• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

"מי מפחד מהזאב הרע", סקירה

15 באוגוסט 2013 מאת אורון שמיר

"מי מפחד מהזאב הרע", סרטם השני של הצמד אהרון קשלס ונבות פפושדו אחרי "כלבת" החלוצי, הוא קודם כל סרט חשוב. הוא גם סרט שמצליח להיות קולנוע בידורי במיטבו, גדוש בצחוק, מתח, פחד ורגעי התפעלות, והוא אפילו משכיל לעורר מחשבה או שתיים בתום הצפייה. אבל הוא בראש ובראשונה חשוב. אפילו אקוטי, הייתי מגזים ואומר, או "A Game Changer" בהיעדר ביטוי עברי מתאים. כל זאת משום שמדובר בסרט שפוטנציאלית מחלק את הקולנוע הישראלי ללפני ואחרי. תם עידן ה"סרט ישראלי" או לא "סרט ישראלי". מעכשיו לא רק סרטי ז'אנר תוצרת כחול-לבן אלא גם סרטי ז'אנר מושלמים ומובהקים. אין יותר "צריך שיהיו עוד סרטים כאלה", מעכשיו יש רק "אוי ואבוי שאין עוד סרטים כאלה, אז תתחילו להזיז את התחת העצל שלכם". ואני לא מדבר רק על יוצרים ויוצרות, בשאיפה או דה פקטו, אני מתכוון גם, ואולי בעיקר, לצופים והצופות.

בחו"ל זכה ועוד זוכה הסרט לאהבה שאני מתקשה לזכור כמותה, מבקרי ובלוגי ישראל נעמדו מאחוריו כבר בשלב הטרום-בכורה (ואנחנו ביניהם), ואפילו באופירים העניקו לו 11 מועמדויות, מינוס הקטגוריה הראשית. המבחן הכמעט-אחרון שנותר הוא הקהל המקומי, ולעניות דעתי זה הולך להיות גורלי. רק במידה והסרט מצליח כאן, בקנה מידה מקומי כמובן, רק אז יהיה זה ניצחון שלם. במקרה שלי זו הייתה אהבה ממבט ראשון, בסרט שמאתגר את החושים וממש מצמיד פיזית לכסא כבר בסצנת הפתיחה, ולכן אני ממש לא מתכוון להתנצל על כך. רק לנסות להסביר, אבל ככה שגם בלש במשטרת ישראל יהיה יכול להבין. ובלי ספוילרים. בשביל זה יש לנו גם פוסט ניתוח על הסרט.

"מי מפחד מהזאב הרע" (או "הזאב", בקיצור) הוא לא מלכת הכיתה, זו שכולם מאוהבים בה ולפיכך מעוררים בך את הצורך להצטרף לעדת המעריצים, למרות שאתה לא באמת מבין למה. הוא גם לא פרח הקיר, הנערה הזאת שאתה חושב שרק אתה שמת לב אליה, הבחנת בכמה היא מגניבה דווקא כי היא לא מנסה. לא ולא. הסרט הזה הוא נערת החלומות המזויינים שלך, שיורדת מהשמיים כטורנדו קולנועי, מתפרצת דרך התקרה של הכיתה בעודה מוקפת להבות אש כחלחלות, שורפת את הכל ואת כולם חוץ ממך. היא נוחתת על השולחן שלך ברקיעה רמה, מסתכלת בך הכי עמוק שמישהי אי פעם הסתכלה לך לתוך העיניים, עד הנפש ממש, ואז מושיטה יד ואומרת: "בוא. הולכים לטייל ביער האפל. לא בטוח שזה יהיה כל מה שפנטזת עליו, ובטח יהיו דברים בדרך שלא יהיו לך נעימים כל-כך. אבל אני אהיה שם, איתך". אז הלכתי. לא הייתם הולכים?

עלילת הסרט מתמקדת בשלושה גברים המצויים במצב משפחתי דומה – שלושתם לא אבות למופת, שסובלים ממערכת היחסים עם האשה ושביתם הקטנה היא כל עולמם, אך נעדרת מחייהם בדרגות שונות. דרור (רותם קינן), מורה לתנ"ך, לא יכול להיפגש עם אשתו או הבת שלו מאז שהפך לחשוד מרכזי בפרשיית פדופיליה רצחנית ומזעזעת. מיקי (ליאור אשכנזי) הוא השוטר שמנסה לפענח את התיק ללא הצלחה, וצילומים מביכים של שיטות החקירה הלא שגרתיות שלו מגיעים לרשת האינטרנט וגורמים להשעייתו. כל זאת בזמן שמתגלה עוד גופה מרוטשת של ילדה רכה, כלומר שהמטורף עדיין מסתובב חופשי, גם למורת רוחו של גידי (צחי גראד), אדם בעל עבר צבאי שאיבד את בתו הקטנה זה עתה. נראה שחייו התפרקו כליל מאז המקרה, וכמו מיקי, הוא מוצא את עצמו במצב שבו אין לו מה להפסיד ומחליט לקחת את החוק לידיים. כך נוצר משולש היחסים שמניע את הסרט, כאשר שתי הצלעות שהן השוטר והאב רוצים לחלץ קצת צדק מהחשוד העיקרי. אבל אז מגיעות דמויות המשנה, בראשות יורם (דבל'ה גליקמן), ושולחות את הסרט לכמה סיבובים וסחרורים נוספים באותו יער אפל.

לפני שאחזור לנסות ולנסח למה וכמה הסרט הזה הדהים אותי, אשוב רגע לעניין החשיבות, שאולי יעשה בשבילי את העבודה מאליה. אז עבורי, מדובר במקרה כמעט חד-פעמי בכל הנוגע ליחסי סרט-מבקר. בדרך כלל, נהוג לחשוב שמבקרים יכולים לחרוץ דינים, או לפחות שיש להם חלק בקביעת גורל של סרט (או שאולי כך הם היו רוצים לחשוב). שהם אלה שקובעים, מאדירים או מרסקים. שבעצם הם אלה שמשנים את הסרט מדבר טהור למשהו טעון בציפיות עבור הקהל. אבל לעיתים נדירות יותר, הסרט הוא שמשנה את המבקר. גורם לו להרהר רגע בכלים הביקורתיים העומדים לרשותו ואולי לכייל מחדש. מכריח להתבונן באמיתות ואקסיומות שהן מעמודי התווך של אותו מבקר, בידיעה שאפילו רק להעיף בהן מבט עלול לגרום בטעות לערעור בסיס היסודות של מבקר זה כאיש מקצוע. "מי מפחד מהזאב הרע" פגע בי בשניים מאותם עמודי תווך פרטיים שלי – הוא גם גרם לי להסתכל לאחור על כל דבר שאי פעם כתבתי על סרט ישראלי, וגם סדק את אחת המשענות הפחות רצוצות במאגר האידאולוגי שלי כמבקר. ולפני שאצדיע לו כסרט קולנוע, אצדיע לו על שתי הפעולות האלה.

אמרתי פעם ואומר שוב – אני לא עושה הנחות לסרט ישראלי רק כיוון שהוא ישראלי. זה מאוד מפתה להעלות על נס התשבוחות יצירות מקומיות שאהבתי, במיוחד יתר על המידה, כי הרי הייתי רוצה לראות עוד כאלה והייתי רוצה שהאולמות שלהן יהיו מלאים. אבל אם תבחרו להאמין לי, אני כותב בדיוק את דעתי, תמיד ובאופן בלתי תלוי. כמובן שכיוון שאני נוטה להתלהבות יתר, וגם נולדתי גוזמאי לא קטן, ייתכן ויצא שלא דייקתי, לפחות לדעתם של אחרים. ברם, אני ממשיך לדבוק בגרסה שלי לפיה כל מילה שלי חקוקה בסלע ואף אגן עליה אם אצטרך. אבל עכשיו, פתאום אחרי הצפייה ב"הזאב", אני מבין שהבעיה הייתה אחרת – הסטנדרטים שלי כן היו נמוכים מדי, גם אם שלא באשמתי. הרי לא אשפוט סרט הוליוודי עתיר תקציב, באותם הכלים דרכם אבחן סרט אירופאי, ובטח שלא ישראלי, אשר אל גודל תקציבו אני יחסית מודע. אבל אז לפתע מגיח סרט כמו "הזאב" וטורף את הקלפים יחד עם הסבתא של כיפה אדומה. כפי שכתבתי, אין יותר דבר כזה "סרט ישראלי" מבחינתי ובטח שאין לו רף ציפיות מיוחד משל עצמו. אם אפשר לעשות סרט שנראה כמו מיליארד דולר הוליוודיים, מתנהג כמו מיטב מותחני הנקמה הדרום-קוריאניים וגם מדבר עברית בלי בושה – אין לי יותר שום סיבה לסלוח לאחרים, או לצפות לפחות מזה.

bbw_grad2

תאמינו לי שעדיין כואב לי מעוצמתו הויזואלית של "לבנון", למשל, שהותיר בי רושם עז (אגב, זה אותו הצלם של "הזאב") מאז צפיתי בו לפני שנים. אבל להגיד שלא היו לי בעיות איתו? שכל אספקט קולנועי בו היה מושלם? כשאומרים על "הזאב" שהוא רף חדש בעשייה הקולנועית בארץ, לא מתכוונים רק לצילום הווירטואוזי של גיורא ביח, למוזיקה מענגת האוזניים של פרנק אילפמן, לעבודת האיפור חסרת התקדים של אלינור גיגי אדוני ודקלה שרעבי, לעבודת הסאונד המפוארת, או אפילו למלאכתו הכירורגית ברמת הדיוק שלה, פרי ידיו של מטאור העריכה אסף קורמן. כל אלה נחשבים לתחומים "טכניים" (למרות שהם אמנותיים מיסודם, הלא כן?) ולמרות שבעיניי יש כאן מספר הישגים שלא נראו כמותם בארצנו, אני רוצה להעלות את אותו רף עוד יותר – הסיבה ש"הזאב" נראה ומרגיש לאנשים כל-כך שונה ומיוחד הוא החיבור בין כל האלמנטים.

