דאבל פיצ'ר: "פנתר לבן", "וואג'דה"

בשבוע שעבר פסחנו על פינת הדאבל-פיצ׳ר, הממליצה לקוראינו סרטים לצפות בהם לצד סרטי קולנוע חדשים, מכיוון שלא היו סרטים יותר מדי מעניינים. האמת שגם השבוע הסרטים לא זועקים ״צפייה משלימה״, אם להיות כנים, אבל אחד מהם כן גרם לי לרצות למצוא לו משהו: הוא כמובן ״פנתר לבן״ שמעכשיו יתהדר בתואר ״הסרט הישראלי הראשון בדאבל-פיצ׳ר״.
אנחנו אוהבים תארים.

כדי למצוא סרט נוסף לפינה השבועית, הייתי צריך ללכת אחורה בכרוניקת ההפצה. הסרט השני בפוסט השבוע הוא "וואג'דה", סרט שכבר יצא לבתי הקולנוע בישראל לפני כשבועיים ויש סיכוי שאנחנו נשמע עליו לא מעט כשנתקרב לאוסקר, מכיוון שהוא הנציג של ערב הסעודית לקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. אם אתם שואלים אותי, אני לא רואה מצב שהסרט הזה ייכנס לחמישיה, אבל טעיתי בעבר ואין שום מניעה שאטעה גם בעתיד.

אז השבוע יש לנו רק שני סרטים (בכל מאודי ניסיתי למצוא דאבל פיצ׳ר ל״משחקי הרעב: התלקחות״, אבל כל מה שיצא לי זה ״באטל רויאל״ ו״בעל זבוב״. גם הכי שחוק וגם הרבה יותר קשורים לסרט הראשון מאשר לנוכחי) אבל שניהם סרטי ביכורים שאם הייתי ממש עצלן הייתי גם יכול להגיד שהם יכולים להיות דאבל פיצ׳ר בפני עצמו. אבל אני לא. ולכן…

הסרט המרכזי: ״פנתר לבן״

סרטו של דני רייספלד הוקרן בשלוש מסגרות במהלך השנה האחרונה. הראשונה בפסטיבל דרום, שם התלהב ממנו אורון, אחר כך בפסטיבל ירושלים שם שמח בו עופר, ואז בהקרנות האקדמיה המקדימות את הבחירה לפרסי אופיר שם צפיתי בו אני, ובהמשך אכלס לא פחות משתי קטגוריות במשחק החביב עלינו ״חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי״ בו הסטנו את תשומת הלב למשחקם של זאב רווח ומיטל גל-סוויסה. זה לא עבד, אבל הסרט כן היה אחד משני נציגי מסלול הפרינג׳/גרילה לפרס הסרט הטוב ביותר.

״פנתר לבן״ הוא דרמת אגרוף המתרחשת בטבריה, בה מאומץ צעיר רוסי שנמצא בקבוצת שוליים על ידי מתאגרף עבר שכיום מנהל את מכון האגרוף השכונתי. הסרט משתמש בתבנית סרטי האגרוף הידועה לכל כדי להציג מצב חברתי לא פשוט ומגיע למקומות שהקונצנזוס הישראלי לא נורא אוהב לפגוש.

אני אמנם פחות התלהבתי מהסרט אבל דבר אחר הערכתי בו מאוד: העובדה שהוא נעשה. זה נשמע קצת ציני, אבל זה הכל חוץ מזה. אני מריע לרייספלד ולצוות שלו על כך שעשו את הסרט כנד כל הסיכויים. הרבה אהבה נוצקה לתוך הסרט, ולמרות שאני נותרתי אדיש אליו וקצת מרוחק, אני מסיר את הכובע בפני היוצרים ואפילו מצטרף לשבחים שניתנו להפעותיהם של רווח וגל-סוויסה.
את סרטו של רייספלד מעניין, כפי שעשו זאת לפני השבוע, להשוות ל״המשגיחים״ משנת 2012. אבל לי דווקא היה רעיון אחר.

הדאבל-פיצ׳ר: ״בשר תותחים״

הדיון המרכזי סביב סרטו של איתן גפני בקיץ סבב בעיקר סביב נושא האלימות והז׳אנריסטיות שהגיחו בעוצמה לקולנוע המקומי. הסרטים שהוזכרו בהקשרו היו ״מי מפחד מהזאב הרע״, ״חתולים על סירת פדלים״ ו״גולדברג ואייזנברג״. ועם זאת, אני מאמין שאם יש תאום לסרט הזומבים של גפני (שטרם יצא להקרנות מסחריות אך עשה סבב פסטיבלים די אינטנסיבי ונקנה להפצה בארה״ב) הוא דווקא ״פנתר לבן״.

