סרטים חדשים: "הבן של אלוהים", "המבול", "החבובות: מבוקשות!", "אני, עצמי ואמא שלי", "קובה אהובתי"

חמישה סרטים חדשים סוגרים את חודש מרץ ואת שעון החורף גם. אחד מהם ישראלי, אבל מתרחש ברובו על רקע נופיה של יוון השכנה, והאחרים מגיעים אלינו מבריטניה (עם קריצה לאמריקה הלטינית דווקא) , צרפת, וארצות הברית. על שלושה מהם כתבתי בעכבר, נראה מהם יהיו ההספקים כאן בבלוג. בנוסף, שכללתי את פינת האוףטופיק ומעתה היא תיקרא "פלוס". שזה כמו פנאי פלוס רק לא מלאה, אני מקווה.

"הבן של אלוהים", הישראלי שנקרא בלעז "Magic Man", הוא שיתוף הפעולה של הצמד הדי קבוע ארז תדמור וגיא נתיב ("זרים" יחד, "מבול" ו"סיפור גדול" לחוד) כבמאים-תסריטאים, עם חיזוק של שרון מימון (שוב "סיפור גדול") ככותב נוסף. העלילה מתמקדת באברהם קופינס (מכרם חורי), ניצול שואה ממוצא יווני, שפעם היה קוסם ופעם גם היה ראש מועצה, אשר נוסע בשליחות דיפלומטית למולדתו בגיל מבוגר, יחד עם בנו החוזר בתשובה (זהר שטראוס), שהוא גם ראפר ונגן דיג'רידו. אם זה לא מספיק מוזר, אל השניים חוברת זונה יווניה טובת לב (אריאן לאבד). הסרט היה מועמד לארבעה פרסי אופיר (סרט, שחקן ראשי, שחקן משנה ומוזיקה) וזיכה את חורי בפסלון. כתבתי עליו לעכבר ובסריטה כתבנו עליו לא מעט בזמן עונת האופירים וייתכן שנמשיך לעשות זאת גם כעת, כאשר הוא עולה לאקרנים מסחרית.

"המבול" (Noah), להבדיל מ"מבול" של גיא נתיב שהוזכר לעיל, הוא גרסת דארן ארונופסקי לאפוס התנ"כי האפוקליפטי. ראסל קרואו מגלם את האיש שאלוהים לוחש לו כי הוא מתכנן להשמיד את העולם, ולכן עליו לבנות תיבה ענקית ו… אני לא באמת צריך לספר את העלילה של סיפור נח, נכון? אז במקום זאת אגיד שאת קרואו מחזקים ג'ניפר קונולי, אמה ווטסון, ריי ווינסטון, אנתוני הופקינס ולוגן לרמן בתפקיד חם. כאילו, ההוא משם, חם ויפת, לא מילה נרדפת ללוהט. יש המון גרסאות (דו, תלת, 4DX ומדובב לרוסית, כן כן) אז בחרו בתבונה. אור יספר לכם ולכן מה הוא חשב על הסרט, אני עשיתי זאת מעל דפי עכבר העיר.

"החבובות: מבוקשות!" (Muppets Most Wanted) מיוחד בכך שבשמו העברי יש סימן קריאה שאין במקור. סתם שתדעו. בנוסף, הוא גם סרט ההמשך לקאמבק החבובתי מלפני שנתיים וחצי ובעצם גם לכל עשרות סרטי החבובות שקדמו לו, אם לדייק. ג'יימס בובין חוזר אל כס הבמאי, ואת מקומו של ג'ייסון סיגל כתסריטאי תפס ניקולס סטולר, מי שביים אותו ב"קח את זה כמו גבר". סיגל אף נעדר מהקאסט, שכולל הפעם את ריקי ג'רבייס, טינה פיי וטיי בורל בתור הכוכבים הלא פרוותיים של הסרט, יחד עם הופעות אורח של רוב הוליווד (עשו לעצמכם או עצמכן טובה ואל תסתכלו ברשימת הקרדיטים מבעוד מועד). העלילה – למקרה שקרמיט, מיס פיגי וגונזו הם לא סיבה מספיק טובה לצאת מהבית – תעסוק הפעם בכפיל מרושע של הצפרדע האהוב שמסבך את גיבורינו בקומדיה של טעויות בזיהוי. אגב, היזהרו לא להיקלע לאחת כזו בתור לקופות ובדקו מראש היכן מוצגת הגרסה המקורית ולא המדובבת לעברית (במרכז ת"א לא מצאתי). גם עליו כתבתי ביקורת, בעוד אור סקר אותו כאן אצלנו.

