• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"ברבור שחור", סקירה

21 בינואר 2011 מאת אורון שמיר

קשה להסביר עד כמה קשה וחמורה הייתה ההשפעה של הסרט הזה עליי. אבל בחרתי את מיטב המילים שלי וניסיתי ארוכות לעשות כן בסקירה שלי עבור עכבר העיר אונליין, שאני מעלה לכאן בשלמותה. אסייג ואומר שאני מבין מדוע אנשים עלולים להירתע מסגנון הבימוי הנוקב של דארן ארונופסקי, משום שהוא כל-כך ישיר ודוחף הכל ישר בפניו של הצופה ההמום. אני גם יכול להתחיל להבין אנשים שהשתעממו מן הסרט כיוון שהרתיעה הנ"ל קטעה עבורם כל אפשרות של חיבור והזדהות עם הדמות הראשית. אבל המקרה שלי היה הפוך בתכלית, שכן אני בוטח ללא סייג בבמאי הזה ולכן ההזדהות שלי עם הגיבורה הייתה מוחלטת. רוב הסרט ישבתי מכווץ בכסאי, חושש לגורלה של הדמות הראשית ומריע לה בליבי. השיא היה המערכה האחרונה, בה התחלתי להרגיש אשם על מעשים שהיא ביצעה ותהיתי מדוע בעצם הלכתי ללמוד בלט מלכתחילה ומה אני צריך את כל הלחץ התחרותי הזה.. וכפי שציינתי אתמול בסקירת הסרטים שעלו השבוע לאקרנים – הסרט הזה רודף אותי. מעניין מתי אשתחרר ממנו. כלומר, הוא ירפה ממני.

נטלי פורטמן מתכוננת לפינאלה של "אגם הברבורים המטורפים על כל הראש"

ישנם מספר דברים שכדאי לדעת לפני שמחליטים לצפות בסרטו החדש והמהולל של דארן ארונופסקי "ברבור שחור". הראשון והעיקרי שבהם הוא שמדובר בסרט אימה פרופר. או כפי שכינו אותם בתקופה שבה ידעו לעשות כאלה – מותחן פסיכולוגי. מהסוג שרומן פולנסקי התמחה בו בשנות השישים (“רתיעה” למשל). עשו לעצמכם טובה ושכחו מהר מהדימוי של דרמת בלט בכיכובה נטלי פורטמן. כך תתאמו ציפיות עם הסרט באופן נכון יותר. שנית, יש לזכור כי מדובר בבמאי שאחראי בין היתר לסרטים "רקוויאם לחלום" ו-”המתאבק", כך שצפייה קלה ונוחה בכל מקרה לא צפויה לכם. שלישית, מדובר בסרט המטלטל, המטריד, המטורף והמופתי ביותר שניתן למצוא כעת בקולנוע. סרט שבהחלט עלול לחדור עמוק מתחת לעור שלכם, לקום איתכם בבוקר וללכת לישון עימכם בערב גם ימים רבים אחרי הצפייה.

נטלי פורטמן מגלמת את נינה, בלרינה שאפתנית ומסורה המתגוררת עם אימה המגוננת (ברברה הרשי). כאשר קבוצת המחול לה היא משתייכת מחפשת רקדנית חדשה לתפקיד הראשי בבלט הקלאסי "אגם הברבורים", היא נחושה להוכיח את עצמה. מנהל הלהקה (וינסנט קאסל) מעלה גרסה חדשה ועדכנית של הקלאסיקה ובוחר בה בתנאי אחד – עליה לצאת מגדרה בשביל התפקיד. מכיוון שהרקדנית המובילה צריכה לגלם הן את הברבור הלבן השברירי והמדוייק והן את הברבור השחור הפתייני והמשוחרר, כולם מטילים ספק ביכולתיה של נינה להצליח. זאת משום שנינה תמיד נראית בשליטה, עצורה מכל בחינה, בעיקר מינית. יהיה עליה להתחבר לצד האפל שלה כדי להפוך לברבור השחור. אבל הבעיה אצל נינה, היא שכל חייה הם הדחקה אחת גדולה. ומהרגע שבו האיד שלה מוצא סדק קטן, אנו עדים לפסיכוזה בהתהוות.

וינסנט קאסל ונטלי פורטמן עורכים חזרות למופע באופן מקצועי לגמרי.

במובנים רבים, זהו סרט-אח לדרמה הקודמת של הבמאי, “המתאבק". שניהם עוסקים באמן שהכלי שלו להבעה עצמית הוא גופו ומתמקדים בהכנות שלו/שלה להופעה מול קהל. כלומר, בעולם המצוי מאחורי הקלעים של עסקי ההיאבקות המקצועית או הבלט. שני הסרטים אף חולקים מאפיינים משותפים מבחינה סגנונית. מספר הפעמים שהמצלמה עוקבת אחרי הקוקו של מיקי רורק ב"המתאבק" מרגישה זהה לנוכחות הבולטת של עורפה של נטלי פורטמן ב”ברבור”. גם הסיום הלא קונבנציונאלי שבוחר הכוריאוגרף ליצירה (והבמאי לסרט), מתכתב באופן ישיר עם הסיום של "המתאבק". התוצאה היא תחושה של גיבורים רדופים בתוך סרט רדוף, אשר מועצמת הפעם עד כדי הפיכת הסרט לאימה טהורה ברגעים מסויימים.

