אימת החודש – מרץ 2014: "האנטר", "הסמוראי", "כמעט אנושיים"

המשפט הבא כבר הפך לקלישאה מזמן, אבל אין לי מנוס מלהשתמש בו: קשה להאמין.
קשה להאמין שעברה שנה בדיוק מאז "אימת החודש" הראשון. אמנם מדובר רק ב-11 מהדורות (לקחנו הפסקה באוקטובר לטובת פסטיבל חיפה), אבל נורא מוזר לחשוב שעברה שנה שלמה מאז השקת הפינה הנסיונית שלי, שמטרתה, אם להיות כנים, היא בסופו של דבר להכריח אותי לראות כמה שיותר סרטי אימה.
ואכן, ראיתי בעקבות אימת החודש סרטים שלא חשבתי שאני אי פעם אראה. חלק מהם סביר שלא יצאו לי מהראש, חלק יצאו מהראש תוך כדי צפייה.

מכיוון שסיכומים וכאלה אנחנו שומרים לסוף השנה האזרחית, אני אוותר על מבט נוסטלגי לאחור (את סיכום האימה של 2013, תוכלו למצוא כאן) ואמשיך במרץ קדימה אל אימת החודש של מרץ 2014.
במרץ שהחל את אימת החודש, צפיתי במה שהפך להיות בעיני סרט האימה הטוב ביותר של 2013, "אנטי-ויראלי" של ברנדון קרוננברג. האם מרץ 2014 הביא אתו גם השנה את המצטיין שבסרטי הז'אנר? התשובה: לא. אבל זה טוב, ככה יש למה לצפות בהמשך.

הפעם אנחנו מתעכבים על שלושה סרטי אימה, מארה"ב, גרמניה וקנדה. "האנטר" הוא סרטו של וינצ'נזו נטלי שכנראה לנצח ייזכר בזכות "קיוב" (Cube) המרשים שפתח את הקריירה שלו; "הסמוראי" הוקרן בפסטיבל ברלין לאחרונה ואפילו יוקרן בארץ בקיץ; ו"כמעט אנושיים" (תמונת הפתיחה) הוא אימה דלת תקציב עליה ששמעתי לא מעט במהלך סיום 2013. האם ההייפ הצדיק את עצמו? תצטרכו לקרוא את ההמשך כדי לגלות.

האנטר – Haunter

לכל אלו שחשבו ש"לקום אתמול בבוקר" (Groundhog Day) הוא בעצם סרט אימה במסווה של קומדיה רומנטית, הנה ההוכחה. במין שילוב של הקומדיה האהובה של הרולד ריימיס, שנפטר החודש במפתיע, ושל "ביטלג'וס" הברטוני, "האנטר" הוא צ'יזבט רוחות/על-טבעי על נערה צעירה הנאלצת לחיות כל יום את אותו היום מחדש. אני לא בטוח אם הסיבה למצבה המדכא הוא בגדר ספויילר (זה נחשף ברבע שעה הראשונה) אבל בכל זאת אזהר.
אביגייל ברסלין המקסימה (המועמדת לאוסקר על "מיס סאנשיין הקטנה") חוזרת בפעם השלישית השנה להסתבך עם סוטה מין מבוגר ממנה. אחרי "הקריאה" אי שם ב-2013 בו נחטפה על ידי גבר מעורער, ואחרי "אוגוסט: מחוז אוסייג'" בו נפלה קורבן לפחות או יותר אותה קלחת, גם הפעם היא מוצאת את עצמה כלואה בתוך קוריו של מישהו שלא הייתם רוצים שיגור בשכונה שלכם, אך הפעם במתכונת על-טבעית מיסטית. האמת שאני מרוצה מברסלין, שמצליחה לעבוד בסרטים סבירים מאז הפריצה הגדולה שלה ב-2006. היא בקלות יכלה להיות איזה פטריק פוג'יט או היילי ג'ואל אוסמונט.
"האנטר" כמובן לא יחזיר אותה לאוסקר, או יהפוך אותה ליקירת הקאלט, אבל זה לא משהו להתבייש בו.