הרי סרטים מושלמים טכנית כבר היו ועוד יהיו בקולנוע הישראלי, אבל כאלה שגם המשחק בהם הוא סוג של פסגה לסוגו? שכדי לעמוד על המורכבות של התסריט שלו הייתי זקוק לצפייה נוספת, כי בפעם הראשונה נסחפתי חזק מדי פנימה אל הסיפור ועם הדמויות? שעל כל שכבה שמרכיבה את המילה "בימוי" בישראל צריך להמציא פרס מיוחד עבור הסרט הזה? מכאן מגיע השימוש האגבי כמעט במילה מושלם. הכל כולל הכל בסרט הזה הוא ברמה שהיא לא רק מעל הממוצע או נוגעת בחדשני, אלא הופכת אותו לחוויה טוטאלית של קולנוע. הנדבכים הקולנועיים מגבים זה את זה כמו קבוצת ספורט בלתי מנוצחת, מעבירים ביניהם את הכדור (ליבו של הצופה) במיומנות שמשאירה אותו בטוח מחד ולהטוטנות שמשחקת עם הדופק שלו מאידך – עד לניצחון בסיום. לכן צרבה לי ההיעדרות שלו מפרס הסרט הטוב ביותר באופירים, לא בגלל האוסקר (אגב, אני משוכנע שהוא היה יכול להיות בחמישיה. מדובר בסרט מוכר ואהוד בארצות הברית, שמאוד מדבר אל האמריקאים ברמת העשייה שלו. אבל לא בוכים על דם שנשפך).

בנוגע לליבו של הסרט, או המנוע של מכונת הקולנוע הזאת אם תרצו, לדעתי מדובר בדיאלוגים ובדמויות. מעבר לכך שכל משפט שני בסרט הוא שורת קאלט כבר בצפייה ראשונה (השתמשתי באחד כזה בפסקת הפתיחה), הדוברים שלו הופכים אותו לאמין על אף האוריינטציה האמריקאית המובנית של הטקסט. זאת מפני שמצד אחד הם ישראלים עכשוויים עד העצם ממש, ומאידך גם סוג של ארכיטיפים, עם שמות טעונים היסטורית אך שעברו מודיפיקציה ישראלית ואפיון שמגיע מעולם הספרות בכלל, כלומר הצגת אישיות דרך חפצים. ליתר דיוק, הדמויות בסרט מאופיינות על-ידי הבחירה שלהן בכלי נשק. או במילים אחרות, אמור לי מהו כלי הנשק המועדף עליך – ואומר לך את מי ומה אתה מייצג.

גראד מגלם בסרט את הפטיש הקדוש של הצדק בחלק הראשון, אבל מתדרדר לנקמה ולכן עובר לכלים אחרים, כלי עבודה במקור אשר הושחתו בידיו לכלי הרג. שמו גידי, כלומר גדעון, כמו השופט התנ"כי. הצדק מעוור את עיניו ומקהה את חושיו, אבל היוצרים (דרך בחירת המניע של הדמות), יחד עם גם גראד עצמו, לא שוכחים לזרוק פנימה גם מימד של אנושיות שהופך את דמותו למבעיתה באמת. אני חושב שזהו הגדול שבתפקידיו, משום שהוא זיקוק של סוג הישראליוּת המזוהה עימו מסרטים קודמים ברזומה שלו. כנגדו ניצב טייפקאסט משלים של ייצוג הגבר הישראלי בקולנוע – ליאור אשכנזי, בתפקיד המצפון הרגשי של הסרט. הנשק שלו הוא ספר טלפונים, ולא לחינם. מדובר בשוטר שהולך "לפי הספר". יש בו משהו כבד ומסודר יותר, אולד-סקול, שאיש לא זקוק לו יותר, שהמודרנה (היוטיוב, במקרה של הסרט) הכריעה. יש גם משהו ברנדומליות שבספר הטלפונים כאובייקט מזיק שמאוד מסתדר עם הדמות שלו. שמו הוא מיקי, קיצור של מיכאל, אחד מארבעת המלאכים העליונים וספציפית יד ימינו של אלוהים.

מה שמביא אותנו אל גליקמן, בתפקיד פרומתאוס, מביא האש. כל מילה נוספת על התפקיד שלו תהיה בגדר ספוילר, וכיוון שמדובר בדמות הכי בלתי צפויה שראיתי כבר הרבה זמן – אחריש. כן אספר שמדובר בהחלטת ליהוק שלא רק מתכתבת עם יתר הקריירה, כמו במקרה של גראד ואשכנזי, אלא מעניקה לה טוויסט מטורלל לחלוטין. גליקמן ראוי לכל התשבוחות והכתרים על גילום הדמות הזו, כמו גם צמד הבמאים על כך שבחרו דווקא בו לתפקיד. שמו בסרט הוא יורם, מלך ישראל, ושוב לא סתם. אפילו לאשתו קוראים מלכה (קולה של רבקה מיכאלי). את הרביעייה הגברית הזו משלים קינן, המגלם את דרור, שבאופן אירוני הוא הדמות שהחופש שלה נלקח ממנה. דמותו שלו דורשת את היכולת להיות אמין לגמרי הן בתור פסיכופט שמתעלל בילדות ומבתר אותן, והן כשה תמים ששותים את דמו ומתעללים בגופו עד אשר רוחו תישבר. כל כובד משקלו של הסרט מונח על כתפיו של רותם קינן, שכן המתח (וההקלות הקומיות המתלוות אליו) נובע מן העובדה שאין אנו יודעים בוודאות האם הוא אשם או חף מפשע, וההכרעה על כך נעה כמטוטלת, או כמו מאזני הצדק השואפות להתאזן, במשך רובן המוחץ של 110 הדקות של הסרט.

bbw_rotem2

רובד אחר שריתק אותי במיוחד היה ההתכתבות עם אגדות ילדים. בין אם דרך המוזיקה המשלבת מוטיבים (או אולי רק מזכירה ברוחה את הנעימות) מ"פטר והזאב" הקלאסי, באזכורים טקסטואלים מפורשים או ברפרנסים ויזואליים או מרומזים בלבד. שביל הפירורים של עמי ותמי זוכה לגרסה אפלה, היפהפיה הנמה מוחלפת כאן בווריאציות מזוויעות, ואפילו הזאב של כיפה אדומה ושלושת החזירונים נוכח מטפורית (אגב, שמו הלועזי של הסרט, "Big Bad Wolves", עושה עימו יותר חסד בעיניי). אבל מה עושות אגדות ילדים חביבות בסרט קיצוני בהגדרתו? אז זהו, שכל אגדות הילדים האלה, במיוחד של האחים גרים, הן בעצם די מופרעות כשחושבים על זה, לא? פרקו לגורמים אחת רנדומלית, החסירו את הנוסטלגיה והתום, ומיד תיווכחו בכך. הוליווד כבר רוכבת על הגל הזה שנים, עם עיבודים אפלים ובוגרים יותר לסיפורים שהרדימו זאטוטים לפני השינה במשך עידנים. אבל זה בדיוק העניין – פחד הוא רגש טבעי ולגיטימי עבור ילדים ממש כמו צחוק, וזוהי עוד אחת מהגדוּלות של "הזאב", המתפקד נפלא בתור קומדיה שחורה-אדמדמה, יעיל עד מאוד כמותחן פסיכוטי ואפילו מבהיל עד כדי כיסוי העיניים לרגעים, כיוון שהוא מכיל כמה מהרגעים הקיצוניים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי.

בעיניי, סרטי ז'אנר, או קוקטייל ז'אנרים ספקטקולרי כמו "הזאב", הם דרכים אפקטיביות הרבה יותר מסרטים "ישירים" או ""ריאליסטיים"" להעברת מסר או התעסקות בנושא שמרתק את יוצריהם. ניקח לדוגמה את הסכסוך הישראלי-ערבי, שייתכן ופגשתם או פגשתן פעם על מסכי הקולנוע. ובכן, בסרט הזה מתקיימת השיחה הכי דוגרית וממוטטת מחיצות סטריאוטיפיות בין יהודים וערבים שראיתי בקולנוע הישראלי מאז "ביקור התזמורת", אולי אפילו מאז "אוונטי פופולו" (ותודה לקייס נאשף בתפקיד קטן-גדול). מאה "סרטי סכסוך" לא לוכדים את התמצית הזאת היטב כמו כמה דקות בודדות ב"מי מפחד מהזאב הרע". ממש כשם שכל הקריירות של מספר יוצרים ישראלים בולטים לא העבירו אליי באופן כה מוחשי כיצד זה מרגיש להיות גבר שבור ומובס באמת בישראל, כמו שעשו רגעים מסויימים בסרט הזה.

ואם כבר הגענו לתימות, אין ספק שאת קשלס ופפושדו מעסיקים נושאים חוזרים, אם במקרה אתם בוגרי ובוגרות "כלבת". אבל חשוב לי להבהיר שנית שאין מדובר ב"כלבת 2", או "זאבת" כפי שכיניתי אותו בחיבה לפני הצפייה (אגב, אני בעד לסגור את טרילוגיית המחלות הכלביות עם "שעלת". אני גם בעד ספין-אוף לדמות של גליקמן, שייקרא "מי מפחד מהדב הגדול", אבל זה כבר עניין אחר). אז הנושאים אולי חוזרים, אבל העיסוק הפעם הוא אחר. לסיום, אגע בשניים מהם, המתקשרים אצלי זה לזה.

