דאבל פיצ'ר: "כח משיכה", "יחי ההבדל הקטן", "סוף העולם"

בשבוע שעבר הצגנו לכם את הפינה החדשה והשבועית (כמה שנוכל) שלנו ה"דאבל פיצ'ר", ובה אנחנו בוחרים כמה מהסרטים החדשים שרצים אצלנו בבתי הקולנוע, ומציעים לכם צפיית השלמה לעשות לכם ערב של קולנוע משובח. היו אלו הקומדיה הבריטית "כל הזמן שבעולם", סרט האקשן "תור: העולם האפל" והדרמה המפוקפקת "הרשות החמישית". נדמה שכולם די נהנו, אז הנה אנחנו שבים לפרק נוסף בסדרת ההרצה שלנו.

השבוע בחרתי בשלושה סרטים חדשים. אמנם אחד מהם איננו מוצג באופן סדיר בבתי הקולנוע, אבל הוא טרי, חשוב ומסעיר לאין שיעור.
"כח משיכה" הפך להיות בתוך סוף שבוע אחד מחביב המבקרים לסרט הכי שנוי במחלוקת של השנה, "יחי ההבדל הקטן" הוא קומדית טעויות איטלקית מקסימה שכבר נחשפה לנו בפסטיבל חיפה, ו"סוף העולם" הוא מתנתו החדשה של הבמאי אדגר רייט לקיומינו. שלא כמו הסרטים של שבוע שעבר, הפעם אני חייב להודות שאני אוהב אהבה גדולה את כל שלושת הסרטים הנוכחים ומקווה שגם אם אתם בעדם וגם אם לא, תוכלו למצוא עניין גם בדאבל פיצ'ר שלהם.

הסרט המרכזי: "כח משיכה" (Gravity)
שובר קופות, חביב מבקרים, טוען לאוסקרים, ומצית ויכוחים. לא משנה איך מסתכלים על זה, סרטו החדש של המאסטר המקסיקני אלפונסו קוארון הוא מהבולטים של השנה.
אני כתבתי באריכות על כך ל"עכבר העיר" אז בקצרה: אני חושב שהוא סרט מצויין, סוחף ומרהיב, אבל רחוק ממושלם. התסריט סביר (לא נוראי. סביר) והמוזיקה שקצת עייפה אותי, הן הסיבות לחצי נקודה שלקחתי ממנו בטבלת המבקרים של "סינמסקופ". אני גם לא בטוח אם הסרט הזה הולך לשנות את פני הקולנוע כפי שכמה טרחו לציין, אבל הוא בטח אחד היהלומים הנוצצים של 2013.
סנדרה בולוק היא ד"ר ראיין סטון, שסכנת חיים אותה היא חווה בחלל גורמת לה למצוא כוחות מחודשים שלא הכירה בעצמה, לא רק פיזיים אל מול הריק החללי, אלא גם מול החור שנפער בליבה כשאיבדה את ביתה היחידה אי שם בעברה.

הדאבל פיצ'ר: "שטח פראי" (The Grey)
אחד הסרטים הכי לא מוערכים של 2013 הוא סרט ההרפתקאות של ג'ו קרנהאן בכיכובו של ליאם ניסן, לפני שהקדיש את חייו לשחרר חטופים וחטופות. בסרט המשובח הזה הוא מגלם את אוטווי, עובד כפיים בצפון ארצות הברית, שהמטוס בו הוא טס עם חבריו לעבודה מתרסק בערבות הקפואות של אלסקה. אוטווי וחבורת השורדים מגלים שלא רק הרעב והקור הם האתגר שלהם, אלא גם להקת זאבים מפחידה במיוחד דולקת בעקבותיהם. אוטווי, שאיבד את כל משפחתו בתאונה ויחד איתם את הרצון לחיות, הופך להיות מנהיג החבורה (המקבילה לחבורת הזאבים) ודרך הסכנה מוצא בעצמו מחדש את הרצון לחיות.
אז… אתם ודאי שמים לב מהו ההקשר בין הסרטים האלו. התשובה היא: כל העלילה. ובזמן ש"כח משיכה" מרהיב ויזואלית ומשוכלל לעין שיעור, דווקא "שטח פראי" (שגם הוא עשוי מצויין טכנית) מטפל בתהליך הריפוי של גיבורו באופן יותר מעניין, בעיני. בכל מקרה, שני הסרטים האלו, ביחד ולחוד, הם משהו שאני מאוד ממליץ עליו.

