פסטיבל חיפה 2013: "לסמוך על אלוהים", "השליח", "גורדי שחקים מרחפים באוויר", "Like Father Like Son" ("סיפור משפחתי") והזוכים בתחרות הקולנוע הישראלי!

אז טקס הנעילה מאחורינו, וכרגיל הוא מביא עמו עצבות קלה כי הנה עוד מהדורה של פסטיבל הקולנוע הטוב בארץ מגיעה לסיומה. זה נכון שלמעשה יש עוד יומיים עם לא מעט מה לראות, אבל יום שבת הוא יום קצר בגלל טקס האופיר אליו נעבור ברדת החשיכה, חדר העיתונות כבר סגור מהיום שזה הכי מדכא, והחיים הרגילים כבר נראים באופק.

אבל כן, אני חייב להודות שביומו התשיעי של הפסטיבל אני כבר מרגיש שאני על אדי דלק. אני שמח שיש תאריך סיום, כי אחרת הייתי גומר בתור הגרסה הסינפילית וההרבה פחות פוטוגנית של "הם יורים גם בסוסים".
אז מחר כן יהיה לנו סיקור אחרון ונוסף, על אף שהפסטיבל ממשיך גם בשבת. בראשון אפנה את מקומי לטובת פרסי האופיר ואז – סוג כלשהו של שגרה. נראה איך זה יעבוד לנו.

ובפינתו "עדכון האוסקר היומי": דנמרק תשלח את "הניצוד". אז אני לא יודע מי יזכה מחר באופיר, אבל בהצלחה עם זה.
והנה עוד משהו שקורה לפעמים בפסטיבלים. אתמול בערב, בנסיעה חזרה הביתה, הרהרתי קצת בסיום של "זרים על שפת האגם" שראיתי אתמול, במיוחד בשוט האחרון, ופתאום נראה לי שהבנתי על מה הסרט. מלא דברים נפלו לי למקום, ועכשיו אני קצת יותר אוהב אותו, בנוסף, אני מתנצל שקראתי לגיבור טיפש.

אז היום היו לנו סרט תיעודי אחד מוצלח, שני סרטי מזרח-אירופה שהיו קצת פחות, וסרט יפני שיגנוב לכם את הלב.

"לסמוך אל אלוהים" – In God we Trust

סרטם של ויקטור קוביצ'ק ודרק אנדרסון מגולל את סיפור התרמית הלא יאומן של ברני מיידוף – השטן של המאה ה-21 – דרך עיניה של מזכירתו הנאמנה שעבדה לצדו כרבע מאה ולא ידעה שמעליה גוזלים לאנשים את כל חייהם.
"לסמוך על אלוהים" בנוי כמו מותחן פיננסי – מהסוג ש"המעגל הפנימי" זוכה האוסקר ניסה להיות, ולדעתי לא כל כך הצליח – שמספר את השתלשלות העניינים, אבל גם יש לו מספיק חומר חדש שקורה מול המצלמה בשביל לגרום לי, הדיוט בכל דבר שקשור לכלכלה, להיות דבוק למסך. אלינור סקוויראלי, המזכירה, היא דמות נהדרת להציב במרכז סרט מהסוג הזה. היא מעוררת אהדה והזדהות, רגילה באופן חביב, אישה שיכולה להיות גיבורה כמו שהיא יכולה להיות מזכירה רגילה במשרד. היא מובילה את הסרט במבטא הניו יורקי שלה ודרכה אנחנו נחשפים למימדי השוד המופרך הזה.

הסרט קולח, אין בו רגע משעמם, וכל פיסת אינפורמציה מופיעה בדיוק ברגע שבו היא צריכה להופיע כדי ליצור נראטיב ברור ומותח. סרט פשוט מצויין.
(הנה עוד הוכחה שנכחתי בטקס הנעילה: אני מתחיל להתנסח כמו "נימוקי השופטים")

"השליח" – The Delivery Guy

לא אחת היציאות המוצלחות של הפסטיבל, זה בטוח. מדובר בסרט רוסי קטן ומצולם יפה של הבמאי אנדרי סטמפקובסקי, שהוא מן שילוב של דרמת גנגסטרים ו"סרטי עורף" (אותם סרטי פסטיבלים, לרוב מאירופה, בהם הגיבור מבלה חצי סרט בללכת במסדרונות וברחובות והמצלמה עוקבת אחריו בקלוז-אפ בעדשה רחבה), כשלפחות לי השילוב הזה לא עלה בטוב.