היער, כמו גם כמה שטאנצים חזותיים, הפכו עבורי ללייט-מוטיב ביצירתם של קשלס ופפושדו (אגב, הוא גם מופיע בסרטים ישראלים נוספים השנה). אצל פרויד היער מייצג את תת-המודע, את הקמאי. אם חלמתם בלילה על יער, דעו שהמוח שלכם מנסה לאותת לכם משהו ממעמקי הלא מודע שלכם ושלכן. ובדיוק בזה עוסקים שני הסרטים של הפפושלסים – במה שמבעבע מתחת לפני השטח ומאיים לפרוץ החוצה. בדיסוננס בין החוץ לפנים. וכאן אנחנו כבר גולשים לנושא השני שחוזר ביצירתם – החיה שבאדם, העובדה שכולנו חיים בישראל בתוך חברה כל-כך אלימה, שלא משנה איזה מין אנשים אנחנו, מתישהו כל האלימות שחלחלה מאיימת להשפריץ מתוכנו כסילון ברוטאלי. כולנו פסיכופטים בפוטנציה, רק צריך להתרסק ולהישבר כדי להיפטר מהקליפה המהוגנת לכאורה. באופן אישי, אני עד להתנהגות כזאת בכל יום ברחוב הישראלי. שני אנשים זרים מוכנים להרוג זה את זה בגלל אי הבנה בכביש, נביחה של כלב, או רעש מהקיר השכן. להרוג באמת, ואפילו לשאת בתוצאות, או כך לפחות זה מרגיש לי מהצד. לא יכול להיות שכולנו, כחברה וכפרטים בה, לא נינזק מכל מה שאנחנו סופגים. זה שוכן שם, בתת-המודע, וכמו בתור הזהב של סרטי האימה האמריקאיים – עכשיו זה כבר לא יכול להיות כלוא ומתחיל לנזול אל ועל מסכי הקולנוע.

האם הסרט הזה אלים? ודאי, אבל הוא גם מאוד קולנועי (עבורי יש בזה משהו סטרילי ולכן בלתי מזיק) ולא שוכח להצחיק ולצחוק. ובכל אופן, זו אפילו לא חצי מכמות האלימות שאתם ואני סופגים ברחוב, או גם באינטרנט, הסטרילי רק לכאורה. גם אלימות מילולית היא אלימות, גם התנסחויות פוגעניות, גם מניפולציות רגשיות. במובן זה, "מי מפחד מהזאב הרע" הוא סרט ריאליסטי בעיניי, בלי מרכאות הפעם, וגם מורכב ומסועף הרבה יותר מאשר רוב הקולנוע הישראלי של השנים האחרונות. ואת מה שיש לו להגיד הוא מגבה לא רק בעשייה קולנועית מרהיבה, מצחיקה ומורטת קצוות של עצבים בעזרת מכשירים מחלידים, אלא בעיקר בתוכן. אם אני מוכרח לכתוב גם על משהו שלא אהבתי, אז בהחלט פחות חיבבתי את שתי דמויות השוטרים החבטנים שמגיעים בסצנה השניה, ואשר נעלמו בשלישית. הנה, שלא תפחדו שאני אשכרה מתכוון למה שאני אומר כשאני כותב שזה סרט מושלם. שלא תפחדו מהזאב הרע.

bbw_dov2

תגובות

  1. יערה הגיב:

    סקירה יפה אורון! רק מוזר שהשתמשת בדימוי של "נערת חלומות" לסרט הכל כך כל כך גברי ורווי טסטוסטרון הזה. בשבילי הוא היה יותר כמו החברה הכי קולים בצבא, שלוקחים אותך לסיבוב על הג'יפ ואת דוהרת איתם במאה עשרים קמ"ש בדרך חתחתים מרהיבה, אבל אז מגיעים ליער והם אונסים אותך, משליכים אותך מהג'יפ ומריצים על זה דחקות אחר כך. כל אחד והאסוציאציות שלו…

  2. ניקו הגיב:

    ללא כל קשר לאיכות הסרט (שניתנת לוויכוח ולדעתי רחוקה מהשלמות אותה אתה מתאר) מה שמקומם ממש בסקירה הזו זו הקביעה לגבי חשיבתו "האקוטית" של הסרט לקולנוע הישראלי. אם כל חייך חיפשת סרטים אמריקאים בסרטים ישראליים אתה צודק הסרט הזה לגמרי מספק את הסחורה. הוא מרגיש אמריקאי מכתוביות הפתיחה דרך מוזיקת הבלוקבסטרים ועד אחרון פרטי הלבוש. אבל לבוא ולהגיד שמעכשיו הקולנוע ישראלי יימדד על פי אמות המידה האלה, תסלח לי, זו גחמה לא בוגרת. אין טיפה מהמקום הזה שאנחנו חיים בו בסרט הזה. ההקשרים שציינת לישראליות הם שטחיים וקלושים במקרה הטוב. ובכלל אם הסרט הזה היה דובר אנגלית אמריקאית הוא היה ככל הנראה מרגיש הרבה יותר אמין, בטח עבור הצופה הישראלי. (הערבי היה הופך לאינדאני או להילבילי בקלות). לא ברור מה עומד מאוחרי ה"אמריקאיות" של הסרט, ייתכן שמדובר בשיקולי שיווק, אך אין לזה שום הסבר מנומק בעולם הסרט. הסרט הזה איננו סרט ישראלי בשום צורה שהיא כי הוא לא רוצה שירגישו שהוא סרט ישראלי. כולי תקווה שסרטי הז'אנר הבאים שייעשו בארץ ייעשו ברמת הפקה בינלאומית גבוה שכזו אך גם ישכילו לחפש וליצור שפה קולנועית ואוריינטציה סיפורית מקומית אמתית, כזו שיש סיבה ממשית מדוע היא מתרחשת כאן ולא בשום מקום אחר.

  3. ניר הגיב:

    אולי קצת ספוילרים אז זהירות.

    איזה משמח זה לראות שהסרט הזה מעורר כל כך הרבה עניין. Game changer, זה ניסוח טוב. בעיקר במובן הזה שהסרט פותח את הקולנוע הישראלי לז׳אנרים מובהקים. זהו סרט שמדלג באלגנטיות בין אימה להומור, עובר בין רבדים ומשמעויות בצורה חלקה. וזה דבר לא אופייני לקולנוע הישראלי.
    ברמה הפשוטה זוהי קומדיית אימה מצוינת. מזעזעת ומצחיקה. השליטה הקולנועית בסרט מרשימה, הם לוחצים על הצופה, והוא מגיב בדיוק כמו שהם רוצים. ממש כאילו הם קושרים אותנו לעבר באיזה מרתף ומתעללים בנו.
    ברובד אחר זהו סרט על ארבע גברים שמתעללים זה בזה מתחת לאדמה מוקפים בכפרים ערביים. רק זה אומר הכל. הליהוק המופתי, מאפשר לארבעת הדמויות בסרט לזקק משהו מדויק מאד על גבריות ישראלית. במיוחד צחי גראד. דמותו המופרעת לוקחת את כל מה שחושבים על אותו יוצא צבא, מקרוב במשטרה, ומסובב אותו על הראש. אין זאבים טובים. האלימות מבעבעת בכל אחד מהם, בשוטר המושחת אך המצפוני, בפדופיל החלשלוש אך המפלצתי, בבן השבור ובאב הרצחני. רוח קודש אין כאן. מתחת לאדמה.
    הקטעים עם הערבי על הסוס הם ההתייחסות הכי טובה לסכסוך שראיתי בסרט מאז שתלו את הכובע על התמונה של החיילים בביקור התזמורת.
    ולסיום, עבורי הסצנה החזקה ביותר הייתה הארוחה ערב של האב והבן. החיבור הזה, בין המשפחתיות הישראלית( המרק, השיחה על מה שהבן עושה לאמא) לאגדות ילדים בתוך בלנדר האימה הזה הוא מדויק. הם למעלה במרתף שתי אנשים כבולים. זה בעצם סרט על התת מודע.

  4. יערה – נראה לי ש"נערת החלומות" באה בדיוק מתוך עודף הטסטוסטרון הזה, ובואי נגיד שאת לא רוצה הצצה אל תוך המוח שלי בכל מקרה, למרות שאת תמודדי היטב לפי מה שכתבת 🙂

    ניקו – לא התכוונתי לקומם (הפעם) ואתה שב ומניח עליי הנחות כמו למשל מידת הבגרות שלי, ולדעתי זה רק יוביל אותך לאכזבות נוספות. בנוגע להאם הסרט "מכאן" או "לא מכאן", כבר ניהלתי ויכוחים דומים לגבי "כלבת" וגם אז לא הבנתי מדוע הצד השני מסרב לקבל את הדעה שזה סרט מאוד מאוד ישראלי בעיניי. כתבתי על כך בשתי הפסקאות האחרונות, וכך אני רואה וחווה את המציאות. לא משנה כמה יצעקו עליי אחרת, זו דעתי. אבל בוא נשים את זה לרגע בצד ונלך עם ההנחה שלך שזה סרט אמריקאי ששואב ממסורות אמריקאיות (לדעתי, אם כבר הוא נוטה לקוריאני, אבל מדובר בשלב הבא באבולוציה של הקולנוע האמריקאי בין כה וכה). אז הסרט יונק מהאמריקנה. אז מה? זה רע? עדיף קולנוע פסבדו-אירופאי עאלק-אינטלקטואלי כמו שאנחנו רגילים מתוצרת ישראל? במה זה נחות? יש סרטים ישראלים שאשכרה מתייחסים לזה שעשו פה קולנוע לפניהם? שעושים פה קולנוע כבר 80 שנה? שהיו פה גאונים כמו קישון זצ"ל ודיין שייבדל לחיים ארוכים? (לא לחינם הזכרתי את שניהם דווקא, יש משהו מהקולנוע שלהם ב"הזאב", כך להרגשתי). אם זה אירופה או הוליווד, אני יודע טוב מאוד בצד של מי אני, על מי גדלתי ומה אני באמת אוהב. כשזה טוב, כמובן.

