בעקבות הזוכים בפסטיבל קאן 2013

ביום ראשון ננעל פסטיבל הקולנוע של קאן בפעם ה-66, עם רשימת זוכים שודאי מכילה כמה וכמה מן המטעמים הסינמטיים של השנה הקרובה. גם הפעם ויתרנו על סיקור מרוחק, שאני אישית לא רואה בו טעם, ולכן נעדיף להתמקד בפסטיבלים המקומיים אותם כן נוכל לפקוד החל מהחודש הבא. אולי זה המקום להבטיח השתתפות פעילה של חברי סריטה שתחל כבר בשבוע הבא בפסטיבל דרום בשדרות, ותמשיך אל פסטיבל הקולנוע הגאה ופסטיבל סרטי הסטודנטים בת"א. כל זה ביוני ובחודש יולי – ירושלים. אבל קודם כל נעניק לפסטיבל קאן את המקום הראוי לו. אזכיר שאשתקד ערכתי השוואות בין הזוכים של 2012 ו-2011, בניסיון להבין איך תיראה המפה הקולנועית של הזמן הקרוב, עקב ההשפעה האקוטית שיש לפטסיבל הנחשב בעולם בתחומו. אז הנה רשימת הזוכים והזוכות בפרסים הגדולים של פסטיבל קאן מהדורת 2013, בתוספת אזכור של הזוכים הקודמים והתייחסות לתחזיות המקדימות של עופר, ששוב פוגע בול לא מעט.

דקל הזהב (Palme d'Or)

"כחול הוא הצבע החם ביותר" ("Blue Is The Warmest Color", או "La Vie D'Adele" במקור) הוא השם החם של הפסטיבל הזה עם זכייה בדקל הזהב, החשוב שבפרסי קאן. הבמאי, עבדלטיף קשיש, ביצע בהצלחה יתרה את הקפיצה המיוחלת מוונציה לקאן וחזר הביתה עם הפרס שכל קולנוען חולם עליו. קשיש (Kechiche) מייצר בקביעות סרט פעם בשלוש שנים, מאז שנת 2000, אבל הפריצה הגדולה שלו התרחשה רק ב-2007, עם סרטו השלישי באורך מלא – "הגרגר והדג". ב-2010 חזר עם "ונוס השחורה" שלא הכה גלים כמצופה ממנו, והנה השנה הוא משלים הקפת ניצחון מלאה עם סיפור על מערכת יחסים לסבית בין שתי נשים בגילומן של ליאה סיידו (בשיער כחול) ואדל אקסרחופולוס (זכרו את השם. או רשמו אותו איפשהו, כי לא פשוט לזכור כזה שם). אישית, אני לא צריך לדעת יותר – אני מחובביה המוצהרים של הגברת סיידו, ועם קשיש מביים אותה בכלל אפשר לפנות לסרט הזה מקום ברשימת סרטי השנה שלי, כי ייתכן מאוד שישתחל לשם.

קשה לי להאמין שהסרט ישחזר בארץ את ההצלחה של הזוכה הקודם, "אהבה" של מיכאל האנקה, אבל האפיל של קאן בתוספת הבטחה לסצנות סקס לסביות ודאי לא יזיקו לקידום המכירות שלו בארץ. אשתקד ניבאתי בשלב הזה מירוץ אוסקרי מוצלח לאהבה, אבל הפעם לא אחטא בכך, בעיקר כי האמריקאים הצליחו להתעלם מ"הגרגר והדג" בשעתו (אך היה זה לפני חוק מניעת הפדיחות שמבטיח התייחסות לזוכי פסטיבלים בולטים). אגב, אני לא זוכר הרבה זוכי דקל הזהב שהיו מבוססים על קומיקס בעבר. האם הסרט הזה, ע"פ יצירתה של ג'ולי מארו, מתכבד בתואר "סרט הקומיקס הראשון שזוכה בדקל הזהב?"

