סקירה משולבת: "קפטן פיליפס" ו"חטיפה בלב ים"

שני סרטים הסובבים סביב אותו נושא ונעשים במקביל הוא משהו שכבר מזמן הפסקנו להתייחס אליו כאל דבר מה מרעיש. הדבר קורה בערך פעם בשנה אם לא יותר. בין אם זה מטאורים ("ארמגדון" ו"פגיעה קטלנית"), ביוגרפיות ("טרומן קפוטה" ו"ידוע לשמצה"), חרקים ("באג לייף" ו"עבודת נמלים"), קוסמים ("יוקרה" ו"אמן האשליות") או עיבודים ליצירות מופת ("הפיתויים האסורים של ואלמונט" ו"יחסים מסוכנים" אי שם בסוף האייטיז).
השנה יש לנו, כבר בשלב הזה, שלושה סרטים תאומים, אך מה שמעניין יותר הוא ששניים מהם נעשו מחוץ לאטמוספרה ההוליוודית, כך שאי אפשר להאשים אף אחד בנסיון להתעלות מעל הפרוייקט של האולפן המתחרה, אלא בצירוף מקרים בלבד. אז מעבר ל"וושינגטון על הכוונת" ו"המטרה: הבית הלבן", שני זוגות תאומים אחרים יצאו מפינות אחרות בכדור הארץ. הזוג הראשון הוא שני הסרטים המתמודדים על פרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, "עומאר" הפלסטיני ו"בית לחם" הישראלי, והזוג לשמו התכנסנו "חטיפה בלב ים" מדנמרק (שיצא לאקרנים במולדתו לפני כשנה) ו"קפטן פיליפס" האמריקני, שניהם מבוססים על סיפורים אמיתיים הסובבים סביב חטיפת אניית משא על ידי פיראטים סומלים.

האמת היא שמעבר לשורת התקציר הזו אין כמעט כל קשר בין שני הסרטים, מה שעל פניו הופך את ההשוואה המיידית הזו למעט חוטאת כלפי היוצרים והסרטים. עם זאת, מה ששני הסרטים האלו מציפים, בעיניי, הוא את הדרך השונה בה תעשיות קולנוע מרוחקות בוחרות להתעסק עם אותו נושא, ויותר מכך – הגישה השונה לעשייה קולנועית, גיבוש נראטיב, ובעיקר תפיסת הריאליזם שלהן.
נכון, יש משהו קצת יומרני בלהתייחס לייצור קולנועי של שתי מדינות בעלות פעילות קולנועית רחבה ומגוונת מאוד דרך סרט בודד, אבל מכיוון שאלו סרטים מאוד בולטים ששתי המדינות מאוד מתגאות בהם, מבט על שניהם מעניק להם ערך גבוה יותר מאשר עוד חוויה קולנועית. מה גם שיתרונותיהם וחסרונותיהם כה נבדלים זה מזה.

אז כאמור, רב השונה על הדומה בין "חטיפה בלב ים" ו"קפטן פיליפס", אך הדומה בהחלט נוכח. אפילו הפתיחה שלהם פועלת על אותו הטריק העלילתי: הגיבור (או אחד הגיבורים, במקרה של הדני) נמצא באינטרקציה מול אשתו ומעניק לנו איזושהי אקספוזיציה על הדמות. כמו בשאר הפרמטרים, ב"קפטן פיליפס" הדבר מקבל משקל גדול יותר מהאגביות של הסרט הדני, ולכן ההצדקה התסריטאית שלו בולטת באופן מעט מרתיע והדיאלוג נתפס כמאולץ.
אבל לפני זה, קצת על הסרטים עצמם.