אתם ודאי זוכרים שאינני ממעריצי סרטי הרוחות, ותמיד אעדיף את הפסיכופטים שלי בני תמותה, אבל דווקא "האנטר", על אף שאיננו מפחיד בצורה יוצא דופן, היה בשבילי צפייה חביבה למדי. הבמאי הקנדי וינצ'נזו נטלי, אחרי "קיוב" ו"Splice" המטריד גם הוא, יודע איך לפעול בתוך חללים מצומצמים, ומצליח להפוך את בית משפחת האנטר למקום די מאיים. הטוויסטים הם לא שיא ההפתעה ודי רואים מה הולך לבוא בכל רגע נתון, אבל כסרט אימה למתחילים הוא מהנה למדי.

הסרט הוקרן בפסטיבל SXSW של 2013 ומשם עבר לכל מיני פסטיבלי ז'אנר. אם אני זוכר נכון – ויכול שאני להיות שאני מבלבל – זכויות ההפצה בארץ הן של יונייטד, אז יכול להיות שהוא עוד יצוץ במקרה בסינמה סיטי בהקרנות מאוחרות. שימו לב.

"הסמוראי" – Der Samurai

ב-18 ביוני נבחר הסרט הגרמני "הסמוראי" להיות "פרוייקט השבוע" של אתר הקולנוע המצויין והחשוב IndieWire. זה תואר שלא מעט סרטים עצמאיים מרחבי העולם שואפים אליו, והוא בעיקר מעורר עניין בקרב מפיצים וקניינים מרחבי העולם, וגם זוכה להפצה דיגיטלית. לאחר מכן הוא התקבל לפסטיבל ברלין והוקרן בפברואר האחרון בהקרנת בכורה עולמית. אז זה אולי אחד הסרטים הכי טריים מהשקית שאי פעם הגיעו לשולחן אימת החודש.

"הסמוראי" הוא סרטו הארוך השני של טיל קליינרט הצעיר, שגם ערך. הסרט כולו מתרחש בלילה אחד בעיירה גרמנית קטנה שרחובותיה מאוימים על ידי זאב בודד שמגיח מהיערות. גיבור הסרט הוא שוטר צעיר החי עם סבתו (סמנו "וי" על זאב וסמנו "וי" על סבתא. מכאן אתם יכולים לזרום עם האסוציאציה), המסתבך באותו הלילה עם דמות מסתורית שהגיעה משום מקום, לה עניין לא פתור עם גיבורנו.
הסרט מנצח לגמרי בתחום האווירה והוויזואליה. אמנם יש לו הרגשה של סרט ראשון (או לפחות כזה שנעשה על ידי יוצרים מתחילים), אך גם ככזה יש בו רגעים מרהיבים. העיירה הקטנה והשקטה, עולם הסאונד שבוקע מהיער המקיף אותה, והעיצוב המטריד של אותו "סמוראי" שהגיח משום מקום, וישנה את הכל לנצח, כולם מייצרים אווירה מאוד חזקה ומהפנטת.
הסיפור לא לגמרי מחזיק את זה, אבל הסרט קצר מספיק בשביל שזה לא יקלקל אותו, אלא רק ימנע ממנו להיות משהו גדול באמת.

עוד משהו שאפשר להעריך בסרט, הוא שמעבר ללהפחיד או לזעזע, יש לו גם רעיון שהוא מנסה להעביר. הסרט הוא על התמודדות אישית עם השדים הפנימיים והחלקים המודחקים שיש בכולנו, ואיך הם מגשימים את עצמם החוצה. מיהו הקורבן ומיהו הזאב, והאם שניהם יכולים להתקיים באותו אדם. עם זאת, המימד הדימויי של הסרט מאוד בולט – אולי אפילו בולט מדי – ולכן קצת מרדד את תחושת הסכנה שהייתה אמורה להיות בו.
ועדיין, מדובר בסרט אפל ומסקרן, שלא לגמרי עומד בציפיות של עצמו, אך מספק לא מעט רגעים מטרידים וחומר למחשבה, במיוחד בכל מה שקשור לתפיסה מגדרית.

