הכל כדי להתחיל מחדש. הוא בחר את נח, איש צדיק ככל הנראה, אב לשלושה, ופקד עליו לבנות תיבה בה יוכלו להכנס כל חיות העולם. כאשר זה סיים עם העניין, אלוהים שטף את העולם בגשם ובהצפות, השמיד את כל החיים על פני האדמה, והתחיל מחדש. גם זה לא כל כך הסתדר, כאשר נח הספיק לחטוא ברגע שהוא ירד מהספינה (הוא כנראה האלכוהוליסט הראשון), אבל הכל נגמר עם קשת בענן. למרבה השמחה הסרט עוקף את כל החלק בו נרמז על גילוי עריות בינו ובין בניו. נח, לפי המקורות, המשיך לחיות עד גיל 950, ככה שסיקוול איננו משהו מופרך בשלב זה.

הסיפור כמובן מרתק. השאלות המוסריות על האדם והאלוהים במעשייה כבר תדלקו תיזות וסיפורים בהשראת ("רכבת הקרח", למשל), כמו גם הדברים שבין השורות בסיפור המקראי. סיפור נח הוא כנראה אחד המסקרנים ביותר שיש בספר בראשית, וככזה נדרשת יומרה די גדולה להביאו למסך. יומרה ואומץ, כי כיוצר אין מנוס מלתת פרשנות אישית למעשייה, ולחשוב היטב מה מוסיפים לה ומה מזקקים ממנה. זה מסוכן כי להתעסק עם ספר שמצית מלחמות על בסיס שנתי, זה לא עניין שנכנסים אליו בקלות.

וזה הזמן אולי לדבר על האלוהים השני של הסרט, דארן ארונופסקי. במאי יהודי אמריקני בן 45 שזהו הפיצ'ר השישי שלו. אני מניח שאפשר לומר שעל אף כמות הסרטים שלו, אשר הראשון שבהם טלטל את עולמם של רבים בשנת 1998, וגם הוא התעסק לא מעט באספקטים יהודים, הוא אחד הבמאים המוכרים והמוערכים ביותר שעובדים כיום, בעיקר בגלל יכולות הבימוי שלו. בימוי, לעומת כתיבה, זאת אומרת.

"פיי" (Pi) היה סרטו הראשון, ובעיני עדיין הכי טוב שלו. סרט קטנטן ומופרע בשחור לבן על מתמטיקאי שמסתבך עם כוחות גדולים ממנו. "המעיין" (The Fountain), סרטו השלישי והמצופה נחשב בעיני רבים לאכזבה (אם כי אני אוהב אותו), במיוחד אחרי "רקוויאם לחלום" (Requiem for a Dream) שלמרות שכוכבו דעך במהלך השנים (ובצדק) היה עבודת בימוי לא הגיונית לתקופתו ולתקציבו והותיר חותם בלא מעט יוצרים לאחר מכן. ב-2008 ארונופסקי שבר את ההגה עם דרמה ריאליסטית פשוטה ומצטיינת בשם "המתאבק" (The Wrestler), בו הניח את הספקטקולריות הקולנועית שלו בצד כדי לתת את קדמת הבמה לשחקנו הראשי מיקי רורק. הסרט הרוויח שתי מועמדויות לאוסקר בקטגוריית השחקן הראשי ושחקנית המשנה, והאמת שהגיע לו יותר מזה. הצלחתו הגדולה ביותר של ארונופסקי הייתה בסרטו הקודם, "ברבור שחור" (Black Swan), שהעניק לנטלי פורטמן את האוסקר, ולו עצמו מועמדות לתסריט ובימוי.
אחד הדברים הבולטים, לדעתי, בקולנוע של ארונופסקי הוא שכל הצלחותיו בבימוי המצלמה, השחקנים, העריכה והסאונד, רק מחריפות את בעיותיו בתחום הכתיבה. ובהקשר הזה, אני חושב שדווקא "המבול", אותו כתב עם ארי הנדל, הוא תסריטו הטוב ביותר מאז "פיי" .

אם צריך למתוח קו בין כל סרטיו של ארונופסקי, אפשר לומר שכולם סובבים סביב דמות אחת, אשר שאיפותיה דוחפות אותה מעבר לקצה אל עבר איבוד שליטה. ב"פיי" זהו מתמטיקאי שמחפש משמעות לחיים דרך מספרים ומאבד את שפיותו, ב"רקוויאם לחלום" זוהי אישה מבוגרת שרצונה להשתתף בתכנית טלוויזיה גורם לה להתמכר לכדורים וכמובן לאבד גם היא את שפיותה, ב"המעיין" זהו גבר שנידון לאבד את כל היקר לו לטובת רדיפה אחר תשובות, ב"המתאבק" מסופר על אדם שיכול לעשות רק דבר אחד, על אף שזה ייקח ממנו את אוהביו ואת חייו, ו"ברבור שחור"… טוב, נו, זה הכי קל.