    1. ניקו הגיב:

      אורון. קודם כל אני רוצה להתנצל. ייתכן והשימוש במונח "גחמה לא בוגרת" היה לא מדויק ולא במקום ולכן ייתכן ויכל להתפרש על ידך כהתייחסות אישית כלפייך. אם כך קרה, זו לא הייתה כוונתי, ועל כך אני מתנצל. אני כן חושב שהסרט המדובר פשטני ולא בוגר (הי, ערפנו לילדה את הראש והורדנו לה את התחתונים בו נריץ עכשיו כמה דחקות) ובהתאם לכך גם חלק מהפרשנויות שלך לגביו. אבל שוב, אינני רומז לכך שאינך בוגר, אינני מכיר אותך אישית, אני בסך הכל נותן את דעתי ורק למה שאתה כותב.
      ועכשיו לעיקר.
      אני רוצה להתייחס קודם כל למה שכתבת בסוף התגובה שלך. ההשוואה בין עשיית סרטים ישראלים "פסדו אירופאיים עלאק אינטלקטואלים" לבין הסרט הזה ("פסדו אמריקאי עאלק מבדר") היא במקומה. כי היא לדעתי ממקמת את הסרט הזה בצידו האחר של הסקאלה, ביחס לסרטים האלה. הוא שונה מהם בשפתו אך אינו שונה מהם במהות עשייתו. וזאת למה? מכיוון ששתי העשיות הללו הן חיקויים. שתיהן שואבות את כל שפת הקולנוע שלהן ממקורות תרבותיים זרים ומיישמות אותן על מודל דובר עברית. בסופו של דבר התוצרות שתי הגישות האלו מזויפות ופרובינציאליות (במידה וכמובן אם בחירותיהם אינן מנומקות בגוף הסרט כמרכיב הכרחי).
      ועכשיו לנימוק: בתגובתי כיוונתי את עיקר הביקורת לבחירות העיצוביות (האמנותיות) של הסרט ופחות לבחירות הסיפוריות (המשפעות מאמריקאיות שמושפעת מקוריאניות שמושפעת מאמריקאיות וכ'ו), את הסיפור ניתן וצריך לבקר גם בפריזמה אוניברסלית יותר. אני כאמור התמקדתי בבחירות העיצוביות של העולם שבו מתרחש הסרט ושפת הקולנוע שלו. לדעתי הסרט הזה מתרחק מתוך בחירה ממאפיינים ומראות ישראלים ברורים ובוחר לרוב להשתמש בשפת עיצוב הלקוחה מהתרבות האמריקאית, או יותר נכון מסרטים אמריקאים. אם זה בעיצוב תפאורה: חוץ הבקתה שנראית כאילו יצאה מהסרט הבקתה (או אחד מאלפי הסרטים האמריקאים שהשתמשו במוטיב הזה), הכיתה שנראית כמו כיתה בדרום קוראה אולי (לי היא הזכירה בכלל כיתה מסרט של פליני), התריסים הוניצייאנים בחדר המפקד (משטרת ישראל כן?), מכונית הג'י אמ סי החבוטה של השוטרים (5-0 של הסמויים מבולטימור או משהו כזה). עיצוב הלוקיישנים: היער המפחיד והמבודד (יער בן שמן כן?), המרתף (של בית כלשהו בקליבלנד?). הלבוש: קורדורי ומשקפיים עגולים (שהזכיר לי את כלבי הקש, גברים במלכודת, כאלה.) הערבי על הסוס הזכיר לי את ג'נגו (שבעצמו מזכיר את כל אלה שהוא מבוסס עליהם). עיצוב פס הקול שנשמע כאילו מינימום מדובר פה באיזה בלוקבסטר הוליוודי (וזה לדעתי כבר חוטא אפילו לז'אנר אותו הסרט מתיימר לייצג). עיצוב האינטראקציה בין הדמויות (בין זוג השוטרים, בין מפקד התחנה והשוטר הסורר לדוגמא), עיצוב הדמויות (כמעט כולם בסרט הזה גברים לבנים בני ארבעים וחמש פלוס מינוס) , עיצוב הדיאולוגים ועיצוב הכותרות… לא חסר דוגמאות.
      השורה התחתונה היא שהכול צועק הסרט הזה לא מפה!
      לצורך ההדגמה ההפוכה זה כאילו שהאחים כהן יעשו סרט שמתרחש במקום שמזכיר את ירוחם. ישתמשו במוטיבים ישראליים כפי שהם מופיעים בסרטים כגון מציצים או ביקור התזמורת. אבל הם יקראו לזה מונטנה או משהו כזה והדמויות שם ידברו סלנג ישראלי מתורגם לאנגלית אמריקאית. וכל זה כמובן ללא כל הסבר הנראה לעין.
      ומדוע בעצם הבחירות הללו? הרי הן באמת אינן מנומקות בגוף הסרט, וגם לא נראה שיש סיבה ממשית מדוע הן כאלה ולא אחרות. אזי התשובה הפשוטה והמתבקשת היא שיווק. הרי שוק הקהל שהולך לסרטי ז'אנר בארץ הוא מצומצם. סרט ז'אנר ישראלי מושקע חייב לפנות גם לקהל בינלאומי, ובאמת עבור הקהל הזה בחירות אמנותיות שכאלה אכילות יותר ומתקשרות יותר עם קולנוע שהוא מכיר. והעובדה שהסרט מדבר עברית זה דווקא מה שיכול לייחד אותו בעיניים זרות (בדומה לסרטים כגון Haute tension הצרפתי וכדומה).
      ניתן לתת לזה עוד הסבר. משהו בפרובנצילאיות הישראלית שמתקשה להגדיר את עצמו ובמקום החיפוש הקשה של ההגדרה העצמית הוא בוחר בקיצורי דרך ורפרנסים ממקומות אחרים. זה תמיד הרצון הזה להיות כמו שם, תמיד להשוות לדברים ממקומות אחרים (היינו בגליל בול כמו טוסקנה, בואנה קו החף של תל אביב מתחיל להראות כמו זה של מיאמי וכ'ו) זה נכון לסרטים הפסדו אירופאים שציינת, זה נכון גם לגבי הסרט הזה ולעוד הרבה תחומים בחיינו. אני לא חושב שהבחירות האלה נעשו כסוג של ביקורת על הזהות הישראלית. אלה זו פרשנות שלי מדוע יש גם צופים ישראלים שמגיבים באובר חיוביות לסרט הזה, וזה כי הוא אובר מזכיר להם דברים שבאים משמה.
      עבורי הגליל הוא לא טוסקנה. עבורי הגליל זה הגליל והוא יפה ומיוחד ומלא בניואנסים שמייחדים אותו מכל מקום אחר בעולם. הבחירות האמנותיות הזרות של הסרט הזה הופכות אותו ללא אמין עבורי, לסרט שלא באמת קורה וקשור למקום שאני חי בו. ולכן גם כל ניסיון לנתח אותו כבעל אמירה ומשמעות על המקום הזה , לפחות בעיניי, נתפס כלא אמין, קלוש וגחמתי.
      שלא תבין אני מעריץ קולנוע אמריקאי וזה הז'אנריסטי במיוחד. מלתעות, מגרש השדים, שתיקת הכבשים, ארץ קשוחה ודומיהם הם לחם חוקי. אבל הם ניזונים מהתרבות האמריקאית בתוכנם ובצורתם ולכן קודם כל הם טקסטים ביקורתיים או מייצגים לחברה ולתקופה שממנה הם מגיעים. אני מקווה שיוצרים ז'אנריסטים (ובכלל) ישראלים ייצרו סרטים שאינם ניזונים מתוצרת תרבותית זרה בלבד (לא אירופה לא אמריקה ולא מהמזרח הרחוק) שיחפשו את שפת הקולנוע שמייצגת את המקום הזה, את החברה הזאת. גם בסיפור וגם באמינות הוויזואלית. אני מאמין שאם סרט ייעשה מהמקום הזה יהיה לו גם את הפוטנציאל לתפוס בעולם ואפילו לצאת מהמסגרת של הקהל הז'אנריסטי (בדומה לסרטים האמריקאים שהזכרתי קודם לכן).

      אני מקווה שהפעם הייתי ברור יותר ושלא פגעתי בך שלא במתכוון 🙂

      שבת שלום.

      ניקו, קורא ותיק ומגיב טרי של בלוג סריטה.

      1. הייתי כל-כך מרוצה מזה שהדיון תפס חיים משל עצמו גם בלעדיי, עד שעצרתי את עצמי מלהמשיך להגיב כדי לראות מה יקרה (וזה המשיך גם בתגובות שתחתינו). אבל עכשיו חשוב לי להגיד שני דברים:
        קודם כל, אני מקבל את התנצלותך מהסיבה הפשוטה שאני משתדל לא להיעלב מדברים שכותבים לי/אליי, כי בדרך כלל לא באמת מתכוונים אליי ורק כועסים על התוכן. כן חשוב לי להמשיך ולהבהיר, כמו עם המגיבה שמתחת, שאין מקום בעיניי להתייחסות אל הכותב ולא אל דבריו בשיח על קולנוע. אבל אל תפסיק להגיב רק כי אני עושה לך חיים קשים 🙂
        שנית, נדמה לי שאנחנו מסכימים על הרבה דברים (העשייה, המניעים לעשייה ועוד), פשוט לא על השורה התחתונה (הסרט "מכאן" או "לא מכאן") ואין לי איך לשכנע אותך שהסרט הזה היה בשבילי יותר ישראלי מרוב הקולנוע הישראלי שראיתי בכל תור הזהב הנוכחי. אולי כי אני יותר מתחבר לעשייה אמריקאית, ולכן יותר קל לי לבלוע את מה שכן יש לו להגיד על המקום הזה. אולי כי אני מעדיף לחשוב שהמצב כאן הוא הרבה יותר פשוט ממסובך. שלא המצאנו את הגלגל עם "הסכסוך שלנו", שהוא לא הכי הכי, שאנחנו כן חברה אלימה ונפיצה וכדאי להכיר בזה לפני שמתחילים בכלל להילחם, במקום להמשיך להדחיק.