כל מי שיטען כי אין מדובר בסרט אימה, די לו להסתכל במבנה בכדי לבחון שוב את עמדתו. “ברבור" בונה פרופיל פסיכולוגי מעורער למדי של הגיבורה שלו ונפתח בסצינת חלום ביעותית. אחר-כך מגיעות הבהלות סרק לצד רגעים שלא ברור אם התרחשו במציאות או בתודעה הסדוקה של הדמות הראשית. הכל באסקלציה מתמדת, עם כמויות הולכות וגדלות של דם ודמעות. אך כל אלה הן רק ההכנות לקראת המערכה האחרונה, אז פורץ הברבור השחור במלוא עוזו ומשתלט על הסרט כדיבוק. הוא הופך אותו לסרט אימה רווי רגעים עוכרי שלווה שמכריחים להסיט את העיניים מן המסך. ומכיוון שבשלב הזה ההזדהות עם הגיבורה היא בלתי נמנעת, בזכות עבודה מצויינת של הבמאי והשחקנית הראשית, התחושות קשות מנשוא. למי שעדיין לא השתכנע, הטו אוזן לעבודת הסאונד המדהימה שנעשתה בסרט. אם יש סיבה אחת ויחידה לראות את הסרט הזה בקולנוע, היא עיצוב עולם הסאונד המבעית. אין מדובר רק בפסקול המצויין כהרגלו של קלינט מנסל, המלחין הקבוע של הבמאי, המספק גרסה אפלה וקודרת ל"אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי. אלא האפקטים הקוליים הקטנים והכמעט בלתי מורגשים, של נוצות עפות ברוח, טיפופי רגליים עדינים של ברבורים או קולות צורמניים. אותם כדאי לחוות בעוצמה של בית קולנוע איכותי.

הברקת הליהוק וינונה ריידר בתפקיד הבלרינה ה"ישנה" והלא-רלוונטית

וזה לא שחסר משהו לצילום, בניצוחו של עוד שחקן בית של הבמאי – מתיו ליבאטיק. הסרט לופת מיד בסצינת הפתיחה, הפשוטה והמורכבת כאחד. היא מתחילה עם זוג רגליים המטופפות על הבמה בעמידת קצות האצבעות (פוינט) האופיינית לבלט. הרי ברור שמכאן יחתוך הבמאי אל פניה של נטלי פורטמן, לאחר שהשתמש בכפילה, לא? אז לא כפילה ולא נעלי בלט. המצלמה מתרוממת אט-אט, מבטיחה שרגליי הבלרינה אכן שייכות לשחקנית הראשית. עד סוף הסצינה לא נמצא חיתוך עריכה אחד, כאשר נינה רוקדת עם המכשף שיהפוך אותו מאשה לברבור במופע הבלט עצמו. והנה כל התימה של הסרט מקופלת בסצינה אחת, על במה שחורה המוארת בפנס לבן בודד – אותם שני צבעים שיחזרו באופן סימבולי שוב ושוב בסרט. הכל בצילום דינמי שמרקד יחד עם הרקדנים עצמם על הבמה, באופן שמחייה את הבלט ומעניק לו מימד ריאליסטי יותר. עם כל ההתנשפויות, החבטות והנקישות וכמעט לעולם לא מן הזווית הרגילה והשגרתית של הקהל הישוב באולם וצופה במופע.

עבודת הצילום מפעימה אף יותר כאשר מבינים עד כמה מוצף הסרט במראות. למעשה, הוא עמוס בהשתקפויות עד כדי כך, שגם הסצינות המעטות שלא מכילות ראי מסוגים שונים, מפצות על כך במראות מטאפוריות. לנינה בבואות רבות בסרט: בדמות האם שמייצגת את ההזדמנות שהוחמצה, שכשלה מלהגשים בעבר את חלומה; בדמות הבלרינה שקדמה לה בתפקיד (הברקת הליהוק וינונה ריידר), המציגה לה את קליפת האדם שתהפוך להיות בסוף הקריירה; בדמות לילי (מילה קוניס), ההיפך המוחלט של נינה מבחינת הגישה לחיים בכלל ולריקוד בפרט, הברבור השחור המושלם. כמובן שגם הכוריאוגרף מציב בפניה כל העת מראה המדגישה את החסרונות שלה. השחקניות והשחקן עושים כולם עבודה מיומנת, אך בסופו של יום מדובר בהצגה של אשה אחת.