"חטיפה בלב ים" הוא סרטו של טוביאס לינדהולם, הידוע יותר בדנמרק ובעולם כתסריטאי. שנה שעברה הוא חבר בפעם השנייה לתומס וינטרברג לכתיבת "ניצוד" המצויין. "חטיפה בלב ים" הוא הסרט הראשון שהוא מביים לבד וההצלחה שלו מיקמה אותו כאחד הקולנוענים הדנים הבולטים שפועלים כיום. הסרט גם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר של תעשיית הקולנוע הדנית בשנה שעברה, ואני מניח שהסיבה שהוא לא נשלח לאוסקר היא שאחוז משמעותי מהדיאלוגים בו באנגלית. הסרט הוקרן ב-yes ואז בפסטיבל חיפה האחרון, שם כתבתי עליו.
הסרט מתנהל על שני מישורים. האחד הוא ספינת משא שנחטפת על ידי קבוצת פיראטים סומלים, והשני הוא משרדי החברה בדנמרק בהם המנכ"ל מנסה להתמודד עם האירוע. הסרט עובר בין שני הלוקיישנים ומייצר שני גיבורים. מיקל (פילו אסבק) הוא הטבח בספינה החטופה, ופיטר (סורן מאלינג) הוא המנכ"ל.
הסרט הדני, בין אם כתפיסה מודעת ובין אם זו תוצאה של מחשבה תקציבית, מתרחק כמה שיותר משיאים ומסצנות רהבתניות. את החטיפה עצמה, למשל, בקושי רואים. בהשוואה, סצנת ההשתלטות ב"קפטן פיליפס" האמריקני היא אולי אחד הסיקוונסים הכי מרהיבים ועוצרי נשימה של הקולנוע השנה.
זוהי דרמה – אולי אפשר קצת לדחוק את הגבולות ולהגיד שזו דרמת מתח ביחס לסקנדינביה – שמתפעלת הרבה יותר מהמשא ומתן שמתנהל בין נציג החברה ונציג הפיראטים, מאשר סיפור ההשרדות של החטופים, אם כי גם זה מקבל התייחסות ראויה. מדובר סרט קר מאוד, מחושב, ממש כמו פיטר הגיבור שלו. הדברים לא יכולים להיות שונים יותר בגרסה האמריקנית.

פול גרינגראס הוא במאי בריטי שנחטף להוליווד ב-2002 לביים את סרט ההמשך ל"זהות כפולה" (The Bourne Identity) המצליח עם מאט דיימון (הראשון בויים על ידי דאג ליימן). התוצאה הייתה "זהות במלכודת" (The Bourne Supremacy) שתוך דקה הפך להצלחה ביקורתית וקופתית ובעיקר – ואני מניח שאפשר להגיד את זה עכשיו – די שינה את תפיסת האקשן בקולנוע. אחרי האקסטטיות הבלתי הגיונית של קטעי האקשן של גרינגראס ב"במלכודת" – המורכבים משוטים המצולמים על כתף באורך שלא עולה על שלוש שניות, וכמות האינפורמציה שהוא דוחס לכל פריים – אי אפשר היה לחזור לאחור. הסרט השלישי בסדרה, "זהות אבודה" (The Bourne Ultimatum) כבר זכה באוסקר על העריכה והסאונד.
ב-2007 גרינגראס היה מועמד בעצמו לאוסקר על עבודת הבימוי ב"טיסה 93" (United 93) ששחזר את המרד של חטופי טיסת 93 בשוביהם, בפעולת הטרור של 9/11. בסרט המטלטל הזה, גרינגראס הביא לידי ביטוי את היכולת המופלאה המרכזית שלו, כפי שעשה בסרטו הבריטי "יום ראשון הארור" (Bloody Sunday) ובסרטו החדש – לקחת אירוע מפורסם מההיסטוריה הקרובה שתוצאותיו ידועות לכל מי שאי פעם נתקל בעיתון, ולהפוך אותו לדרמה מורטת עצבים.
את התסריט ל"קפטן פיליפס" כתב בילי ריי, תסריטאי ובמאי מחונן שגם הוא עשה לעצמו שם בזכות עיבודים למקרים שקרו, "זכוכית שבורה" ו"הפירצה". סרטים קטנים ואפקטיביים על שקרים ומרמה. ריי גם תרם את מקלדתו לתסריטים של "משחקי הרעב" ו"שם המשחק" הפחות מוצלחים.

"קפטן פיליפס" מתאר את סיפור החטיפה המפורסם של אניית המשא "מירסק אלבמה" דרך התמקדות בקפטן הספינה, ריצ'רד פיליפס, בגילומו המרשים של טום הנקס, שהסרט מבוסס על ספרו (מה שמעט פוגם באמינות הסיפור, כפי שכתבה שיצאה לאחרונה מצביעה, על פיה פיליפס היה פחות הירואי מהמתואר בספר ובסרט).
אז כן, בשני הסרטים יש ספינה ובשני הסרטים ישנם שודדים סומלים, אבל באמת ששם זה נגמר. אם, כאמור, "חטיפה בלב ים" משתדל להיות דרמה מהודקת ושקטה, "קפטן פיליפס" מתנהג כמו אפוס פעולה. העניין האירוני ביותר, ואולי המפתח להבנת המכשור השונה שמפעיל את שני הסרטים, הוא שעלילת "חטיפה בלב ים" מתפרשת על פני תקופה של ארבעה חודשים שצומצמו לשעה וחצי של סרט, ולעומת זאת "קפטן פיליפס" מתאר ארבעה ימים בלבד, אך על פני שעתיים ורבע.
לשני הסרטים יש גם דגש מאוד שונה כשזה מגיע לבימוי ולעיצוב הסיקוונסים. מאוד ברור שבסרט הדני הדגש הוא על המאבקים הפנימיים של פיטר, וההתמקדות היא בדרמה הקטנה, האישית. כך גם הסרט מעוצב – יציב, מצולם בחללים קטנים, אינטימי יחסית. החסרון הוא בכך שהסרט מאבד תנופה יותר מפעם אחת. לעומת זאת, הסרט האמריקני נעשה בתעשייה שמשועבדת לרגש ולתדהמה. הכל מובא אל המסך כמו אופרה עם צילומים מרהיבים של הספינה בלב ים ונטייה להיסטריה כללית של הדמויות ושל המצלמה.