        כמוך (אם הבנתי אותך נכון), גם אני משווע לסרט שימציא מחדש איזו שפת קולנוע ישראלית באמת. שלא ייראה כמו, או ירגיש כמו משהו אחר. "הזאב" הוא לא הסרט הזה, אבל זה לא אומר שלא אוהב אותו בגלל זה, ממש כשם שלא אכעס על שאין בו רובוט ענקי (מצרך חיוני בכל סרט לעניות דעתי). אבל אני חושש שאין חיה כזאת. שיוצרי קולנוע בארץ נשענים על מסורות מחו"ל, כי אלה הרפרנסים התרבותיים שלהם. אני גדלתי על בליל מגוחך של אמריקה-אסיה-אירופה בקולנוע ובטלוויזיה שצרכתי, ואני גם די אסקפיסט, אז אולי אין לי מושג בכלל איך אמורה להיראות "שפת הקולנוע שמייצגת את המקום הזה, את החברה הזאת". אני כן אשמח לדוגמאות. בלי ציניות, תן סרט (או יותר) שבעיניך הם ישראליים עד העצם. ואני לא אומר את זה בשביל שאוכל לרדת עליהם אחר-כך, אני באמת לא מצליח להיכנס לראש שלך.

        1. ניקו הגיב:

          בעברי העפל עבדתי עם חברות פרסום. הנחת היסוד הייתה שאם נעטוף את המוצר במעטפת "חולית" הקהל יקבל אותו טוב יותר כי הוא ירגיש שהוא מגיע ממקום שכולם רוצים ושאופים אליו. בגלל זה היינו עובדים רבות להקנות לרחוב בבבורסה ברמת גן מראה של ניו יורק או לעצב בתים במראה בינלאומי כמו של חוברת איקאה. וכל זה בכדי למכור מוצרים כביכול ישראליים כגון קוטג' או גבינה צהובה. הפעולה הזאת שפונה לרגש ראשוני ופשטני, שלנו הישראלים, היא למעשה פעולת מרמה וזיוף, שינוי המציאות בכלים גסים. המטרה מקדשת את האמצעים ואין צורך להתנצל או לנמק אותה. ההקבלה לסרט הזה בעיניי ישירה. השימוש במראה "חולי" איננו תוצאה של קולנוע אמריקאי (הסרט בית לחם לדוגמה משתמש במוטיבים הלקוחים מסרטי אקשן אמריקאיים ומורכבות סיפורית המזכירה את הסמויה ולרגע לא מרגיש שהוא ניסה להיות לא מפה- להפך) אלה הוא תוצאה של בחירה עיצובית גחמתית שנובעת משיקולים זרים ליצירה.
          האמירה האם הוא מכאן או לא מכאן היא כללית בעקרונה. אין לי שום יכולת או רצון לשנות את אהבתך אל הסרט הזה, אבל אני מאמין שכאשר אתה מנתח טקסט שכזה צריך להתייחס לכל הבחירות האומנויות שלו ולהבין כיצד הן תורמות לטקסט. לדעתי הבחירה לדמות את הסרט למוצר "חולי" (כן כן מוצר) נובעת משיקולים זרים ושיווקים ולכן גם מעמעמת את האמירות של הסרט (אם היו) ביחס למקום. אני כאמור "צרכתי" את הסרט כפרסומת ולכן זה הרגיש לי כזיוף.
          השפעה היא דבר מעורך ורצוי. קולנוע היינו שפה בינלאומית וככזה הוא צריך גם להשפיע על יוצרים בינלאומיים. השאלה הנשאלת פה לדעתי היא יותר רחבה, והיא מתי השפעה הופכת להיות העתקה או אם אחדד את זה: מה ההבדל בין השפעה והעתקה. נתתי קודם את הדוגמה של בית לחם לסרט שמשתמש באלמנטים קולנועיים אמריקאים אך עדיין מרגיש ישראלי. הוא איננו מתחפש לסרט אמריקאי או קוראני. ניתן ואף רצוי לחפש את ההשפעות הבינלאומיות על יצירות אך להידמות אליהן בכל צורה ממש עד שירגישו ככאלה בעצמן כאן כבר מדובר בהעתקה.
          בית לחם הוא דוגמא טובה כי הוא גם סרט "סכסוך" (דרך אגב סכסוך הוא לא ז'אנר אלה פלטפורמה סיפורית שקשורה ישירות למקום הזה ומכילה אלמנטים אוניברסליים של סכסוך) שמצד אחד ישראלי מאוד אך מצד שני גם לא דומה לסרטי סכסוך אחרים (ואלס עם בשיר, לבנון, ביקור התזמורת למשל) שגם לא דומים בינם לבין עצמם. להגיד על סגנון עשייה שכזה שהוא כבר לא רלוונטי או מיושן זה קצת כמו להגיד שנמאס לראות סרטי מלמה או נמאס מקומדיות רומנטיות.
          בעניין הסרטים הישראלים שרצית שאמנה אין דבר כזה סרט ישראלי אבל יש חיפוש זהות. כמו שהארץ הזאת מחפשת זהות כך גם הקולנוע שלה מחפש אותה. ואני מאמין שלטוב ולרע גם עוזר לעצב אותה. סתם דוגמא אקראית ולא הכי מעמיקה שעלתה לי בשלף: גבעת חלפון אינה עונה (של דיין הגאון שציינת גם אתה) הרי ברור שההשפעות הברורות שלו מצביעות על סרטים כגון מא"ש ומלכוד 22 האמריקאיים. זה עובר דרך בחירת הז'אנר ועד הצילום (הזומים למשל). אבל היציקה של הגשש החיוור פנימה, השפה שמבוססת ובו בזמן ממציאה את עצמה מחדש נובעת מהשפה העברית המדוברת. הוא מדבר על סכסוך (אז עוד היה זה עם מצרים) ועל אלמנטים אבסורדים בסכסוך (הגיבור היה שכן של האויב בילדותו). הוא צוחק על המצ'ואיות הישראלית על תרבות הצבא והמילואים ולמעשה מתבוסס בתוך אבני היסוד של הזהות והחברה הישראלית המתגבשת. הוא עושה את זה עד כדי כ טוב שהוא כבר הפך להיות חלק מהזהות הישראלית עצמה.
          מקווה שהפעם הבהרתי את עמדתי יותר. ואני מסכים אתך בעניין הרובוט. רק שבארץ אולי זה צריך להיות רובוט חבלני שמקבל התחשמלות ויוצא לחפש אהבה ותוך כדי נלחם בחגורות נפץ קטלניות. ואם לא רוצים להכניס סכסוך מפורש אז שיהיה ממש ענקי ויחריב את ירושלים (סתם כי זה מגניב וגם ככה אולי נוכל לקבל כסף מהקרן הזאת).

          1. נראה לי שאנחנו יורדים לרזולוציות שכבר לא יעניינו איש, לגבי איך אתה ואיך אני ניגשים לראות סרט. אז גם כאן, אנחנו פשוט לא אותו בנאדם, מסתבר. לעולם לא אתייחס אל סרט כאל מוצר, אפילו אם היוצרים שלו עשו כך. אין סיכוי. ביום שזה יקרה אין לי שום סיבה יותר לראות סרטים. סרט הוא סרט. הוא מעל לכסף שאתה משלם עליו, מעל לתרבות, אמנות או בידור. אני חושב שרוב הסרטים הבאמת אהובים עליי הם כאלה שמדברים, נראים ומרגישים כמו סרט קולנוע, לא כמו המציאות. אני פשוט לא מחבב אותה יותר מדי, סרטים יותר מדברים אליי. וכיוון שכך, הם יכולים להגיד לי דברים על המציאות ביתר קלות, כי אני קשוב אליהם יותר. כפי שכתבתי גם בסקירה, הבחירות האסתטיות של "הזאב" נועדו בעיניי לעגן אותו בעולם קולנועי, שיאפשר את השתלשלות המקרים ואפיון הדמויות, עם דגש על טוויסטים אפלים לאגדות ילדים מוכרות. אתה אומר שזה כדי לקרוץ לקהל בחו"ל? גם בסדר מצידי. כדי להגיע אל הצופה הישראלי דרך הנטייה שלו לפרובינציאליות? גם בסדר מבחינתי. העיקר להגיע. הצופה המיומן יידע לנטרל את המוקשים האלה ולהנות מהחוויה, אם הוא רוצה בכך. ואם הוא רצה ולא הצליח – קורה. באמת שאני לא מבין למה זה לא חלק לגיטימי בחיפוש הזהות שציינת, בעיקר אם הבחירות מתקשרות עם צד מאוד רווח בהוויה הישראלית. לפעמים בתהליך של חיפוש גם טועים.

            לצורך הדיון אני יכול להגיד את כל מה שאמרת על "גבעת חלפון", כנראה הדוגמה הקלאסית לסרט "ישראלי", גם על "הזאב". רק תחליף את הגשש בדבל'ה גליקמן. זה עניין של מינון. מבחינתך היה אוברדוז ב"הזאב", בעיניי זאת ישראל האמיתית. ככה היא נראית דרך עיניי – אוסף של פסיכופטים בפוטנציה, שרק מחכים לגפרור, מסתובבים על רקעים של ערים שרק רוצות להיות חו"ל.