בחודשים הקרובים אעדכן על מסגרת ההקרנה שלו באחד מפסטיבלי הקיץ בארץ. הישארו בסביבה.

"כמעט אנושיים" – Almost Human

אל סרט הביכורים האולטרה-עצמאי של ג'ו בגוס נחשפתי לראשונה בראיון ארוך שהעניק לפודקאסט Killer POV לפני כמה חודשים, שם פרגנו לו בענק. לפני זה הסרט הוקרן בפסטיבל טורונטו 2013 וב"פנטנסטיק פסט" באוסטין.
בעקבות הערצתי לאלו שעושים סרטים מתוך תשוקה וכנגד כל הסיכויים, והחיבה הגדולה שנדמה ששמורה לסרט, הציפייה שלי הייתה גדולה.

"כמעט אנושיים" מתרחש ביממה אחת. שנתיים לאחר שראה את שני חבריו נחטפים בידי משהו שנראה כמו פעילות חייזרית והואשם בהיעלמותם, סת' (גרהאם סקיפר. לא הפסקתי לחשוב על יובל מנדלסון כל הצפייה) שב לסבול מסיוטים ומרגיש שמשהו רע עומד לקרות. מכיוון שאיש לא מאמין לו, הוא מנסה ליצור קשר עם זוגתו לשעבר של מארק, אחד מחבריו שנחטף (ג'וש אתייר. העורך של "קונטרקטד", מסתבר). אבל סיוטיו של סת' לא היו לשווא, ואכן, מארק מופיע לפתע, אבל הוא לא לגמרי מי שהיה כשנעלם.

אני מניח שקודם כל צריך להתחיל בעובדה שבגוס והצוות שלו יודעים איך להרים סיקוונסים, גם בתקציב קטנטן. הסרט מצולם היטב, הוא ערוך לא רע בכלל ויש לו את הרגעים שלו.
עם זאת, הסרט לא מחזיק. הבעיה הראשונה שלו הוא שהוא לוקח את עצמו כל כך ברצינות, שלעיתים זה גם לי לתהות האם בכלל מדובר בהפוך על הפוך. אבל אני לא חושב שזה המצב. בגוס הוא fan boy והוא כנראה מאוד אוהב סרטי חטיפת גופות, ואין ספק שהוא מכיר את החומר, אבל בדרך הוא שכח שהוא גם צריך ליצוק משהו משלו לעניין, אחרת מדובר ברצף סצנות שראינו מלא פעמים בעבר שאינן מצטברות לכדי שום דבר מעניין.

הסרט נמשך כשעה ורבע והוא מרגיש ארוך מאוד, המשחק מתחת לכל ביקורת, וקשה למצוא איזושהי דמות לדאוג לה. בנוסף, ואני לא בטוח למה זו עדיין מוסכמה, כמובן ששתיים מתוך שלוש הנשים בתפקידי המשנה של הסרט ימצאו את עצמן עירומות באיזשהו שלב.
למרות שמדד הזוועה עולה מאוד לקראת הסוף וקצת מצדיק את הצפייה המתסכלת עד אז, לא נראה שיש איזושהי סיבה להשקיע בו זמן.

אבל האמת שהיא שבעיני התוצאה הסופית לא באמת חשובה במקרה הזה. כמו במקרה של "בשר תותחים", לצורך העניין. מה שחשוב הוא שיש במאי נוסף שהוכיח שהוא יכול, והסרט הזה הוא רק עוד אבן פינה במה שאני מקווה שתהיה קריירה מרשימה ומלאת הפתעות בהמשך. בגוס עשה משהו שרבים כשלו לפניו, ולמרות שהתוצאה מקרטעת, אין לי ספק שהמשך הדרך יצדיק זאת.
מה שכן – פוסטר מדהים.