נתחיל במה על פני השטח: אלו שני סרטי ביכורים, שניהם הוקרנו לראשונה בפסטיבל דרום 2013, שניהם צולמו בצפון הארץ, ושניהם חלק מהגל המדובר של קולנוע ישראלי שנעשה מחוץ לקרנות, מתודלק רק באמונה גדולה של הבמאי ואהבת קולנוע. אבל בעיני הדומה בין שניהם, ומה שהופך אותם למעניינים במיוחד זה לצד זה, הוא דווקא המקור שלהם, והתבנית שלהם. אלו נקודות החוזק והחולשה שלהם.

״פנתר לבן״ ו״בשר תותחים״ שניהם נשענים על תתי-ז׳אנר מאוד לא מקומיים. סרטי האגרוף של רייספלד וסרטי הזומבים של גפני אינם חלק מנוף התרבות הישראלית, וזה מראה בעיקר על החינוך הקולנועי שעליו גדל הדור הנוכחי של היוצרים. סרטי ״סוג ב׳״ ז׳אנריסטיים ותבניתיים שבהתחלה נחשבו נחותים (זכרו את ״בארטון פינק״) אבל במהלך השנים התגלו כאוצרים בתוכם את התחושות המדויקות של הזמן והמקום בו נעשו, והפכו לקפסולות זמן שבתקופה הפוסט-מודרנית הועלו לרמת קאלט.
בעיני שני הסרטים נדבקים קצת יותר מדי לתבניות המוכרות ולא לגמרי מצליחים להשתחרר מהם ולהביא ליצירה שעומדת בפני עצמה, אבל זה שייך לדיון אחר. הסרטים האלו, בחיספוסם ובתשוקתם, הם תמונה מרתקת של הקולנוע הישראלי הצעיר ולשניהם, כאמור, מגיעה הערכה רבה על כך שנעשו והושלמו.
הצפייה בשניהם יחד גם מסקרנת מבחינה אקדמית וגם כחוויה בפני עצמה.

הסרט המרכזי: ״וואג׳דה״ (Wadjda)

הסיפור מאחורי הסרט הסעודי הזה מרתק הרבה יותר מהסרט עצמו: מדובר בסרט הסעודי הראשון שנוצר בידי אישה, הייפא אל-מנסור. אולי זה כבר פחות מסעיר במדינות מערביות, אבל בערב הסעודית (שמסתבר גם שאין בה בתי קולנוע) זה עניין די רציני, והסרט כמובן סובב סביב זה.
וואג׳דה הקטנה נורא רוצה אופניים. זה שאין כסף זה משהו אחד, אבל הבעיה העיקרית שלה היא שבכלל לא נהוג שנשים רוכבות על אופניים. או מתניידות באופן כללי. וואג׳דה מחליטה ללכת לתחרות בקיאות בקוראן ולהשתמש בכספי הזכייה כדי לרכוש לעצמה אופניים.

אני באמת ובתמים חושב שהסרט הזה איום, אבל מכיוון שאני במיעוט (בטבלת המבקרים של סינמסקופ הציון שלי הוא הנמוך ביותר) אני כן מרשה לעצמי לשלוח אתכם אליו. כן, הלב שלו רחב ופועם אבל הוא נראה חובבני נורא ובעיני הילדה בתפקיד וואג׳דה מרגיזה נורא, ככה שמאוד קשה לי אתו. לפחות הדאבל פיצ׳ר שלו מעולה.

הדאבל פיצ׳ר: ״כסף כיס״ (l'Argent de Poche / Small Change / Pocket Money)

התלבטתי לא מעט בין שני סרטי הילדים של פרנסואה טריפו ״400 המלקות״ ו״כסף כיס״. הלכתי בסופו של דבר על האופציה השנייה מכיוון ש״400 המלקות״ הוא סרט מופלא שלא הוגן להעמיד לידו סרט אחר בלי שהוא יטיל עליו צל ענק מדי, מה גם ש״כסף כיס״ הוא אחד הסרטים הפחות מוערכים של טריפו ואם יש לי הזדמנות להזכיר אותו, אני קופץ עליה.

״כסף כיס״ נעשה בשנת 1976 והוא סרטו ה-15 של טריפו, שלוש שנים אחרי סרטו הגדול האחרון זוכה האוסקר ״לילה אמריקאי״. טריפו היה בן 44 כשביים אותו, ונפטר שמונה שנים לאחר מכן.
הסרט הוא פסיפס רחב ובמרכזו סיפורם של כמה ילדים בעיר ת׳ייר שבצרפת. הסרט מתחקה אחר גיבוריו הרבים בבית הספר ובבית, ומתעכב על נושאים רבים שקשורים להתבגרות, אהבה ומשפחה. טריפו לא מנסה להעביר מסרים דידקטיים או תפיסת עולם ספציפית, רק להציג בעדינות המאפיינת אותו את עולם הילדים. באמת שמדובר בחווית צפייה מקסימה, מצחיקה ומרגשת.
הסרט זכה להצלחה קופתית יפה בצרפת ולחיבוק המבקרים בעולם. צפו בו.

דאבל-פיצ'רים קודמים:
"תור: העולם האפל", "כל הזמן שבעולם", "הרשות החמישית"
"כח משיכה", "יחי ההבדל הקטן", "סוף העולם"