שליח פיצה עם אבא גוסס מוצא הזדמנות להרוויח כסף קל כאשר הוא מתחזה לרוצח שכיר. לצערי די מהר איבדתי את הסרט והסיבה היחידה שלא יצאתי היא כי זה היה בקריגר, ולך תמצא משהו לעשות שם עד הסרט הבא.
יש מצב שזה סרט נורא מוצלח, אבל לא מצאתי בעצמי את הסבלנות להתמקד ולהתרכז בו, אז אפסיק כאן.

"גורדי שחקים מרחפים באוויר" – Floating Skyscrapers

הייתי אמור לאהוב את הסרט הזה הרבה יותר. אני שומר לעצמי את הזכות לשנות את דעתי בקרוב, אולי אחרי שאסדיר את ענייני השינה שלי שבוע הבא, אבל נכון לרגע זה, אני חושב שמדובר בסרט מרשים מאוד שבסופו של דבר נע בין המאכזב למכעיס, על אף ואולי בגלל, שיש בו כל כך הרבה כח.
זהו סרטו הראשון של הבמאי הפולני תומאש וסילבסקי (שגם היה אורח הפסטיבל) הוא סיפור קטן על קובה, שחיין מצטיין שגר עם אמו הבעייתית וחברתו. הוא מדחיק את היותו גיי עד כמה שהוא יכול אבל כניסתו של בחור חדש לחייו תקשה עליו לשמור את הסוד.

כמו שקרה לי עם "באושר ועושר" התורכי, גם הפעם תחילת הסרט איגפה אותי לגמרי וחשבתי שהנה אני נמצא בנוכחותה של יצירת מופת קטנה שוודאי תשאר אתי עוד זמן רב לאחר הצפייה. עיצוב הפריים של וסילבסקי והצלם ז'אקוב קיובסקי מצליח להוציא המון ממעט: החללים והלוקיישנים של הסרט רגילים לחלוטין אבל יש משהו מפואר ומהפנט בדרך שבה הם מוצגים על המסך. השחקנים גם הם יפים ומצויינים ואין ספק שיש פה קולנוע קצת אחר, עם אינטנסיביות גדולה שנוהם בשקט ועוד רגע יתפוצץ. גם אין שום שאלה בכלל שזו קפיצת מדרגה מסרטו הראשון, "בחדרי המיטות" שהיה גם הוא מעניין. ועם זאת, בשבילי, הסרט לא החזיק את כל אורכו (קצת מעל שעה וחצי).

הסיבה לכך היא בעיקר התסריט. שמא נאמר עיצוב הדמויות, שמא נאמר חוסר עיצוב הדמויות. לסרט יש את הגיי המודחק, הגיי השלם עם עצמו, הבחורה, האמא המשוגעת והבריון. חמישה אב-טיפוסים של דמויות שאנחנו כבר יודעים מה כל אחת מהן תעשה בכל רגע נתון, ואין בהן דבר מעבר. אלמנט של הזדהות לא היה לי שם מכיוון שראיתי את זה כבר כל כך הרבה פעמים, שהייתי חייב איזשהו משהו שונה או ספציפי כדי להריע להם, לשנוא אותם או לדאוג להם. זה היה מתסכל כי כל כמה זמן הגיע עוד איזה שוט מופלא, עוד איזה סיבוב מברג שלא ציפיתי לו, אבל בעיני הם הלכו לאיבוד על סיפור שחוק.
אני גם חושב שהסרט נגוע מעט במיזוגניות אבל אין סיכוי שאני פותח את זה עכשיו.

התסכול האחרון שלי לגבי הסרט הוא בחזקת ספויילר אז אתם מוזמנים לדלג על הפסקה ולעבור לסרט הבא.
אני באמת שלא מסוגל כבר עם הסרטים הגאים שמסתיימים ברצח או במוות או סתם בגיהנום עלי אדמות. זה כבר הסרט השלישי בפסטיבל שבו הדמות של הגיי מתה או כפי הנראה מתה בסוף.
אמנם קשה לי להיות ציני לגבי זה, כי אני בטוח שהסרטים האלו נעשים מתוך כאב ומתוך רצון להעלאת מודעות (לפחות במקרה של "גורדי שחקים". אצל "יחסים אסורים" ו"זרים על שפת האגם" אני פחות בטוח), אבל הקישור הזה בין הומוסקסואליות ומוות מבחינתי גם בלתי נסבל, ויותר גרוע מזה – משעמם. לא שכל סרט על גייז צריך להסתיים בקטע מוזיקלי עם ניצבים וקרקס, אבל עד שלא תמצא דרך הגונה וראויה לטפל בנושא הזה, אני אנסה כמה שיותר להתרחק.