            "בית לחם" הוא דוגמה מעולה בעיניי לסרט שאין בו שום דבר ישראלי, אבל אולי נדחה את הדיון בו למועד יציאתו לאקרנים. בכל מקרה, "סרט סכסוך" הפך להיות ז'אנר בעל כורחו בעיניי, וכן, אין לי שום בעיה להגיד שנמאס לי לגמרי מסרטים כאלה. כמו שאני יודע להתרחק מז'אנרים שלמים נוספים שאני לא מצליח להתחבר אליהם, או שאני מרגיש שראיתי מספיק מהם. תמיד יהיו היוצאים מן הכלל, אבל אין לי בעיה עם אמירה כזאת. חלק מעיצוב טעם זה גם לדעת מה אתה לא אוהב ולא מסוגל להתחבר אליו, נכון לעכשיו.

          2. ניקו הגיב:

            הבהרה: בעניין מושג הצריכה שדיברתי עליה קודם. מדובר היה במוטיב ששאלתי מעולם הפרסומות ושממנו נתתי דוגמה בכדי להבהיר את עמדה מסוימת. אני לא באמת צורך סרטים כמוצר צריכה, לא זו הייתה כוונתי.
            מהתיאור שאתה העלית פה עולה שאתה אסקפיסט שמחפש נחמה או פרשניות של הקולנוע על המציאות (דרך אגב זה מסביר הרבה על הביקורת שלך) ובכדי להגדיר מה הוא קולנוע טוב עבורך השתמשת במושג ״נראה כמו סרט קולנוע״ כאילו להבדיל מסרטים שאינם קולנוע בעיניך. אני לא יודע מה זה אומר סרט שנראה כסרט קולנוע. עבורי מדובר במונח אמורפי למדי שאינני יודע כיצד להכיל. הפרשנות שלי למושג הזה שציינת היא שזו צורה מסוימת של עשייה קולנועית שמהווה מודל עבורך לאיך קולנוע אמור להיראות. אם נכון הדבר, אזי לדעתי ייצור אמת מידה המייצגת את "אמת קולנועית יחידה" כביכול היא לא דרך חשיבה נכונה בסקירה תרבותית. והיא עלולה לחטאות ליצירות רבות, לטוב ולרע.
            אני כפי שכבר אמרתי אינני חסיד של מבע ראליסטי או למעשה של כל מבע כזה או אחר. למעשה אני לא רואה בשום סוג של עשייה קולנועית כמייצג לאיך קולנוע אמור להיראות. אני כן משתדל להגיע נקי ליצירה ולמדוד אותה על ידי בחינה של מדוקדקת של כל הבחירות האומנותיות של היוצר, רמת דיוקן ורמת ההשפעות הרגשיות והשכלתניות שיש להן עלי. אני לא נוהג לייצר השוואות לדברים שסימנתי כמייצגים קולנוע טוב. יש אין סוף של קולנוע טוב בעייני בכל הצורות ובכל המינים. מצדי סרט שצולם במצלמת פלפון עם מוזיקה שנוצרה מקסילופון פלסטיק והוקלטה בטייפ מנהלים יכולה להיות פסגת הקולנוע במידה והוא מכיל את התנאים שציינתי וכל עוד הבחירות האלה משרתות את הסרט ומנומקות בגופו כחלק מהיצירה ( שיווק הוא נימוק משכנע אך הוא איננו קשור ליצירה ישירות).
            בעיניי בסרט של הזאב יש אי דיוקים רבים, גחמנות רבה (לא רק בעיצוב, אך בזה בחרתי להתמקד) וחוסר נימוק בבחירות רבות. מדוע למשל העיצוב האגדתי כביכול, שהזכרת, חייב להיראות זר לגמרי למקום שבו הוא מתרחש? אז מה אם זה גליקמן? מה הוא מביא אתו? את זהו זה? ייסורי אפריים? כיצד זה תורם לעלילה? (לז׳אנר זה כן תורם כי ברגע שהוא מופיע, בתור צופה ישראלי אתה מבין באופן סופי שמדובר בסרט דחקות).
            ברור שזה הכול עניין של מינונים, בתחומים מסוימים מינונים לא מדויקים עלולים להרוג. למזלנו אנו מדברים על קולנוע ובו במקרה הגרוע ביותר מינון לא מדויק מייצר סרט לא נהיר או לא שלם או אפילו, לא עלינו, נכה רגשית.
            לא הבנתי מדוע לטענתך צריך להיות צופה מיומן שאמור להתמקצע בנטרול מוקשים (אם אני מבין את ההקבלה אזי להתעלם מאלמנטים לא מנומקים בסרט) בכדי להתחיל לקבל את הסרט הזה?
            לא הבנתי את המשפט ״לפעמים בתהליך של חיפוש גם טועים״. האם הוא מתייחס לסרט הזה? או אולי הוא מתייחס לסרט כגון גולדנברג ואייזנברג שניסה וטעה? – בעיניי גולדנברג הזה הוא סרט לא טוב, שכשל בניסיונו, אבל כן אפשר לזהות בו ניסיון כנה לייצר טקסט מיוחד על זהות והוויה ישראלית אלימה. אני מאוד סקרן לראות את הסרט הבא של הבמאי הזה כי בעייני הוא נמצא בחיפוש האמת הקולנועית המקומית שלו. (שמה דרך אגב הפסיכופת לובש דובון שזה מוטיב ישראלי עיצובי מעולה שמאפיין את הדמות ומחבר לו קונטציות ישראליות מובהקות ומעצים את האלמנטים הפסיכיים שבו).
            גם לא הבנתי מה הכוונה ב ״לצד רווח בהוויה הישראלית״. מה רווח? הפדופילים האנסים רוצחים סדרתיים? הרוצחים הפסיכופתים? השוטרים הסוררים? או רק משהו כללי כמו האלימות? כי תאחלס בתור תושב חוזר אני יכול להעיד שגם הדברים האלה הרבה יותר רווחים במקומות אחרים מאשר כאן.
            אנחנו באמת לא דומים בדעותינו. וככל הנראה גם לא נצליח לשכנע איש את רעהו בצדקתנו (וחבל כי אני צודק :)
            בשורה התחתונה דווקא בתור אחד שגדל על קולנוע אמריקאי ובמיוחד על סרטי ז׳אנר, לא אהבתי את הסרט הזה. חשבתי שהוא לא בוגר וחלול. הופתעתי לגלות ביקורות מאוד לא מידתיות עליו. ביקורות שמשום מה התעלמו כמעט לחלוטין ממגרעותיו הרבות. אבל איך שנאמר על טעם וריח אין להתווכח. אך הדבר שגרם לי כן להתקומם ולהגיב היה הפסיקה המוחלטת כאילו שמדובר בסרט שישנה את פני הקולנוע הישראלי. כאילו פני הקולנוע כאן דרשו שינוי ועוד כזה. עם האמירה הזו יש לי בעיה, כי אני אישית הייתי מעדיף לראות דווקא סרטים בוגרים יותר שמתקשרים עם המקום הזה ואנשיו בצורה ישירה וכנה יותר, מאשר סרט האוויר בעטיפת ממתק הזה.

            ניקו

          3. טוב, רשמית התשת אותי. גם עשית סלט מהדברים שלי, גם כתבת שאתה מבין דברים שכתבתי ואז הוכחת ההיפך, ואתה גם מתווכח ממקום של להיות צודק. אז לפני שאני מפנה אותך לניתוח של עופר, שיתפרסם כאן מחר ומסביר דברים הרבה יותר טוב ממה שאני כנראה מסוגל, הנה סיכום הצד שלי:
            אני אהבתי את הסרט הזה, כי הוא מסוג הסרטים שאני אוהב. וזהו. אני לא מבין מתי חתמתי על מסמך שמחייב אותי לאיזה ניתוח קר. אין דבר כזה קולנוע "טוב" או "לא טוב" בעיניי, אין דרך "נכונה" ו"לא נכונה" לשפוט סרט ובטח שאין צודקים וטועים בדיון הזה. אני בא לסרטים כדי להנות מהם, ולא בשביל שום דבר אחר. אם יצא ונהניתי, אני שמח לחלוק את זה אם שאר העולם, ורק אז מגיע השלב של להבין למה. וכן, אני אסקפיסט, מוצהר ומגיל צעיר. המציאות אף פעם לא עניינה אותי יותר מדי, ולכן אני צריך פילטרים (סרטים) כדי בכל זאת להתחבר אליה איכשהו. ואני חושב שהקולנוע הישראלי של השנים האחרונות עשה עבודה טובה אך מאוד לא מגוונת בכך, עבורי כמובן. ואני כן מאמין ש"הזאב" יעזור לגשר מעט על הפער שקיים היום בין הקהל הישראלי לסרטים הישראלים, כפי שהוא עשה עבורי, אבל רק הזמן ישפוט ולכן זה ויכוח מיותר. בינתיים, אמשיך לשמוח שהוא כאן, אחרים ימשיכו לכעוס על ההצלחה שלו וככה כולם יקבלו את מה שהם רוצים.