הסרט המרכזי: "יחי ההבדל הקטן" (Viva la Liberta)
על הסרט הזה גם שפכתי מילים בעכבר העיר, וגם אצלנו בבלוג במהלך פסטיבל חיפה. אלו חלק מהדברים שכתבתי שם: "סרטו של רוברטו אנדו מתחיל כמו דרמה פוליטית רגילה אבל תוך שנייה הופך לקומדית טעויות מרגשת שפשוט שופכת את הקהל מצחוק. זוהי מעשייה בסגנון "בן המלך והעני" עם עלילה צפוייה להחריד, אבל היא מנצחת בכל סצנה וסצנה בזכות שילוב של אלמנטים רבים, בעיקר הומור גדול שלא גורם לך להחוויר ממבוכה כמו הסרט ההוא שכבר נמאס לומר את שמו." (זה תמיד מרגיש מפגר לצטט את עצמך.תאלצו לסלוח לי הפעם)
טוני סרבילו הגאון מגלם שני אחים תאומים. האחד, יו"ר האופוזיציה שכבר מאס בחיים הפוליטיים ומרגיש כאילו איש לא צריך אותו יותר, והשני, אחיו התאום האקסצנטרי שזה עתה השתחרר מבית משוגעים. כאשר יו"ר האופוזיציה מחליט להיעלם מהמפה הפוליטית במפתיע, ומשאיר את מפלגתו נטולת מנהיג, נקרא התאום התמהוני להחליף אותו וכמובן, בתמימותו, מצליח להחזיר את הפוליטיקה לעם.

הדאבל-פיצ'ר: "הדיקטטור הגדול" (The Great Dictator)
לא רק דאבל פיצ'ר אפשר לעשות מקומדיית חילופים, אלא יום שידורים שלם.  "דייב" האמריקני שמתרחש במסדרונות הבית הלבן, "Big Business" עם בט מידלר, "האיש במסיכת הברזל" (לא קומדיה, אבל די מגוחך), וכמובן התרומות הישראליות "ספר נשים" ו"פעמיים בוסקילה". הדוגמאות הן אין סופיות.
אך עם כמה שהרשימה הזו מרהיבה לאין שיעור, אין ספק שכדאי לכוון הכי גבוה שאפשר, ובמקרה שלנו הנקודה הכי גבוה נקבעה כבר ב-1940 על ידי הגאון צ'רלי צ'פלין בסרטו "הדיקטטור הגדול", בו גילם את העריץ של המדינה הממוצאת טומייניה, ואת הכפיל התם שלו. בין ריקוד הגלובוס לגילוח לצליליל "הספר מסיביליה", הסרט הזה הוא מופת וצפיית חובה לכל אחד ובכל גיל, בטח שסאטירה פוליטית וחברתית מוצלחת במיוחד.