הפרס הגדול (Grand Prix)

הם סומנו על ידי רבים כפייבוריטים, וגם הובילו בטבלת המבקרים המשוקללת, אבל האחים כהן יאלצו להסתפק הפעם במקום השני, בדמות "הפרס הגדול" של פסטיבל קאן. גדול רק מעט פחות מדקל הזהב, ובאופן אירוני זהו בעצם הפרס שמהווה כיסוי תחת עבור הפסטיבל (משמותיהם של שני הפרסים הייתי מצפה למצב הפוך). זו ודאי לא הפעם האחרונה שנשמע על "בתוך לואין דיוייס" ("Inside Llewyn Davis"), מעשיית הפולק של הכהנים המתרחשת בניו יורק של שנות השישים. סליחה, עברה בי צמרמורת כשכתבתי את זה, אפשר להמשיך לשחקנים: אוסקר אייזק בתפקיד הראשי, קארי מאליגן לצידו, ועל התגבור מופקדים ג'סטין טימברלייק, גארת הדלונד וג'ון גודמן, שחוזר לשתף פעולה עם האחים.

בשנה שעברה זכה בפרס זה "ריאליטי" של מתאו גארונה, שדי נשכח מאז בארץ. לסרט חדש של האחים כהן אני ממש לא דואג, לעומת זאת, אלא להיפך – מחכה בקוצר רוח לתאריך הפצה רשמי. וכולי תקווה שלא נצטרך לחכות עד עונת האוסקרים בשלהי השנה הלועזית כדי לחזות בו.

פרס חבר השופטים (Jury Prize)

לא פעם זהו הפרס שניתן לסרט שאכן היה הקרוב ביותר לליבם של השופטים, ובמיוחד העומד בראשם, לפחות מבחינת תכנים. ואני מניח שאיש לא נפל מהכסא כאשר סטיבן ספילברג, היו"ר הנוכחי, הכתיר בתואר זה סרט בשם "Like Father, Like Son", אשר עוסק בסוגיות אב ובן. גם עופר, בתחזיותיו, לא יכול היה שלא להתנבא כי הנושא יקסום לספילברג. אולי זה מעט יותר מפתיע, בעיקר לטובה, שהבמאי הוא הירוקאזו קורה-אדה היפני, שחוזר לפסטיבל קאן כעשור לאחר "איש אינו יודע" והפעם גם יוצא עם משהו מן התחרות הרשמית.

יש בי אופטימיות זהירה שהזכייה הזו תשיב את קורה-אדה במהרה אל קולנועי ישראל, לאחר שסרטו האחרון, "המשאלה" היפהפה, הוקרן כאן בארץ באיחור רב. אשתקד זכה בפרס זה "חלקם של מלאכים" של קן לואץ', שדווקא לא מיהר להגיע ארצה, מה שמעיב עוד יותר על התקווה שלי.

פרס הבימוי

שנה שניה ברציפות שיוצר לטיני הולך הביתה בגאווה כשבידיו פרס הבימוי של קאן. בפעם הקודמת היה זה קרלוס רייגאדס המקסיקני, שזכה על "אור לאחר החשכה", והנה הכבוד נפל בחלקו של אמאט אסקלנטה. כדי לסגור מעגל, אסקלנטה הוא בן טיפוחיו של רייגאדס, שעדיין נמצא בשיאו היצירתי אבל ודאי ישמח על העברת השרביט, או אולי הזרקור, אל הקטלוני הצעיר, שאמנם נולד בברצלונה אבל פועל במקסיקו ובהחלט נחשב כחלק מתעשיית הקולנוע שם. וכפי שכתב עופר – זה עשוי להיות הפרס שמקפיץ אותו אל הליגה של הגדולים.

אחת הסיבות שסרטו של אסקלנטה, "Heli", היה יחסית מדובר במהלך הפסטיבל היא סצנה בכיכובו של איבר מין גברי שעולה בלהבות. יחד עם החיבה של הבמאי לדם ופשע, כפי שמעידים סרטיו הקודמים "דם" ו"הממזרים", אני לא מצפה לראות אותו בבתי הקולנוע בישראל. מזל שיש פסטיבלים גם בירושלים וחיפה.

