דאבל פיצ'ר: "החיים בינתיים" ו"מנדלה"

אחרי שלושת סיכומי השנה האינדיבידואלים של אורון, עופר ושלי, אנחנו לוקחים הפסקה מפירוק והרכבה מחדש של 2013, לטובת דברים עדכניים יותר כמו, למשל, הדאבל-פיצ'ר וסקירות סוף השבוע. אך אין דאגה, כי כבר ביום ראשון נחזור עם העשיריות שלנו לסרטי השנה שהופצו ושלא הופצו, אנשי השנה ועוד הפתעות.

אבל עכשיו, לדאבל-פיצ'ר השבועי ובו יופיעו שני סרטים שהחלו את סבבם בסוף השבוע האחרון ומתחרים על לב הצופים באחת התקופות היותר עמוסות של השנה.
"החיים בינתיים" הוא סרט ישראלי שהוקרן בפסטיבל דרום, בפסטיבל חיפה וניסה את כוחו בפרסי האקדמיה לפני שנתיים; והשני, "מנדלה", הביוגרפיה הקולנועית על מנהיגה האהוב של דרום אפריקה שהפצתו הוקדמה בעקבות מותו המצער של האדם עליו היא מבוססת.

מכיוון שאני מעורב בהפקת "החיים בינתיים" אמנע ממילות ביקורת חיוביות או שליליות ואתרכז בעלילתו. מקווה שתקבלו בהבנה.

הסרט המרכזי: "החיים בינתיים"
יחסית לסרט ישראלי חדש בהפצה, "החיים בינתיים" לא זכה ליותר מדי תשומת לב, לכן לא בטוח שאתם מכירים אותו. מדובר בהפקה עצמאית שנכתבה על ידי התסריטאית אורית קימל, ובוימה על ידי ענר פרמינגר ("הגרעין הקשה").
הסיפור הוא קטן ואינטימי למדי: חגית דסברג, זוכת פרס אופיר על "גולם במעגל" (גם הוא של פרמינגר), מגלמת אמא ירושלמית שבצהרי שישי נקלעת לפיגוע בשוק מחנה יהודה. מטולטלת ונסערת היא מחליטה באקט נואש לכלוא את כל בני משפחתה בבית כל עוד הטירוף משתולל בחוץ. אייל נחמיאס מגלם את אב המשפחה, וילדיו בחיים של פרמינגר, מתן ותמר, מגלמים את בנם החייל ובתם המתבגרת של דסברג ונחמיאס.
אם תהיתם, אני מופיע שם בתפקיד של כמה סצנות בתור אחד מחבריו לטנק של הבן הצעיר. ועשיתי גריפ איזה לילה אחד (כמו שאר הצוות, זה נעשה בהתנדבות).

הדאבל-פיצ'ר: "Safe"
התימה "נשים בוגרות על סף התמוטטות עצבים" הוא אחד הנושאים הכי פופולריים בקולנוע. יש שיטענו שכל אישה בתפקיד מרכזי בסרט מיינסטרים נכנסת לאיפיון הזה, אבל אני משתדל להיות פחות ציני.
כאשר זה מבוצע טוב, הסרטים האלו יכולים לספק דמויות חד פעמיות ולא פחות חשוב – תפקידים מעולים לנשים. הסרט האהוב עלי שבוחן את חייה של אישה שהמציאות מתפרקת סביבה והיא מאבדת שליטה על שפיותה הוא "Safe", סרטו השני של הבמאי טוד היינז, במאי שלצערי מוציא סרטים קצב יחסית איטי. בעיני מדובר באחד הבמאים שחייבים להכיר. הנה בקצרה:
סרטו הראשון היה "רעל" (Poison) המוזר והמרתק והמאוד לא אחיד, לאחר מכן יצר את "Safe" עליו נרחיב. סרטו השלישי הוא דרמת הגלאמור-רוק המדהימה שמעט מאוד אנשים מכירים "וולווט גולדמיין" (Velvet Goldmine) בכיכובם של יואן מק'גרגור, כריסטיאן בייל וג'ונתן ריס-מאיירס. סרטו הרביעי באורך מלא הוא גם הידוע ביותר שלו, "הרחק מגן עדן" (Far From Heaven) המופלא שסידר לג'וליאן מור מועמדות לאוסקר. לאחר מכן עשה את סרטו השאפתני ביותר, וגם האהוב עלי ביותר מסרטיו, "אני לא שם" (I'm not There), וריאציות על דמותו של בוב דילן עם קייט בלאנשט (הסיבה היחידה שאני חי בשלום עם זה שהיא לא לקחה על זה אוסקר, היא העובדה שהיא הפסידה לטילדה סווינטון. שלושת-רבעי נחמה) וריצ'רד גיר, בין היתר.
"Safe" נעשה בשנת 1995 והוא גם אחד התפקידים הראשונים של ג'וליאן מור במשבצת ראשית, וגם אחת ההופעות הכי מדהימות שלה. מור מגלמת את קרול ווייט, אשת חברה ועקרת בית מהמעמד הגבוה, שחווה איזשהו חוסר איזון כימי ומרגישה איך עולמה קורס עליה מבלי שיש לה שליטה על דבר. הסרט כמובן טומן בחובו נושאים רבים ואמירות לא פשוטות, אבל הוא בעיקר תצוגת משחק של מור ותיאור איטי ועוכר שלווה על שבריריותה של האחיזה במציאות, שרובנו לוקחים כמובן מאליו.

