"ציידי האוצרות", סקירה
14 בפברואר 2014 מאת אור סיגוליהדבר הנכון יהיה, כנראה, להאשים את "ארגו". אוקי, אז אולי "נכון" היא לא המילה הכי ראויה, אבל במקרים כאלה הדבר הכי הגיוני הוא לרוץ ולחפש אשמים. אז אני מאשים את "ארגו".
סרטו של בן אפלק מהשנה שעברה הציג את הסיפור מאחורי הברחת קבוצת אמריקנים מאיראן על ידי תכסיס מצויין של סוכני הביון בשיתוף הוליווד. הסרט הזה תיאר – בכיפיות אין סופית, יש לציין – איך ארה"ב היא המדינה המוצלחת ביותר בעולם, איך תעשיית הקולנוע היא הקבוצה המפוארת ביותר שיש, ואיך האמריקאים הם האומה המוסרית והמבריקה ביותר שאי פעם הייתה. כמובן שלצורך העניין צריך לכופף קצת את ההיסטוריה, אבל אנחנו פה כדי לגרום לצופים (האמריקאים) קצת נחת, וללא טיפת ציניות אומר שזו מטרה ראויה. לאמריקאים, כמובן.
היה קשה לעמוד בקסמו של "ארגו" וארצות הברית אכן הלכה שבי אחריו. הקופות התרסקו, ואחרי אי אילו מהמורות בדרך, הסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפרס האוסקר, יחד עם פרס העריכה (המוצדק) ופרס התסריט המעובד (המפדח). אחרי נצחון אוסקרי רצוף של סרט בריטי ("נער החידות ממומבאי"), סרט עצמאי שנעשה מחוץ לאולפנים ("מטען הכאב"), וסרט בריטי עצמאי שנעשה מחוץ לאולפנים ("נאום המלך"), וסרט צרפתי ("הארטיסט"), הוליווד התאהבה מחדש בעצמה והשמחה הייתה גדולה.
את "ארגו" הפיקו אפלק, גרנט הסלוב וג'ורג' קלוני. השניים האחרונים, צמד שעובד יחד כבר מעל לעשור, כנראה רצו לשחזר גם ב-2013 את הישגיהם, ובתקופה בה העם מאבד אמון בנשיאו והמשבר הכלכלי עדיין משפיע על תושבי האומה, הם שבו לעשות מעשייה זהה כמעט לחלוטין שמטרתה להסביר לכולם למה אמריקה is the greatest nation on earth. וכך נוצר "ציידי האוצרות" (The Monuments Men).
הפעם זה לא הלך. מאלפי סיבות שונות. ומה שמכמיר לב בכל הסיפור הזה, הוא שיוצרי הסרט ידעו את זה. "ציידי האוצרות" היה אמור לצאת בסוף 2013 ממש בזמן לתקוף את עונת הפרסים הנוכחית. קצת לפני שהכל קרה, החליטו אנשי הסרט לדחות את יציאה לינואר. ינואר! התקופה הכי איומה ליציאת סרטים בשנה קלנדרית, שבעיקר מעידה על כך שלאף אחד אין כוח להתעסק עם הסרט הזה. יחסי הציבור של הסרט גם הם התמעטו באופן יחסי, וכך היה ברור לכולם שחבורת המופלאים של קלוני בבעיה.
ואפילו זה לא הכין אותנו לגל הביקורות שהגיע כאשר הסרט השתחרר.
מעבר לים, "ציידי האוצרות" הוא קונצנזוס. קונצנזוס שלילי, יש לציין במהרה. הסרט נכתש ונבעט כאילו מדובר בקומדיה חדשה של אדם סנדלר. אבל אנחנו (לצורך העניין, אני), ניסינו לשמור את העניין בפרופרוציות. אני בשלב הזה אעביר את הניסוח לגוף יחיד, ברשותכם, כי אלו ממש לא הנחות שאני יכול לעשות לגבי כלל האוכלוסיה.