  5. אלים עד גיחוך, מחורר עלילתית, עלוב סוגסטיבית – 'הזאב' הוא תרמית הוונאבי התפלצתית, הגועלית והעדכנית בעיר, לכשעצמה וגם לא לכשעצמה – בזיהום הסביבתי שהיא מפיצה ויראלית. ויש לה גנים ברוך השם של מגיפה. תציצו מה קורה למעלה בביקורת וביונקותיה. איך מתלקלקים חסידי תעשייה שוטים ו'מבינים' על הדבר ה'חשוב' כל כך שקרה. כאילו אין ברירה אלא להודות בגאונות החדשה והיקרה כל כך שסוף סוף קרתה. אז זהו שדווקא יש ברירה. ושלא יבלבלו אתכם. היינו בסרט הזה. הערב, ובעיקר שמענו.
    שמענו את המוסיקה שמנסה בווליום אדיר להטליא את הפערים השערורייתיים בין רגשותיו של אב שבתו נרצחה באכזריות ובין התחכמויותיו המילוליות הזחוחות תוך שהוא נוקם בחשוד העיקרי. כמו בבגדי המלך החדשים, המבקרים הנאמנים מפליגים בשבחי ה'אירוניה' הדקה מיני דק.. לא, ס—ים זו לא אירוניה, זו רשלנות. בראש ובראשונה של התסריטאי, אבל גם ידי הבמאי שנתן לה לקרות לא נקיות.
    שמענו את נהמות ה'מההה' בסוף הסרט – לא כי הסוף פתוח ומעורר מחשבה, אלא כי הוא פרוץ ומרושל ואונות המוח כאובות ומועלבות. שמענו את הצחוקים החנוקים באמצע – לא כי מישהו נקרע מגודל ההומור, אלא ששוועת הדיסונאנס בין עלילה ורגש חרקה השמיימה. ותפלצת המוסיקה מרחפת על פני תהום. ופס הקול מפטם האווזים מוחדר לקיבות בווליום שכמוהו אני זוכרת רק מאירועי מכירה של דירות בשקית. לפחות אל תשכחו להחתים בקופה את כרטיס החניה. אותי זה קצת ניחם.

    1. הכל טוב ויפה, חוץ מההתנשאות הלא מובנת והנחות היסוד על הכותב/כותבים/לא בדיוק הבנתי. מילים גבוהות לא מקנות לך זכות לקרוא לי בשמות או להכניס אותי לאותו דיר שבנית למבקרים נוספים. כמו שכתבתי לאחרים בדיון – אין לי בעיה שתוקפים את המילים שלי, אבל לא אותי אישית ובטח שלא איזה ציבור בלתי נראה שאני אמור להשתייך אליו בלי להבין מה הקשר בינינו.
      כמו כן, אני ממליץ להשתטות מדי פעם. זה נחמד.

    2. אסף הגיב:

      רותי אני מאוד מסכים איתך גם

  6. יהושוע הגיב:

    רותי, אני איתך.

  7. חיים כהן הגיב:

    חיים כהן
    סרט עם בימוי טוב רווי מתח וקןמדיה בטעם לא אימה חזקה רק התעללות חזקה אך לא מובן איך אדם אנושי שכה מתעללים בו בעקירה ציפורניים ובהקזת דם עם מכות פטיש ממשיך לדבר בנחת ללא כאב כאלו הוא עובר איזה מסלול טירונות קצר ומדבר בנחת באומרו אתם טועים אני לא עשיתי כלום ואז ההתעללות ממשיכה הוא כאילו מתעלפ לשנייה ושוב רגוע זה כבר עבר את גבול החוסן הגופני כמו גבור על בחדר העינויים ששומר להיות קשוח….
    אך הסרט מרתק מותח עם ליהוק שחקנים מהשורה הראשונה כשכל אחד תרם את כשרונו הטבעי הבימתי 5 כוכבים וצחי גראד הקשוח אך עם נפש של רגישות פנימית אך לא לגבי הפדופיל ככביכול …

  8. שי הגיב:

    לניקו (ואולי גם רותי למרות שנראה לי כי לא הבנת לאיזה סרט את הולכת), אתה מדבר על טעם ישראלי? הנה בדיוק הבעיה הגדולה בקולנוע הישראלי שלנו כמו גם בכל המדינה הזאת, הבנויה מערבוב של עמים, דעות ומה לא… ושלמרות כל השנים עדיין כלום לא השתנה ונשארנו מדינה של "בטעם של". הרי זה מה שיש כאן, אנשים פה מתלהבים מטעם של שוקולד "השחר" אבל בכל מדינה אחרת אם מישהו יטעם את הזוועה הזאת, הדבר האחרון שהוא יגיד לך זה שזה טועם כמו שוקולד…
    כי הכל אצלנו זה "בטעם של"… רק שהרבה פעמים אצלנו יוצא טעם של ח**.
    אז מה הוא "טעם הקולנוע הישראלי"? אולי זה סרטי הבורקס שכמה שאנחנו מצטערים שחלקם קיימים אך אנחנו עדיין יודעים לדקלם אותם מגיל 5. זה בטח לא כל המלודרמות שנראו בשנים האחרונות שיש להן טעם של סרט צרפתי/פולני ושכמעט תמיד פרט למספר מצומצם של יוצאי דופן, הצילום, העריכה והמוזיקה נשארים מאחור כדי שיהיה יותר "ישראלי" ולא ירגיש הוליוודי חס וחלילה. אז נכון, התסריט והבימוי טובים אבל בשביל זה יש תיאטרון.
    די, נמאס כבר שהסרטים שלנו מרגישים כמו סרטי סטודנטים שנעדיף לראות בבית. יש לנו יופי של תסריטאים, יופי של במאים וצוות שחקנים מעולים אז למה לא לעשות קולנוע טוב? הסרט הזה הוא אכן game changer משום שמעכשיו גם אני רוצה לראות סרטים ישראלים שכיף לראות אותם בקולנוע, שנותנים לי חוויה קולנועית (כן רותי, אני אוהב שיש מוזיקה בומבסטית כשצריך שיודעת לגרום לי לשבת בקצה הכסא כי זה מה שמתאים לאותה סצנה, כי באותו רגע מוזיקה של מתי כספי, מה לעשות, לא תעזור).
    "זאב" לא חף מבעיות, רובן אגב הן אותן בעיות שנצפו בסרטים ישראלים כבר שנים ("לא באמת מדברים ככה" – נכון, אבל מה לעשות שבסרט כזה זה מתאים, ואגב, דווקא רגעים כמו השיחה בין השוטר לאביר הערבי שבה הייתי מצפה שהתסריט יהיה כמו לקוח מהצגה של צ'כוב, היתה שיחה לגמרי נורמלית, עוקצנית ומצחיקה).
    זהו סרט ז'אנר ועם כל האמריקניזציה או יותר נכון קוראניזציה שיש בסרט עדיין אתה תמצא את האלמנטים הישראלים, בעיקר בהומור השחור שפוגע איפה שהקולנוע האמריקאי פוחד לגעת והקוריאני בכלל לא מודע שקיים. מה שמצחיק שהזכרת את האחים כהן שהם אשפי ההומאז'ים של הקולנוע המודרני, שהרי כמעט כל סרט שלהם הוא הומאז' לסגנון מסוים רק שהם יודעים להכניס בו את הטעם הכה מיוחד שלהם.
    בקיצור, "זאב" הביא לנו את היכולות מחו"ל, עכשיו נותר לשאר היוצרים הישראלים להשתמש בכלים הללו.

    1. ניקו הגיב:

      חיים שלום.
      עם רוב הדברים שאתה אומר אין לי בעיה. הרי גם אני אמרתי שיש לנו בעיית זהות (לישראלים ולקולנוע הישראלי). מה שכן אני חושב שקולנוע ישראלי צריך לחפש את הזהות הזו שלו, האסתטית והתמתית. אין ספק שבסרט הזה אין אפילו ניסיון לייצר משהו מכאן זה הכול לקוח משם. למעט כמה התאמות שטחיות (מדי השוטרים למשל, דחקות עממיות) היא מועתקת מעולם דימויים שלקוח מסרטים קוריאנים ואמריקאים. הקולנוע והצופים בארץ וגם בעולם מושפעים מהקולנוע האמריקאי. הוא הגדול ביותר, החזק ביותר וכביכול המרשים ביותר. הוא משמש לרובנו אמת מידה ל"איך עושים קולנוע נכון". זו הסיבה שלדעתי רבים הופעמו מהלוק של הסרט הזה. לי אישית אין שום בעיה אם סרט נעשה בצורה "קלוקלת" לא תקינה כביכול, ללא תקציב גדול וללא תזמורות ענק וכ'ו, במידה והוא מרגש , מנומק, מקורי ובמקרה של קולנוע מקומי מספר לי משהו על המקום בו אני חי. בעיניי הסרט המדובר מרגיש מזויף כמו פרסומת, משהו כמו פרסומת לאיביזה שמצלמים ברחוב בבורסה של רמת גן שמדמה רחוב בניו יורק. אני לא מחפש ראליסטיות בהכרח או סרטים סטראוטיפים אני כן מחפש נקודות חיבור רגשיות וויזואליות למקום שאני חי בו, ושהסרט מתיימר להציג (זאת הסקתי על פי השפה העברית המדוברת בו). ייתכן ואם היו הבחירות האמנותיות הללו מנומקות יותר בגוף הסרט אולי היה אפשר לקבל את זה, אבל לצערי זה לא מנומק ונשאר לדעתי לרוב כגחמה.
      לגבי מה שאמרת לרותי, שהיא לא ידעה לאיזה סרט היא הולכת, גם עם זה יש לי בעיה. הסרט מציג עצמו כמותחן קומי. מכיוון שהוא לא ממש מותח וגם לא ממש מצחיק (הומור שחור לא מצחיק את רוב האנשים) הוא עלול לזמן צופים רבים שלא יהיו מוכנים לקבל את מה שיש לסרט הזה להציע ויגיבו כמו רותי. לדעתי הסרט היה צריך להציג עצמו כקומדיית נקמה שחורה וצינית (או משהו כזה) אם כי זה מינוח לא שיווקי בעליל.
      ודבר אחרון, לגבי האחים כהן. גם כאן אני מסכים אתך. אבל אם התעמקת במה שכתבתי עליהם אזי הבנת שאת הדוגמה המופרכת שהצגתי (סרט בקריית גת) הם בחיים לא יעשו, אבל זה בדיוק מה שהסרט הזה עושה: העתקה תרבותית זרה והצגתה בעולם שלא קשור אליה. האחים כהן יוצרים סיפורים שמתרחשים בנוף האמריקאי, בתרבות האמריקאית, מספרים סיפורים אמריקאים ומזגזגים בין ז'אנרים אמריקאים. יש להם מזל שיש להם קרקע רחבה שכזו לפעול בה (גודל המדינה וגודל ההיסטוריה הקולנועית) מערבון בטקסס, קומדיה יהודית במיניסוטה, מותחן בניו מקסיקו קומדיית סטלנים בקליפורניה וכ'ו. האתרים, הדמויות, העיצוב והאסתטיקה המקומיים נוכחים ומשחקים תפקיד סיפורי בסרטים שלהם. תפקיד חשוב ומנומק שהוא חלק אינטגרלי מהסיפור אותו הם בחרו לספר.
      הסרט הזה רוצה להראות כזה, כמו משם. והרצון הזה (בלי שום קשר לאיכות הסיפור שלו, שלדעתי איננה גבוה) פוגע בכל ניסיון לייצר אמירה בעלת משמעות על כאן (ישראל) ועכשיו (2013).