אחד הדברים שלי הכי הציקו – וזה כבר ממש בלתי נסבל בקולנוע האמריקני לאחרונה ("כח משיכה" הוא גם דוגמא טובה לכך) – היא המוזיקה. פס הקול שהלחין הנרי ג'קמן ("ראלף ההורס", "קיק-אס", "אקס-מן: התחלה") מכה ללא רחם ומביים את הצופה יותר מאשר התסריט והצילום. נדמה שהוא לא מגבה את הסרט, אלא משתלט עליו. אם הייתי רק מאזין למוזיקה לסרט ללא תמונה, התגובה הפיזית שלי הייתה זהה. בעיניי זה חסרון, מכיוון שנדמה כאילו מישהו מאחורי צועק "תתרגש!" או "תרגע!" ואני חייב לציית לו.
ברור ששני הסרטים מנסים להעניק חוויה ריאליסטית (אפילו "היפר-ריאליסטית" אם ללכת על מונחים שגורים) וככזה מאוד מעניין לראות מהי המחשבה הדנית מאחורי ריאליזם, ומהי התפיסה האמריקנית. הריאליזם של האמריקני מגיע בדמות צילום מחוספס ורועד, אסתטיקה חלודה, קלוז-אפים לרוב ואיזשהו פן של התפלשות. אצל הדני (בו גם האלמנטים האלה קיימים) הריאליזם מופיע דרך השתיקות, התקיעות והמרחק היחסי שלוקח הסרט מהצופה.

חטיפה בלב ים

שוני גדול קיים גם במבנה. "חטיפה בלב ים" הרבה יותר מסודר. הסרט נפתח בשתי אקספוזיציות קצרות על כל דמות. החטיפה מכניסה את הסרט למערכתו השנייה והאיטית למדי. המערכה השלישית נטענת כשמנכ"ל החברה מקבל אולטימטום לסיום המשא ומתן, כאשר הדילמה המרכזית שלו, כפי שהיא מועברת בסרט, היא האם לנסות להציל את חיי האדם שבסכנה, או לשמור על משרתו ומעמדו בחברה.
"קפטן פיליפס" בנוי באופן אחר ורחוק למדי מהמוסכמות הקלאסיות, בטח אלו שמתייחסות לסרטי השרדות. לסרט בעצם שני חלקים, האחד על הספינה עצמה, והשני על ספינת הצלה ועם הצבא. אם חשבנו בתחילת הסרט שספינת המשא היא קלאוסטרופובית, מתברר לנו שלא ידענו כלום.
מה שהיה יוצא דופן עבורי הוא שהגיבור של הסרט מעוצב באופן שונה מבדרך כלל. הקונבנציה המיידית לסרטים מסוג זה היא שלוקחים דמות רגילה ויומיומית, שלא נאמר פגומה, ודרך המשבר החיצוני האיום ונורא בו היא עומדת, היא מתמודדת עם שדיה ופחדיה, ומתעצבת לכדי דמות אחרת, חזקה יותר. ד"ר גראנט של "פארק היורה", אוטווי של "שטח פראי"' פרייר מ"מלחמת העולמות", ואפילו ראיין סטון מ"כח משיכה" הלא ייאמן של אלפונסו קוארון הן דוגמאות מיידיות. במקרה של ריצ'רד פיליפס המצב שונה, כי הוא מעוצב כדמות מרשימה למדי כבר בהתחלה. הוא אוהב את אשתו, הוא דואג לבנו, הוא יודע איך להוביל צוות, הוא חריף וחד. מהרגע הראשון של הסרט ועד לרגע האחרון, פיליפס לא באמת משתנה, לפחות לא באופן בולט וחריף כמו שסרטי השרדות/הרפתקאות אמריקניים נוטים להראות.
למרבה האירוניה, מי שכן עובר ממש את התהליך הזה בסרט, הוא האנטגוניסט – מנהיג הפיראטים מוסי (ברקד אבדי, אחת התגלית הכי מרשימות של הקולנוע השנה). מוסי מתחיל את הסרט כמישהו שצריך להוכיח את עצמו מול השבט שלו. הוא בחור צעיר וצנום שזוכה ללעג מהסובבים אותו ולאט לאט הופך להיות מנהיג אמיתי, אלים וחדור מטרה. לעיתים רבות נדמה שעיקר הסרט בונה על הדואליות של פיליפס ומוסי, כמו לאודה והאנט ב"Rush", ז'אן ולז'אן וג'אבר של "עלובי החיים", או באטמן והג'וקר ב"האביר האפל".
אחד הרגעים המוצלחים בסרט, וזה שלדעתי לוקח את הסרט למערכה השנייה שלו, הוא הרגע בו פיליפס מביט במשקפת שלו לעבר סירת הפיראטים ורואה את מוסי עומד בחרטומה ומביט עם משקפת לכיוונו. זה השלב בסרט בו הרגשתי שנבנת לנו יריבות שמתודלקת מכפילות. וזו הסיבה שאני חושב, אגב, ש"קפטן פיליפס" הוא שם רע מאוד לסרט הזה, כי הוא מעט מרדד אותו. באופן אישי אני מאוד אוהב עלילות כאלה ולכן אולי קצת התאכזבתי שהסרט לא הלך יותר לכיוון הזה. אבל אין כל עניין בלשפוט את הסרט כמו שאני הייתי רוצה שהוא יהיה, אלא רק כמו שהוא.