"Like Father, Like Son" ("סיפור משפחתי")

לפחות ליום הזה היה את אקורד הסיום המקסים שהוא סרטו החדש של היוקאזו קורה-אדה, שאחראי בין היתר על "החיים שאחרי" המופלא, ו"איש אינו יודע" ו"המשאלה" שהבהירו שהוא כנראה במאי הילדים הטוב ביותר בעולם. לשמחת הכלל, קורה-אדה שוב מתעסק בילדים בסרט הזה, אמנם לא כדמויות ראשיות אבל מרכזיות לחלוטין, והרווח הוא שלנו. מה גם שמסתבר שילדים יפנים זה הדבר החמוד בעולם. תנסו להתווכח אתי על זה.

הסרט – שכרגע אין לו שם בעברית – מספר על זוג הורים צעירים ואמידים לילד מתוק בן 6. להפתעתם מתגלה להם שביום לידתו של בנם קרתה טעות והוא הוחלף עם תינוק אחר. הבחירה בידיהם: האם הם רוצים להמשיך לגדל את ילדם כאילו היה שלהם, או להחליף אותו עם בנם הביולוגי שגדל אצל משפחה שונה מהם לחלוטין.

התסריט והבימוי של הסרט עדינים ופשוטים ועדיין מצליחים לקלוע בול בכל נקודה בדרך. אין פה טובים ורעים, צודקים או טועים, חכמים או טיפשים. כולם בני אדם מורכבים מלאי חסרונות ויתרונות, ובכולם נורא קל להתאהב. קשה לתאר כמה רגש נובע מהסרט הזה בלי דביקות מעיקה, מונולוגים של חכמת חיים, או דרמה מיותרת. הדרך שבה קורה-אדה מעביר את הסיפור הנפיץ הזה בלי מילימטר של קיטש אבל עם גלונים של תבונה ורגישות, בלי סנטימנטליות מוגזמת אבל עם המון אנושיות, היא משהו שיכול להיות בית ספר לקולנוע. אם הסרט הזה היה נעשה בכל מדינה אחרת בעולם, הוא היה הופך להיות מסחטת דמעות (עיין ערך "קריסת המעגל השבור") אבל אצל היפנים – שגם ככה אף אחד לא תופס מהם החברה הרגשנית בעולם – סרט כמו זה הוא מופת של דקויות, של שברון לב ושל שמחה גדולה.
הסרט הזה זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון והוא יופץ בארץ. טוב תעשו אם תזכרו את השם ותלכו לצפות בו ברגע שיצא.

וכמובטח, הזוכים בתחרות הקולנוע של הפסטיבל:

פרס הסרט: "בית לחם"
פרס השחקן: צחי הלוי – "בית לחם"
פרס השחקנית: הילה וידור – "לוויה בצהריים"
פרס התסריט: "אנה ערביה"
פרס הצילום: "אנה ערביה"
פרס לסרט ביכורים: "מאחורי הים"
פרס לסרט תיעודי: "היה שלום פיטר שוורץ" (ציון לשבח: "משמרת לילה")

זה לא היה בלתי צפוי ש"בית לחם" יקח את הפרס הגדול. באמת לא היו לו מתחרים. אותו הדבר עם הילה וידור. זה לא שהם זכו מההפקר, זה פשוט שהם עקפו את מתחריהם עוד בשלב הזינוק.
הפרסים של "אנה ערביה" ממשיכים להדהים אותי ואין לי הסבר להם. מה שכן, זכייתו של "מאחורי הים" בפרס סרט הביכורים מאששת את שחששתי ממנו: פשוט לא הבנתי את הסרט.

אני מאמין חברי צוות השפיוט מטעם "פדיאורה" כנראה נחרדו לשמוע ש"סוכריות" עומד לצאת עם ידיים ריקות מהטקס, ולכן את הפרס שנקרא "פרס להישג אומנותי בקולנוע" שבדרך כלל הולך לאנשי צוות נקודתיים כמו צלמים, מוזיקאים ועורכים, הם העניקו ליוסף פיצ'חדזה על "כל ההשגים האומנותיים של הסרט".
אתם חייבים לאהוב את החבר'ה האלה.

אז מחר, כאמור, הסיקור האחרון שלנו כולל הטובים והרעים של הפסטיבל. אחר כך תצטרפו אלינו לפרסי האופיר. אורון ואני נהיה בטקס וננסה למצוא את הדרך הטובה ביותר לשתף אתכם.