"אני, עצמי ואמא שלי" (Les garçons et Guillaume, à table!) הוא הרבה דברים. סרטו של גיום גאליין הוא הזוכה הגדול בפרס הסזאר עם חמישה כתרים לראשו בנוסף לפרס בפסטיבל קאן. הוא היה סרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הצרפתי שעדיין מתחולל בסינטקים. הוא מקרה מצער של העדפת תרגום השם האנגלי על המקור (שמשמעו "בנים וגיום לשולחן!", כמה פשוט) והוא אחת הצפיות הקשות ביותר שעברו על הבלוג לאחרונה. גאליין, שכתב וביים על פי מחזה של עצמו, מככב בתפקיד ראשי כפול בתור עצמו ובתור אמא שלו, בניסיון קומי ומשועשע לבחון את הגבריות הנשית שלו מגיל צעיר ועד היום. עופר, האיש שלנו למשימות מיוחדות, יבאר אותו. אור ואני שנאנו עם תשוקה ומעדיפים להחריש. בינתיים.

"קובה אהובתי" (Cuban Fury) מציג את ניק פרוסט כרקדן סלסה. טוב, הלכתי לעמוד בתור לכרטיסים, תסתדרו בלעדיי. סרט עם ניק פרוסט! בהקרנה מסחרית! טוב, אדבר בשקט, אם זו טעות הפצה עדיף שנשמור את זה בינינו. בקיצור, פרוסט מגלם גרסה מבוגרת ומוזנחת של מי שהיה פעם רקדן סלסה מבטיח בגיל נוער, שמאיים לשוב לרחבה שני עשורים לאחר שפרש בעקבות הידלקות על הבוסית האמריקאית החדשה שלו (רשידה ג'ונס). הוסיפו את כל הטוב שיש לבריטניה להציע, למשל איאן מקשיין ואוליביה קולמן בתפקידי משנה, ותקבלו את אחד הסרטים האהובים עליי. כלומר, עד שאצפה בו.

פלוס:

על הזיגזג הביזארי בעולם ההפצה המקומי שמעתם? שמעתן?

בפסטיבל ירושלים האחרון הוקרן עיבוד הולנדי לספרו הקאנוני של דויד גרוסמן, "יש ילדים זיגזג". בלעז קראו לו "Nono: The Zig Zag Kid", ולפעמים הוא נקרא כך גם בלי "נונו", שמו של גיבור הסרט. לקראת חג הפסח אמור היה למצוא הסרט את דרכו למסכים, אבל תחת השם "זיג זאג קיד". שזה קצת כמו לכתוב המבול נח בשבע שגיאות. ויכול היה להיות שם של אחלה מערבון, או סרט ילדים של רוברט רודריגז. אבל לא שם של סרט על פי ספר עברי עם שם עברי, לא ולא. אבל כך היה, עד אתמול.

אתמול, שבוע לפני עליית הסרט לאקרנים, שונה השם ל"יש ילדים זיגזג". לא כי הבלוגרים התרעמו, אלא כנראה משום שגרוסמן עצמו ביקש. אני לא יודע אם מדובר בספין מתוכנן מראש (קראו לי ציניקן), אבל מה שהרס אותי היה דווקא תגובת היחצ לשינוי: "השם 'זיג זאג קיד' נקבע מתוך רצון למנוע בלבול בקרב הקהל הישראלי שיכול היה להסיק מתוך כך שמדובר בסרט ישראלי ולא סרט בינלאומי המתורגם לעברית…". אזכיר רק שבפעם הקודמת שהיה כאן סרט ישראלי על פי גרוסמן התוצאה הייתה יצירת פאר שהלוואי והסרט "יש ילדים זיגזג" מגיע לקרסוליה, ואף אמשיך לקרוא מעל דפי הבלוג להפסקת השנאה המובנית לקולנוע ישראלי רק כי הוא ישראלי. במיוחד מצידם של הקשורים אליו עסקית.