אימת החודש – מאי 2013: "המנסרים מטקסס 3D", "המתקן", "המכשפות מסיילם" ו"הדרך"

ארבעת הסרטים שמככבים בסקירת האימה החודשית שלנו מגיעים משלוש מדינות שונות: ארצות הברית, בריטניה והפיליפינים, לא פחות.
עם זאת, אם בחודשים הקודמים היה לנו את המצטיין החודש ("אנטי-ויראלי" במרץ ו"המפרץ" באפריל), החודש המצב פחות טוב. אף אחד מארבעת הסרטים הללו לא ממש הפחיד או טלטל את עבדכם הנאמן, אם כי בהחלט יש בו שניים שהם טובים עשרות מונים מהשניים האחרים.

את הסרטים האלו צרכתי בצפייה ביתית (כולם ניתנים להשאלה בספריות "האוזן השלישית"), על אף ש"המנסרים מטקסס" בהחלט הוקרן על מסכנו עד לאחרונה, וכזכור לקראתו סיכמתי את כל סרטי הסדרה המפורסמת עד כה. אני מאוד מפקפק בכך שאיזשהו סרט אחר מהרשימה הזו יגיע גם הוא להקרנות. מצד שני – אי אפשר לדעת אף פעם. כמה הופתעתי לגלות את אחד מסרטי החודש הקודם, "Sinister", מוקרן ללא התראה ודי בשקט בסינמה סיטי תחת השם "רוח זדונית". אני צפיתי בו בבית והסרט ללא ספק עבד עלי אפילו באופן הזה, כך שאני מתאר לעצמי שהחוויה הקולנועית שלו די אינטנסטיבית, ואני מצטער על כך שפספסתי את זה. כמובן שאף אחד לא מנע ממני ללכת ולבדוק זאת בעצמי, אבל זה ממש לא הסרט ששווה להשקיע בו נסיעה לצומת גלילות, בואו נודה באמת.

אז עם הפנים קדימה – החודש אנחנו נכיר את הפרק האחרון בסדרת הטקסנים צמאי הדם, נתוודע לסרט בריטי קטן ואפקטיבי, נשמח עם סרט חדש מאמתחתו של רוב זומבי, ונשתעמם מול סיפור רוחות פיליפני. זה מה שהביא עמו חודש מאי של 2013.

עדכון: אז מסתבר שבאמת אי אפשר לדעת – "The Lords of Salem" יצא בארץ תחת השם "המכשפות מסיילם".

"המנסרים מטקסס" – Texas Chainsaw

הסרט השביעי אשר נושא את שם הפרנצ'ייז (אם כי לראשונה הושמטה ממנו המילה Massacre) והוא הראשון אשר נעשה בטכנולוגיית תלת מימד. חשוב לציין שוב שראיתי את הסרט בטלוויזיה ולכן נחסכו ממני אי אילו מסורים חשמליים מעופפים, קחו בחשבון.
הסרט הנוכחי נפתח עם סיקוונס לא רע, האמת, המסכם את כל הסרט הראשון והקסום של שנת 1974. הפתיחה הזו בישרה טובות כי הנה נדמה שמישהו טורח להתייחס לסרט המקורי וללמוד ממנו במקום להמציא אותו שוב מחדש ולעשות את כל הטעויות האפשריות. לאחר שסיקוונס "מארועי הפרק הראשון" מסתיים, הסרט מתחיל בדיוק בנקודה שבה ההוא נגמר – לת'רפייס חוזר חזרה לבית משפחתו לאחר שלא הצליח לשחוט את הקורבן האחרון שברחה, וכמה דקות לאחר מכן מגיע שוטר המחוז שקץ בתעלולים של לת'רפייס ומשפחתו הרצחנית. השוטר לא מצליח לעשות יותר מדי תועלת מכיוון שהמון זועם וטקסני ששמע על התקרית מגיע כדי לעשות משפט שדה ולנקום בפסיכופטים. כמובן שהיה פה בטח איזה נסיון לומר שהאדם הפשוט הוא מרושע לא פחות מהמפלצות שהם משפחת סוייר, אבל כמו כל דבר אחר בסרט, זה לא צלח.
משם הסרט קופץ קדימה 20 שנה ודי מהר מאבד את כל ההבטחה שהייתה בו ונשאר אחד הסרטים הכי מיותרים שאתם יכולים להעלות בדעתכם.