הסרט המרכזי: "סוף העולם" (The World's End)
על אף שאורון ועופר צפו בו כבר פעמיים במסגרת הקרנות פסטיבל אוטופיה, טרם מישהו מאתנו התיישב לכתוב עליו סקירה או התייחסות משמעותית. הסיבות לכך הן רבות ואישיות. המרכזיות שבהן היא שהסרט החדש מבית אדגר רייט-סימון פג-ניק פורסט מצריך יותר מצפייה אחת (וכנראה יותר משתיים), ושהסרט הזה וכל מה שסובב סביבה מייצר אצלנו תחושה שבחוגים מסויימים ניתן לכנות אותה כקדושה (עם שורוק). וזה נכון שסרט של אדגר רייט מופיע כבר פעם שנייה מתוך שתיים במסגרת הדאבל -פיצ'ר, אבל מבחינתי זה בסדר גמור, כי אם יש במאי שגורם לי להרגיש כמו פאן-בוי נרגש יתר על המידה, זה רייט. והוא יקבל מאתנו את היחס הכי מלכותי שיש.
"סוף העולם", בקצרה, הוא סרטו הרביעי של רייט, והשלישי בטירלוגיית הקורנטו (או "דם וגלידה" אם אתם בקטע פיוטי) הכוללים את Shaun of the Dead ואת Hot Fuzz. מדובר בקבוצת חברי ילדות שחייהם לא ממש תפסו את הכיוון שהיו רוצים, ויחד הם מחליטים לשחזר את זכרון ההתבגרות היפה ביותר שלהם: סיבוב השתכרות במסלול שכולל 12 פאבים בעיירת ילדותם (בעיירת הילדות שלי אין אפילו אחד. בריטים ברי מזל וארורים שכמותם). מה שעלול להרוס להם את התכניות הוא כח אפל ומפתיע שמתכוון לעשות שמות לא רק בהם אלא גם בשאר האוכלוסייה.
אני צפיתי בסרט רק פעם אחת ועל אף שהוא באופן מוחלט פחות טוב בעיני משני הסרטים הקודמים בטרילוגייה, הוא עדיין ראש, צוואר, מתניים וזנב מעל רוב הסרטים שראיתי בשנים האחרונות. למרבה הצער הסרט לא ייצא להקרנות מסחריות ברחבי הארץ (הכניסו פה קללה עסיסית) אבל עותק אכן נמצא, אז אני ממליץ לכם לזקוף אזניים ולאתר הקרנות שאולי יצוצו לו, לפני שיגיע ל-VOD בחודשים הקרובים.

הדאבל-פיצ'ר: "תפסנים" (Grabbers)
בעיני מדובר בזיווג של שני סרטים שהוא אולי ההגדרה המושלמת לדאבל-פיצ'ר. רק עשו לי טובה, אל תתיישבו לצפות בשניהם ברצף בלי שני ארגזי בירה ואיזשהו בקבוק לצ'ייסרים.
אם הסרט המרכזי שלנו הוא קומדיה על בריטים שיכורים שנלחמים בעל כורחם בישויות מאיימות מאת במאי שנקרא אדגר רייט, מה יותר מוצלח מלהוריד אותו בקומדיה על אירים שיכורים שנלחמים בישות חיצונית מרושעת מאת במאי שנקרא ג'ון… רייט.
כתבתי על הסרט בקצרה באימת החודש הראשון, על אף שהוא בעיקר קומדיה עם טוויסט. דמיינו לעצמכם מצב בו הייתם תקועים באי אירי מבודד כאשר חייזרים מנסים להשמידכם, ובמקרה גיליתם שהדרך היחידה לנצח אותם היא בעזרת אלכוהול. זה הרעיון, ויש לו לא מעט הקבלות עם "סוף העולם".
על אף הסמיכות בין שני הסרטים, שכנראה מוחקת כל רמז להעתקה זה מזה, אין ספק שג'ון מעריץ גדול של אדגר. כמו רוב המעריצים הגדולים, ג'ון הוא אמנם רחוק ממנו מאוד מבחינת הכשרון, והתוצאה הסופית בהתאם, אבל כולנו יודעים שאדגר יש רק אחד ושעדיף להתלות באלינות הגבוהים באמת.
"תפסנים", שהוקרן בפסטיבל הקולנוע הבריטי האחרון, הוא סרט כיפי, מצחיק ועשוי מצויין, שגם ישמח את לבבות הצופים ובד  בבד מציף את כל הגאונות של אדגר וחבורתו. אי אפשר לפשל עם זה.
צ'ירז.