אני מאוד אוהב את ג'ורג' קלוני. הוא לא שחקן גדול, הוא לא במאי חשוב, אבל הכריזמה והצ'ארם שלו הם משהו שאין לי את הכלים להתנגד אליהם, בטח בהתחשב בחוסר הפחד שלו מהתבטאויות פוליטיות וחברתיות. אני הולך לאן שקלוני הולך.
אני גם מאוד אוהב את מאט דיימון. ואת ג'ון גודמן (עוד נציג "ארגו"). ואת בוב בלאבן. ואת קייט בלאנשט. ואת ז'אן דוז'רדן. ואת ביל מוראיי. ואת הצלם פדון פפמייקל (בכל זאת, הוקדש לו דאבל-פיצ'ר). ואת העורך זוכה האוסקר סטיבן מאריון ("טראפיק"). ואני מאוד אוהב את "אושן 11" ו"אושן 12". וסרטים היסטוריים. וסרטי שוד. וסרטי מלחמת העולם השנייה. לעזאזל, אני אפילו אוהב אמריקאים.
לכן את הביקורות הקוטלות האשמתי ברמת ציפיות גבוהה של הקהל בהתחשב באנשי הצוות, ואולי בעובדה שאנחנו עדיין קצת מתעסקים בסרטי האוסקר הטובים והגדולים. אבל לחרדתי הסתבר שלא. כל מה ששמעתם על הסרט נכון, והסיבה לכך היא אפילו מפתיעה, אפשר לומר.
אך בואו נדבר קצת על עלילת הסרט: פרנק סטוקס (קלוני), פרופסור לאומנות, נחרד מהאיום שמחכה ליצירות האומנות הגדולות בעקבות הבזיזה הנעבית (עדיין אסור להשתמש במילה המקורית, נכון?) ושגעון הגדלות של היטלר, ומשכנע את רוזוולט לייסד קבוצה של חיילים שתפקידה לנסות לאתר ולהציל את מה שעוד נותר. הימים הם שלהי המלחמה, כאשר התבוסה הגרמנית ממש מעבר לפינה, מה שעוד יותר מקצר את חלון הזמן. הנעבים, כזכור, לא אהבו להשאיר דברים מאחוריהם.
כך יוצא סטוקס אל אירופה בליווי יותר מדי הפוגות קומיות ופחות מדי דמויות, ויחד הם הופכים ל… ציידי האוצרות.
העניין הוא כזה – בעיניי הסיפור הזה מרתק. אני רציני. זהו כיוון אחר למדי ממה שאנחנו מכירים מסרטי מלחמת העולם השנייה, ולעשות סרט מלחמה על טהרת האומנות ולא על טהרת רצח האויב, זה משהו נאצל מבחינתי. אני בטוח שיש כמה סיפורים מרתקים מאחורי החולייה הזו. אגדיל ואומר – אני בטוח שיש כמה סיפורים מרתקים בסרט, אבל נדמה שכולם עושים עבודה מדהימה כדי להסתיר אותם.
הבעיה הכי רצינית עם "ציידי האוצרות", בעיני, היא העובדה שהוא שקוף. כל מניפולציה קולנועית או עלילתית שהוחדרה לסרט בולטת מקילומטרים וזועקת את דרכה לתודעה של הצופה. אחד הדברים הכי מופלאים אצל במאים גדולים בקולנוע, הוא הדרך בה הסרט מתגנב אליך, גורם לך להרגיש דברים שאתה לא אמור להרגיש, ואז לפתע את מוצא את עצמך בוכה מהתרגשות, נקרע מצחוק בהפתעה, מזדהה עם דמות שהכרת רק לפני כמה דקות, ומעורב בעלילה שאין לה שום נגיעה אליך.