הסרט המרכזי: "מנדלה" (Mandela: A Long Walk to Freedom)
כאמור, ביוגרפיה קולנועית רחבת ידיים על נלסון מנדלה, האיש ששינה את פניה של דרום אפריקה והפך להיות סמל עולמי לזכויות אדם. עופר כתב על הסרט בהרחבה.
אני לא אחדש הרבה למי שקרא את דבריו של עופר: לסרט שני חטאים קדמונים – האחד, הוא נעשה והופק בזמן שמנדלה היה בחיים, דבר שכמובן מונע מההפקה לתפוס מרחק מהדמות וליצור תמונה אמינה של אדם אמיתי, בניגוד לאיש של סיסמאות; והשני הוא שהסרט מנסה לתפוס את כל חייו של מנדלה בסרט של מעל שעתיים. מעטות הפעמים בהן זה הצליח מבלי לייצר רדוקציה והשטחה.
מה שכן, הסרט נראה מרשים מאוד מבחינה הפקתית ואידריס אלבה ("פסיפיק רים") בתפקיד מנדלה עושה כמיטב יכולתו, על אף שהליהוק שלו די מגוחך. זה כמו ללהק את ליאור אשכנזי לתפקיד רבין: הרבה יותר איך היינו רוצים לראות את הדמות מאשר איך היא נראתה באמת.
אני הצטערתי שלא נתנו יותר דגש על הדמות הבאמת מעניינת בסיפור, וויני מנדלה (נעמי האריס, "סקייפול"), אבל זה כבר קטע אישי.

הדאבל-פיצ'ר: "ביוטי" (Beauty / Skoonheid)
כמובן שהסרט הראשון שקופץ לראש בהקשר של "מנדלה" הוא הפעם האחרונה בה ניסו להעביר למסך את האדם ופועלו. היה זה בניצוחו של קלינט איסטווד בשנת 2009, וקראו לזה "אינוויקטוס". זה אפילו סידר למורגן פרימן ומאט דיימון מועמדות לאוסקר. הבעיה היא שזה סרט כל כך איום ונורא שאני לעולם לא אציע את הסרט הזה לאיזושהי סוג של צפייה מעבר לשיעור בנושא "איך לא מביימים סיפור אמיתי". דאבל-פיצ'ר אחר שאפשר לעשות עם "מנדלה" הוא להצמיד לו עוד איזושהי ביוגרפיה קולנועית על איש זכויות אדם כמו למשל "גנדי", "מילק" או "הופה" (בערך). בואו נגיד שלא חסר. ועם זאת, אני מציע משהו שהוא קצת יותר מעניין, בעיני לפחות.

"ביוטי" היה נציג דרום אפריקה לאוסקר לפני כמה שנים וזכה בפרס ה"קוויר פאלם" בקאן. הוא גם הוקרן בפסטיבל הקולנוע הגאה לפני כשנתיים, שם נתקלתי בו. הסרט לא מדבר על ענייני שחורים-לבנים או מתעסק באופן ישיר בפוליטיקה, אבל הוא מרתק בעיקר בזכות זה – בזכות היותו מראה אכזרית וקשוחה לחברה הדרום-אפריקאית דווקא דרך סיפור צדדי לחלוטין. בסרט מתוארת התאהבותו של איש משפחה בבחור צעיר וסטרייט והאובססיה שהוא מפתח כלפיו. אבל הסרט, יותר מהכל, מציג מה קרה למדינה הזו בעקבות ימי הגזענות והרקבון שפשט בה בעקבות זה. התפישה הזו מחלחלת בסרט באופן מעניין מאוד, ועל אף שלסרט יש רגעים חלשים, הוא נותן הצצה אמיתית ופנימית לבעיות המושרשות בה. הצצה של מישהו מבפנים, ולא של במאי חיצוני להשכרה, שלפחות על פי התוצאה שהיא "מנדלה", אין לו שום נגיעה רגשית לסיפור.
"ביוטי" מציג את הצד החומצתי והמפחיד-באמת שהביוגרפיה הקולנועית על מנדלה לא מצליחה/רוצה/מנסה להראות: מה קרה בינתיים לאנשים הרגילים של דרום אפריקה, ומהם הפצעים והצלקות שנמצאים מחות לפריימים האנטרופולגים של "מנדלה".

זהו להפעם. הדאבל-פיצ'ר הבא כבר יהיה בשנת 2014. שנה טובה לכולם!