ככתוב בספר בראשית:
he's a lumberjack and he's okay. he sleeps all night and he works all day

החלקים המצטיינים והמרתקים ביותר ב"המבול", והם גם הקטעים בהם הדארן של ארונופסקי מתפרץ החוצה ומשתולל, הם הרגעים בהם רצונו של נח לעשות את עבודת האלוהים דוחף אותו אל הקיצוניות ומאיים לא רק על שלומו ועל שלום משפחתו, אלא גם על היעוד שלו. אלו גם הרגעים החזקים ביותר של קרואו כשחקן. העוצמה של "המבול" בעיניי היא קו העלילה שחוקר את דבקותו של אדם במשימה עד כדי כך שהוא משתבש ופועל מהמקומות הלא נכונים. קצת מתסכל שהחלקים האלו מגיעים יותר משעה לתוך הסרט.

"המבול", וזו אולי הנחמה הראשונה, הוא סרט מרהיב. לעיתים קצת יותר מדי ממה שהוא צריך, אבל הוא אפי לחלוטין, והוא טומן בחובו כמה רגעים בלתי נשכחים. הוא גורם ל"חיי פיי" להראות כמו פרק של "לוני טונס". הסצנות בהן החיות מגיעות אל התיבה פשוט מדהימות, והרגעים בהם ארונופסקי בוחן את הרקבון של האדם בסצנות המוניות שהזכירו לי יותר מהכל את עולמו של קפטן קורץ ב"אפוקליפסה עכשיו" (רמזים ויזואלים המשווים בין דמותו של ריי וינסטון, מצאצאי קין, והגנרל המופרע בגילומו של מרלון ברנדו משובצים לא מעט בסרט), נראים כמו המקומות אותם ארונופסקי וצלמו הקבוע מתיו ליבאטיק הכי נהנו להביא למסך. חלקים שלמים שכאילו בקעו מהאיורים ל"תופת" של דאנטה מציפים את המסך, מחרידים את העין, אבל לא מאפשרים להביט הצידה.
הסרט הזה היה הרבה יותר אכזרי ממה שציפיתי שיהיה. האמת שזה מעט מטופש מבחינתי. זה בכל זאת הבן האדם שעשה את סיקוונס הסיום של "רקוויאם לחלום", שעדיין מעביר צמרמורת בקרב אלו שצפו בו.

אבל לא הכל מתקתק בממלכת נח. רחוק מזה. אמנם לי הוא החזיק בסדר גמור את השעתיים ורבע שלו, אבל סצנות רבות ממנו נראות כמו נלקחו מתוך תיאטרון סיפורי התנ"ך לילדים, עם משפטים דידקטיים באופן שקשה לשמוע מבלי לגחך, והטבעת הסרט בקיטש מעורר אנטגוניזם. למשל, עיצוב הסצנה בה נח מספר לאשתו על הנבואה שניתנה לו מזכירה מצגת מוזיאונית, או הפקה הוליוודית משנות הארבעים שנלהבת מהמצאת הטכניקולור. סצנת הסיום גם היא מרגישה מסרט אחר, ובאופן כללי האפילוג של הסרט, המתרחש ביבשה (נראה מי אומר לי שזה ספויילר), לא מחזיק מים.
הייתי חייב בדיחת מים אחת.

קרואו בתפקיד נח עושה את קרואו מכל הסרטים האחרים בהם הוא השתתף מאז "נפלאות התבונה" (A Beautiful Mind) בשנת 2001. הייתי אומר שלפחות הוא לא שר פה כמו ב"עלובי החיים", אבל זה יהיה שקר. ג'ניפר קונלי, פעם שלישית עם קרואו אחרי "נפלאות התבונה" (התפקיד עליו זכתה באוסקר ואותו היא די משחזרת פה) ו"אגדת חורף" (Winter's Tale) שהוקרן בארץ למשך שלוש דקות, טובה כהרגלה, ואפילו יש לה סצנה דרמטית במיוחד בה היא מצטיינת. עם זאת משהו בליהוק שלה לא הסתדר לי. היא יפה ואמריקאית מדי לתפקיד אישה תנ"כית, ואולי אפילו צעירה מדי לתפקיד שהיה יכול להיות מעניין הרבה יותר אם היה ניתן למישהי המבוגרת יותר מ-44.
יותר מהכל, התפקיד האהוב עלי בסרט, אולי בגלל שזו הדמות המעניינת ביותר מבחינת כתיבה, היא זו של בנו האמצעי של נח, חם. לוגן לרמן הנהדר ("כמה טוב להיות פרח קיר", גם שם חלק את זמן המסך שלו עם אמה ווטסון) מביא לסרט דמות שעומדת כל הזמן על הגבול בין טוב לרע. הכאב שלו על כך שהוא היחיד שלבד, והבחירות שהוא עושה בעקבות זאת, מייצרים את הדמות היחידה שבאמת מעוררת הזדהות בסרט. הלוואי והיו עושים סרט ספין-אוף עליו ועל השושלת המקוללת שלו.

"המבול" הוא לא סרט שקל לדרג אותו בכוכבים או בנקודות, כי יש בו רגעים מפוארים כמו רגעים שמעוררים מבוכה. העניינים משתפרים בהרבה כאשר טיפת הגשם הראשונה ניטחת על מצחו של נח, אבל גם לפני זה יש הרבה מה להעריך. אני יכול להבין את צחקוקי הבוז של האנשים מסביבי, גם אני החנקתי כמה, אבל אני חושב שיש בו הרבה יותר ממה שנדמה בהתחלה, ושאסור לבטל אותו במהירות.

לוגן לרמן לוהט. כלומר, חם.