התסריט הטוב ביותר

לפעמים, כמו באוסקר, פרס התסריט הוא פרס הניחומים מטעם המוסד שמעניק אותו, עבור סרט שפשוט אי אפשר היה להתעלם ממנו או להותיר אותו ללא כלום בטקס הנעילה. הזכייה של "הערת שוליים" בפרס לפני שנתיים עדיין מהדהדת, אבל בשנה שעברה נפלתי חזק עם הביטחון שלי בהערכה כי הזוכה דאז יוקרן בוודאות על מסכינו ובמהרה. ככה זה כשהסרט ההוא היה "מעבר לגבעות", שזכה גם בפרס השחקנית (מיד נגיע אליו) ומאחוריו עומד שם כמו כריסטיאן מונג'יו ("ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים"). ובכל זאת, מאז ועד היום, הסרט הוקרן בארץ פעם אחת בלבד במסגרת פסטיבל חיפה. אבל אולי עוד יש מה לעשות בנידון.

לכן, אני עומד להישאר עם אותו הביטחון אבל לשנות לגמרי את הערכתי – אם אתם רוצים לראות את הזוכה של השנה, "A Touch of Sin" של הבמאי הסיני ז'אנג ז'יה-קה – חפשו אותו רק בפסטיבלים. ז'יה-קה הוא אכן יוצר שאי אפשר להתעלם ממנו (כך ניחש גם עופר), בעיקר כי הקולנוע שלו ייחודי מאין כמוהו מחד, ומאוד מותאם פסטיבלי קולנוע פלצניים מאידך. דווקא התסריטים לא נוטים להיות הדבר הבולט בסרטיו המאוד רוחניים ומופשטים מעלילה, לא במובן הקונבנציונאלי לפחות, מה שמחזק אצלי את התחושה שמדובר בפרס ניחומים.

השחקנית הטובה ביותר

הסופר-גרופ שנקרא "העבר", בו מביים אשגר פרהאדי ("פרידה") את ברניס בז'ו ("הארטיסט" ומנחת הטקס של השנה שעברה) פשוט לא היה יכול לסיים את התחרות בלי פרס כלשהו. והפרס הזה הלך אל בז'ו, בתפקיד הראשי של אשה פריזאית שבעלה האיראני נוטש אותה ואת ילדיהם כדי לשוב למולדתו, בעוד היא מתחילה קשר חדש. בקרוב מאוד על מסכי ארצנו, אין לי שום ספק בכך. מגבות את תחושתי ההצלחות של "הארטיסט" מחד ובעיקר "פרידה", שהפך כאן ללהיט כמו בכל מקום בו הוצג עד לזכייה המתבקשת (והמכעיסה מהצד הישראלי) באוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה. אני כלל לא אתפלא אם פרהאדי ישחזר לפחות את המועמדות לאוסקר גם השנה, אם כי לא ברור לי האם הסרט ייצג את איראן או צרפת. ואולי אף אחת מהן?

השחקן הטוב ביותר

אחת הזכיות הכי משמחות לטעמי, היא זו של ברוס דרן בפרס המשחק הגברי על הופעתו ב"נברסקה", החדש של אלכסנדר פיין. כל סרט של פיין ("דרכים צדדיות", "בחירות או לא להיות" ולאחרונה "היורשים") הוא סיבה למסיבה מבחינתי ובהחלט לא שבעתי ממנת הברוס דרן שהוגשה ב"ג'אנגו ללא מעצורים" – כך שההתרגשות והציפיה בהחלט כבר קיימות. בסרט, מגלם דרן אב מזדקן ושתיין שנוסע יחד עם בנו המנוכר (וויל פורטה, קומיקאי בדרך כלל) ממונטנה לנברסקה כדי לאסוף פרס בשווי מיליון דולר בו זכה. כיוון שפיין מצטיין בסרטי מסע בכלל ובסרטים על נברסקה בפרט – סמכתי לראות שגם בקאן חשבו שהוא לא פישל.