נטלי פורטמן הייתה בגיהנום ובחזרה בשביל הסרט הזה. היא התאמנה שמונה שעות ביום במשך שנה תמימה כדי להפגין כישורי בלט משביעי רצון (האימונים היו כה אינטנסיביים עד כי השחקנית נכנסה להריון מן המאמן האישי שלה בתהליך). היא איבדה ממשקלה, הלא רב בין כה וכה, כדי להעביר את העולם התחרותי של הבלט, בו רקדניות נלכדות בתסביכי דוגמנות ונופלות לא פעם לאנורקסיה. בכלל, העיסוק של הסרט בגוף ודימוייו אילץ את פורטמן להתערטל בו מכל בחינה אפשרית. היא נותרת בו חשופה ופגיעה כל-כך והיא מתחרפנת בסרט הזה באופן כה אמין, עד כי לא נותר אלא לחשוש לשפיותה באמת ובתמים.

זהו כנראה המשל האמיתי של "ברבור שחור". מעין עיבוד מודרני לעלילת אגם הברבורים, סיפור על נערה שרוצה להיות ברבור. במקרה הנ"ל, הנערה הכל-אמריקאית, שהולכת לישון בחדר מוקף בובות פרווה וחולמת להיות פרימה בלרינה, מלכת הברבורים בבלט המפורסם. ומכיוון ששנות האלפיים נעדרות מנסיכים ואהבת אמת, מפנטזת הנערה על קריירה – השאיפה של האשה העכשווית – כדי שתשבור את הכישוף בו היא שרויה. ובדיוק כאן מציע הסרט את השיעור שבחר להעביר.

במובן זה, “ברבור שחור" הוא סרט על שיגעון בערך כמו ש"רקוויאם לחלום" הוא סרט על סמים. שניהם מציעים דיון נרחב יותר וכדאי לפרשם באופן פחות פשטני. “ברבור" מתמקד בסוג מסויים של שיגעון ובגורם לו – השאיפה לשלימות. על-פי הסרט, על מנת להשיג שלימות יש למזג בין הטוב והרע הטמון בכל אחד מאיתנו. לשם כך יש להכיר בצד האפל, אך מרגע שזה פורץ החוצה בלתי אפשרי למנוע ממנו השתלטות. פרפקציוניזם הוא לא דבר אנושי משום שאנשים אינם מושלמים. המעוניין להשיג שלימות עליו להיות מוכן להקריב קורבנות כואבים. זה מתחיל מינורי יחסית, כמו רקדנית בלט ששוברת את גופה על מנת לבנות אותו מחדש. אבל כדי להיות מושלמת באמת, עליה לוותר על האנושיות שלו ולהחליפה בשיגעון. זאת אומרת, לסיים בגוף ונפש פצועים ומרוטים מנסיונות להשיג את הבלתי ניתן להשגה. משפט הסיום של נינה, יחד עם הטרנספורמציה המאוד מוחשית במהלכה היא הופכת מנערה לברבורה, ממחיש היטב את הנקודה החשובה הזו.

בראבו!

תגובות

  1. נטע הגיב:

    הי אורון. זוכר שכתבתי כאן שראיתי את ברבור שחור ושוחחתי קצת עם ארונופסקי אבל אני לא רוצה לכתוב על מה כדי להמנע מספוילרים? אז נראה לי שעכשיו כבר אפשר (זהירות, ספוילר רציני) לגלות ששאלתי אותו האם זה יהיה מדויק לקבוע שכל הגיבורים שלו התאבדו בסוף (ב"רקוויאם", "פיי", "המעיין", "המתאבק" ו"ברבור"). הוא צחק ואמר שהוא תמיד חשב שכל הצופים מבינים את זה, עד שמישהו שאל אותו אם מיקי רורק מת בסוף "המתאבק". "מה לעזאזל אתם רוצים שאני אעשה – אראה גופה ואשים סאונד של דופק שהולך ונמוג?", הוא אמר. ככששאלתי אותו מה זה אומר עליו הוא ענה בחיוך "אין לי מושג. את מכירה אולי פסיכולוג טוב?"
    וחוץ מזה – סרט נהדר. ביקורת מצוינת. הסכמתי עם כל מילה. ועכשיו אני הולכת לראות סוף-סוף את החדש של האחים כהן.

    1. המשך לספוילר מן התגובה הקודמת
      יש לו אתגר בסרט הבא – איך לשלב את ההתאבדות של וולברין עם שאר סרטי הסדרה

    2. גיא הגיב:

      תשמעי – זה היה ספויילר מוגזם מדי 🙁

      1. גיא הגיב:

        תשמעי (2), ראיתי את זה עכשיו וזה היה ממש לא משמעותי ביחס לסרט, לא דפק לי את ההנאה ממנו (אני חושב…). היה יפה מאוד!

  2. david הגיב:

    שלום אורון,

    לאחר הצפייה בסרט הייתי חייב לבדוק אם ישנם עוד אנשים שטולטלו רגשית ממנו והנה אני רואה שכן.הסריקה שלך קולעת ומדויקת לחוויתי מן הסרט,עובדה שמחזקת את כישרונו ויכולתו היוצאת דופן של הבמאי.

השאר תגובה