"ציידי האוצרות" הוא סרט כל כך נטול מידה של אירוניה או של תמרון קולנועי, שהוא נראה כמו פארודיה. כל מונולוג מרגש מלווה בנעימת פסנתר מיותרת של אלכנסדר דספלה (המועמד לאוסקר השנה, בפעם השישית, על "פילומינה") כדי שנדע שמגיע רגע מרגש, כל פאנץ'-ליין מגיע בתזמון הכי פחות נכון, כל בדיחה מותשת למוות תוך כמה דקות, וכל ניסיון של הסרט להתחבב על הצופה – ויש אינספור נסיונות כאלה – הוא ממש כמו האישה המוזרה הזו במשרד שאופה מלא עוגות כל הזמן, מגישה לך בלי שביקשת, וצופה בך לועס תוך כדי שהיא מחכה בעיניים פעורות לזה שתאמר לה שזה הדבר הכי טוב שאכלת. בהתחלה זה נסבל אבל אז היא מביאה עוד עוגה. ועוד אחת. ואז כשאתה מתמוטט מעודף סוכר אתה מפתח טינה כנגד הבטחון העצמי הירוד שלה ומאחל לה דברים איומים.
לא אכפת לי שהסרט חוטא להיסטוריה, מתעלם לחלוטין משואת יהודי אירופה ונוצר אך ורק כדי להאדיר את האימפריה האמריקאית. אני באמת בסדר עם החסרונות הרגילים של הפקה הוליוודית. אני מאוכזב ממנו רק בגלל שהוא יכל לעשות את זה טוב יותר, או לפחות לא לחשוף את עצמו במערומיו תוך כדי (אני לא מפרט מחשש לספויילרים).
"ציידי האוצרות" לא החליט אם הוא "12 הנועזים", "ממזרים חסרי כבוד", "ספיחס", "ארגו", "אינדיאנה ג'ונס", "כדורי בשר", "אושן 14" או "להציל את טוראי ראיין". יותר מזה, הוא מנסה להיות כולם באיזושהי היסטריה מבולבלת שגורמת לו לסבול מסכיזופרניה.
ואגב, סכיזופרניה, מישהו יכול להסביר לי באיזה מבטא קייט בלאנשט ניסתה לדבר?
בשבוע שעבר כתבתי דברים קשים על "השורד האחרון" ובמיוחד על הבעיות המוסריות שלו לתפיסתי, והקושי שבקבלת הצגת העולם שלו. האמת היא שאני אמור לכעוס על "ציידי האוצרות" באותה מידה, רק שההבדל הוא שהפעם לפחות זה נראה כמו סרט (עיצוב אומנותי מצויין של ג'יימס ביזל, מאנשי "300" ו"אי.טי"), שהשחקנים הם בסופו של דבר חבורה שתמיד כיף לבלות בחברתה, ובעיקר העובדה שקשה לי לכעוס ככה שבועיים רצוף. אז עכשיו אני בעיקר עייף. עייף מהקולנוע האמריקני ההוליוודי ועייף ממשבר האמון שלהם בעצמם, שמביא אותי לכתוב סקירות מבאסות.
יש סרטים לא רעים בבתי הקולנוע כרגע, חלקם אפילו אמריקאים לחלוטין. "ציידי האוצרות" איננו אחד מהם.
חסרה רשימת סרטים שלדעת הכותב-סוקר ראויים לצפיה בבתי הקולנוע.
אני אולי מפספס משהו, אבל בארגו הם לא מלקים את עצמם שהם עזרו לרודן לשלוט באיראן בשביל הנפט (ואומרים במפורש שזה דבר רע, משהו לא לגמרי ברור מאליו), ואז גם מראים איך אנשים באיראן פועלים מתוך כוונות טובות סך הכול – אפילו אישה מקריאה בלהט את העמדות שלהם בטלוויזיה! – למרות שכמובן שגם אצלם יש רשעים וקיצוניים כמו בכל מקום?
והאדרה של תעשיית הקולנוע?? כל מה שאני זוכר זה מסיבת יחצ"נות קצת מגעילה ו… זהו?