אני בהחלט רואה את הסרט הזה באוסקרים הבאים וכתוצאה מכך גם בבתי הקולנוע כאן בארץ. ואם לערוך השוואה אחרונה עם מצעד הזוכים של 2012, נקווה שמדובר באינדיקציה ראויה. זאת משום שהזוכה הקודם, מאס מיקלסן ("ניצוד"), אחראי להופעה הגברית המרשימה ביותר מבין סרטי השנה שעברה, כך לפחות לטעמי. עכשיו התור של דרן.

מצלמת הזהב (Caméra d'Or)

כזכור, זהו הפרס החביב עליי בתחרות, הניתן לסרט הביכורים הטוב ביותר. לעיתים קרובות מקפצת-על בתעשיית הקולנוע העולמית, כפי שהוכיח יפה מאוד הזוכה של השנה שעברה – "חיות הדרום הפראי" שהפך לסרט האינדי המדובר של 2012 והגיע עד האוסקרים. השנה זהו "Ilo ilo", סרט סינגפורי של יוצר בשם אנטוני צ'ן, עם נושא אשר וודאי מוכר לרבים דווקא כאן בישראל – זהו סיפורה של משפחה סינגפורית בשנות התשעים, אשר מקבלת לתוכה עוזרת בית פיליפינית. הקשר המיוחד הנוצר בין הילד הבעייתי של המשפחה לבין התוספת החדשה מעורר את קנאת האם, בעוד המשבר הכלכלי הגדול של אסיה מתחיל לתת את אותותיו ברקע. אני משתוקק לצפות בסרט הזה אבל לא בטוח מתי והאם תינתן לי ההזדמנות.

אז מה בכל זאת נוכל לראות כאן בארץ?

בקולנוע לב מיהרו לדווח על רכישת הזכויות לכמה מן הבולטים שבזוכים. זה כולל את "כחול הוא הצבע החם ביותר" (קשיש), "בתוך לואין דייויס" (האחים כהן), "נברסקה" (פיין) ו"העבר" (פרהאדי). אל הנבחרת המרשימה הזאת מצטרפים סרטים נוספים ומרשימים לא פחות, ביניהם החדשים של פרנסואה אוזון, סופיה קופולה, קלייר דניס, ג'יי סי צ'נדור ("התמוטטות), וכמובן "Only God Forgives” שיתוף הפעולה השני של ניקולס וינדינג רפן וריאן גוסלינג, האנשים שהביאו לנו את "דרייב". שריקות הבוז שהסרט ספג בקאן לאחר הקרנתו, שנתיים בלבד לאחר שרפן זכה שם בפרס הבימוי – רק גורמים לי לרצות לצפות בו עוד יותר.

יאיר רוה מדווח בבלוגו על רכישות נוספות: קולנוע לב קנו גם את הזכויות לסרט "Self/less" עם ריאן ריינולדס, "מנדלה: דרך ארוכה לחופש", עם אידריס אלבה בתפקיד נלסון מנדלה ואת "פילומנה" של סטיבן פרירס. יונייטד קינג רכשו את זכויות ההפצה של "גוף שלישי", סרטו החדש של פול האגיס עם ליאם ניסן, מילה קוניס וקים בייסינגר, וגם את "טיול ביער" קומדיה שרוברט רדפורד עומד לביים איתו ועם ניק נולטי בתפקיד הראשי.

אני מקווה שעוד סרטים ועוד שמות גדולים יצטרפו בהמשך, אבל כבר עכשיו אפשר לראות את אותה השפעה עימה פתחתי את הפוסט, של פסטיבל קאן על מפת ההפצה. בעיקר מדאיגים אותי היעדרם של הזוכים האסיאתיים, קורה-אדה וז'יה-קה. אבל אולי בשבילם ובשביל שכמותם אימצנו גם בישראל את המודל של פסטיבלי קולנוע, שכאמור, עומדים ליפול עלינו החל מהשבוע הבא בזה אחר זה, כמו גשמי ברכה בעונת החמסינים.