  9. דניאל שוורץ הגיב:

    אורון, לא הצלחתי לקרוא את הסקירה שלך, כי נעצרתי בשלב "נערת החלומות". האם עלה על דעתך שיש גם נשים שקוראות את הפוסט הזה? האם אתה מעוניין בכך? כי אם כן, הדימוי הזה מאוד מנכר, מרחיק, ואפילו מעליב. כאישה, לא נוח לי לפגוש את השימוש הסטראוטיפי והנפוץ כל כך של אישה כאובייקט התשוקה השטוח והנרקסיסטי של מי שכותב את הטקסט ושל מי שאמור להזדהות איתו. היחס שלי לסרטים הוא לא כאל נערה נחשקת מסוג זה או אחר, וכשאני קוראת על הנערה הבוערת שלך אני מרגישה שאני נשרפת. זה קצת מזכיר לי איך שטייסים, ספנים וחיילים מדברים על המטוסים/הספינות/כלי הנשק שלהם בלשון נקבה. אדי הטסטוסטרון עוטפים את הפוסט הזה, בדיוק כמו את הצמד קשלס-פפושדו (לא ראיתי את הסרט הנוכחי, אבל "כלבת" מצליח להיות סרט אימה אמריקאי, באיכות ההפקה וגם במיזוגניה), ואת תעשיית הקולנוע הישראלי בכללי. אם תתעניין אשמח לספר לך עוד אנקדוטות, למשל מחווית לימודי בסם-שפיגל. ואולי אכתוב על זה יום אחד ניתוח יותר מעמיק – על המבט הגברי, המשפיל והמנכר לנשים, בבתי הספר לקולנוע, בקרנות, בבלוגים, בביקורות, וכמובן בסרטים.

    1. ראשית, אני מבקש שתביני מהי נקודת המוצא שלי להמשך דיון, בהנחה שאת חפצה באחד (אם לא, תקני אותי) :
      לא קראת את הסקירה, לא ראית את הסרט שעליו מדברת הסקירה, יכול להיות שגם דילגת על התגובה הראשונה, שהייתה של מגיבה שחשה בדיוק את אותה אי נוחות כמוך אבל בחרה להגיב בענייניות. כן החלטת שאת מדברת כנציגה של ציבור שלם, כן הכנסת אותי לאיזו קטגוריה סופר-בעייתית שאין לי איך לצאת ממנה, וכן ביקשת לספר לי עוד אנקדוטות על משהו שהוא אוף-טופיק.

      ובכל זאת, אעשה כמיטב יכולתי. אז:

      לא העלתי על דעתי שזהו דימוי מעליב. אני נשבע לך בכל היקר לי. ניסיתי להביע את התחושות שעברו בי בסיום הצפייה בסרט, אחת מהן היא התחושה הנדירה הזאת שמישהו כאילו יצר יצירה במיוחד בשבילך. כאילו התגנבו היוצרים אל החלק במוח שלי שמשווע ליצירה מסוג כזה בקולנוע הישראלי, והגשימו לי משאלה כמוסה. ושהעולם יישרף, ושהשונאים ישנאו. כזה מין דבר. אני כן מבין ויודע שהתפיסות שלי לגבי עניינים כמו תשוקה ואהבה אינן מסתנכרנות תמיד עם ההגדרות הרווחות של המושגים האלה, אבל באמת שקראתי זאת שוב ונדמה לי שעמדתי בדרישה שהצבתי לעצמי – לשמור על העניין פתוח לפרשנות ולא להיכנס לפינות. את יכולה לדמיין את זה כקטע מסרט מצוייר, או סרט פורנו – הבחירה בידיך. אני יודע בדיוק איך אני הייתי מדמיין ולכן אני מתפלא, בשיא התמימות האפשרי אם תבחרי להאמין לי, על ההתקפה. נשים רבות החמיאו לי הטקסט, אחרות פחות, אבל עם כל מי שמחליטה להכליל פשוט אין לי איך להתמודד.

      לסיום ובשיא הצניעות שאני מסוגל אליו – אני עוד לומד. תמיד. משתדל לפחות. ואם אני נגוע באיזו מיזוגניה שאני מדחיק או מכחיש, אני כן אשמח לדעת על זה. למרות שזה יפחיד אותי לאללה. אבל בבקשה, גם בעדינות, וגם בזמן ובמקום המתאימים. ניתוח מעמיק במקום רלוונטי יותר מאיזור התגובות על הסרט הזה נשמע לי מעולה. אם לא תרימי את הכפפה, ייתכן ונתת לי רעיון לפוסט משלי (זה לא איום, אני פשוט ממש רוצה להבין איפה טעיתי).

  10. גיא הגיב:

    חזרתי עכשיו. מחכה לניתוח שלכם. פסק הדין שלי אינו חיובי במיוחד, בחייאת תגרמו לי לאהוב את זה 🙂

  11. אסף הגיב:

    קראתי את הביקורת הזאת ועוד אחרות שהיו חיוביות במיוחד וישר רצתי לראות את הסרט והתאכזבתי. אני חשבתי שזה סרט לא טוב. אם אני אנסה שניה לא להיות רחמן אומר שלא היה בסרט הזה שום דבר טוב. המשחק, במקרה הטוב היה בסדר ובמקרה הרע היה גרוע. הצילום חסר מעוף ומקוריות, התסריט לא מוצלח וחסר מקוריות, הבימוי לא טוב וחסר מקוריות והמוזיקה היא סתם מוזיקה. קשה לי להגיד שלחבר'ה שעשו אותו יש קול אישי מובחן ומקורי.

    שימו לב שהרבה פעמים הזכרתי את עניין המקוריות, זה בגלל שהיה חסר ממנה הרבה בסרט

  12. מיכאל גינזבורג הגיב:

    סקירה מצוינת, תודה!

    הסרט הוא צעד קטן עבור קשלס ופפושדו בדרך להרעיד ולזעזע מהשורש את האופן בו נעשים סרטים בארץ וצעד גדול
    עבור הצופים והיוצרים הצעירים שעומדים בפני מהפכה תפיסתית. הגל החדש בישראל מציע ז'אנרים שכמותם טרם נראו, וכך הוא בדיוק מותחן האימה הקומי שזורע הרס בקרב קונבנציות מוכרות לטובת עלייתן של דרכים מופלאות לספר מה באמת רוחשים וזוממים הגברים.

    אז כן, הגבריות הישראליות מוצאת את עצמה כאן לפתע חסרת אונים אל מול רוע המטיל ספק ומקצין את הגיחוך כלפי ההיבריס ההיסטורי. צחי גראד העילאי נהנה להתבדח בידיעה נסתרת כי לפתע השליטה והכיבוש של אמות המוסר לא נמצא יותר בתחום השיפוט שלו. לא ולא. סיפור החטיפה מרתק ועוצר נשימה, לא מתלהב או מרוצה מעצמו, מניח פשוט לדברים להתגלגל בטבעיות ממזרית ולנו להתגלגל מצחוק.

    כשזה מגיע לציניות, הסרט מניף את קיומו אל המרומים של האינטלקט והאירוניה בו כותשת את מחדלי המנטליות הישראלית לדורותיה. גם במחיר של הפחתת מורכבויות נראטיביות, אותן אפשר למצוא בהמוניהן בהברקה 'כלבת', אין בכלל פשרות במניעים של הדמויות. הסמליות החכמה של הסרט מיטיבה לטהר אותו מרפיסות או נמנום, כי הכל בו מתקתק בקצב מרשים והבימוי לוהט. כמה שהוא לוהט.

    האלימות הבוטה הגלומה בסצינות העינויים קשה לבקרה, הרי היא פועל יוצא של אקספרימנט גראפי מהראשונים שנראו במחוזותינו. היעדרן של נשים מהחזית העלילתית ובו בזמן עיצובן ככלי המשרת לגיטימציה רעיונית, לא מעיד חלילה על אספקט כלשהו של מיזוגניה. חשבתי שזה כמו משל קולנועי המביע דאגה מאובססיה נקמנית קרה.
    אז אין לי עוד מה לומר מלבד "בראבו" בחיקוי של גידי, רק ברצינות. כמה כיף לדעת שאפשר אחרת. סרט עם יצירתיות גדושה מאי פעם.

להגיב על אסףלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.