הסומלים ב"קפטן פיליפס" אולי אינם הדמויות העגולות בעולם (להוציא את מוסי) ודווקא כן מתנהלים כמו סטריואטיפים של דמויות מסרטי שוד, הכוללים את "המשוגע העצבני" (כמו ג'רמי רנר ב"גנב עירוני" או אנדי גרסייה ב"הבלתי משוחדים") והצעיר התמים וחסר הנסיון (המקביל של דומיניק מ"היו זמנים באמריקה" או עשאל בגילומו של ג'יימי בל בסרט הפרטיזנים "התנגדות"). לכן, על אף שישנן סצנות בתוך השבט בתחילת הסרט, המראות לנו את הקונטקסט החברתי ואת המצוקה הגדולה שבהם חיים הסומלים, קשה לומר שהם מיוצגים באופן מאוזן ומכובד. אבל המצב הזה הרבה יותר טוב מאשר בסרט הדני, בו הפיראטים הם קבוצה מטונפת ומטופשת למדי ללא הרבה סדר וארגון, או אפילו תכונות אנושיות. מי שמגלם את הקול של הפיראטים, והוא אחת הדמויות הכי מעניינות בסרט, הוא עומאר (עבדיהאקין אסגר), היחיד מבין האנטגוניסטים שיש לו אפיונים ומורכבות.

בתור במאי שאיננו אמריקני, נדמה שלגרינגראס יש גם לא מעט ביקורת להעביר על האמריקנים. מכיוון שהסרט לא שובר את אחדות המקום ועובר ליבשה בשום שלב, גרינגראס כן מכניס איזושהי עוקצנות ביחס שלו אל הצבא האמריקני. ספויילר – כאשר מוסי נתפס על ידי הצבא, ההעמדה בפריים מעידה על כך שאין פה כוחות, ושצעיר אומלל ממדינת עולם שלישית לא באמת מהווה איום על האימפריה האמריקנית. לכן, כאשר מקריאים  לו את זכויותיו, המעמד הופך להיות מגוחך כי הרי ברור לכל צופה שהחיים של מוסי כרגע נגמרו – סוף ספויילר.
ב"חטיפה בלב ים" לינדהולם לא חוסך ביקורת על המנהלים שנדמה שאין להם באמת דאגה לפועלים הפשוטים בספינה החטופה והכסף חשוב יותר מחיי אדם.

בעיניי שני הסרטים טובים מאוד, ולשניהם בעיות רבות. "חטיפה בלב ים" מאבד לעיתים רבות קצב, ובכח לא רוצה לתת לצופה מה שהוא מצפה לו, ו"קפטן פיליפס" עושה את ההפך בהגזמה – הוא תוקפני ומאוד מזיע כדי להרשים. ובכל זאת, כחוויה קולנועית הוא לא פחות מעוצר נשימה. טום הנקס באמת נפלא, ובסצנות האחרונות שלו הוא מזכיר איזה שחקן ענק הוא יכול להיות כשהוא רוצה, או כשהוא לא מבויים על ידי רון הווארד. אני לא בטוח אם זהו אחד הסרטים הטובים ביותר של השנה מבחינתי, אבל יש לא מעט סיבות לראותו. עם זאת, אם הייתי צריך להמליץ על "המבוסס על סיפור אמיתי" הכי טוב שרץ כרגע בקולנוע, עדיין הייתי מסיט לכיוון "Rush". אבל אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם.

קפטן פיליפס