אני יכול להיות סלחן ולהגיד שבכל זאת היה איזשהו נסיון אמיץ בסיפור המחודש של הפרנצ'ייז, בכך שכמו שרמזה לנו סצנת הפתיחה, ההבדלים בין טוב ורע עומדים להתערער. לא עוד המכוער הוא המנוול והכל-אמריקני הוא הגיבור. בנוסף לכך הקנבאס מעט נמתח לטובת דמויות רבות יחסית לסרט סלאשרים ממוצע ואפילו כולל סצנות בתוך העיירה הטקסנית עצמה ולא  רק מסביב לבית הגותי. אבל כל זה מרשים רק על הנייר. "המנסרים מטקסס" השביעי הוא כל כך מטופש שזה לא מאפשר שום רגע של הסחפות, ולו לשנייה. הדמויות באמת שוברות שיאי טמטום שהשיא שבהם הוא – אני מקווה שאתם יושבים – כשגיבורתנו מחליטה להתחבא מלת'רפייס ומסורו בתוך ארון קבורה פתוח שנמצא בגומחה באדמה. אפילו ארמדיל מונגולואיד עם משאלת מוות לא היה עושה צעד כל כך מפגר. שלא נדבר על השוטר שנכנס לבדו לבית הרוצח בשעת לילה מאוחרת וצולל עמוק לתוך המרתפים רק בגלל שהמפקד שלו צועק עליו בטלפון.
הטוויסטים רעים, המשחק מתחת לכל ביקורת ואפילו אין משהו שמזכיר סקס. אפשר לתת לסרט כמה נקודות על סצנות gore די קיצוניות ועל הטיפול הכי סביר שעשו ללת'רפייס מאז הסרט הראשון בערך, אבל זה רחוק מלהספיק.
"המנסרים מטקסס" לא יפחיד אתכם ולא יגעיל אתכם. הוא גם לא ישאר בזיכרונכם כדקה לאחר שיסתיים. אגב, את הסרט ביים ג'ון לוזנהופ, וסביר שלא תשמעו עליו בהמשך.

"המתקן" – The Facility

אם הייתי בכל זאת צריך להעניק את תואר מצטיין החודש, הייתי ללא ספק בוחר ב"המתקן". ישנה כמובן הסתייגות אבל זה לא מכיוון ש"המתקן" הוא סרט רע, זה רק שהוא איננו נורא מיוחד או נורא מרשים בשום אופן, על אף שיש בו הרבה רצון טוב, תשוקה וכבוד לז'אנר.
העלילה היא שבלונית כמו שרק סרט ביכורים אימתי יכול להיות: קבוצה של חבר'ה ללא כל קשר בינהם מתאשפזת למשך שבועיים במכון מחקר לטובת ניסוי בבני אדם, מהסוג שעושים בדרך כלל. כנראה. הם מקבלים פיצוי כספי נאה על תרומתם למדע, ומקבלים זריקה עם חומר נסיוני חדש, כאשר הם תחת מעקב תמידי .
אני אגיד לכם את האמת, בעיני זה פחות מביך או מסוכן מללכת להשתתף ב"האח הגדול".
כבר בלילה הראשון אחד משפני הניסוי מתחיל להגיב לא טוב ולפתח זעם בלתי נשלט ונטיות רצחניות. כך יוצא שהחבורה כלואה בתוך המתקן החשוך במשך הלילה בנסיון הישרדות עד הבוקר או עד שתגיע עזרה או עד אלוהים יודע מה.
וכן, ראיתם את הסרט הזה בעבר. למשל "שאקמה" עם הבבון הרצחני משנת 1990 או "אסיילום בלקאאוט" שנסקר בסיכום השנה הקודמת אצלנו, "שחר המתים" או אפילו "נעולים" ו"מת לחיות" בז'אנר הפעולה.

"המתקן" דווקא עובד היטב רוב הזמן, המשחק ממש אחלה (אלכס רייד מ"הנפילה" של ניל מארשל האהוב עלינו עד מאוד עושה יופי של תפקיד, וכמוה אנורין ברנרד בתפקיד הראשי), האיפור נראה טוב, הדיאלוגים אמינים ואורכו משהו כמו שעה ורבע כך שממש קשה לבוא אליו בטענות. ועם זאת, משהו חסר בו. אין בו איזשהו ניצוץ או הבקרה בשביל שנכתיר אותו כנצחון. הוא לא חוקר או אומר משהו מעניין על הטבע האנושי כפי שסרטים מסוג כזה נוטים לעשות ואפילו הטוויסט לקראת הסוף – אולי יהיה יותר נכון להתייחס לזה כפאנץ' מאשר כטוויסט – הוא טוב אבל לא טוב מספיק בשביל שנחייך לעצמנו ונחשוב שמישהו השקיע פה מעבר לנדרש. אפילו יש בו את סצנת מצלמת-הפולוראויד-בחדר-החשוך שכבר יצאה מכל החורים (התייחסתי אל הקונספט הזה בסקירה על "מאמה").
אין כל רע בסרטו הראשון של איאן קלארק, אבל גם לא יותר מדי בשביל להתעכב עליו. מה שכן, השם איאן קלארק נרשם אצלי בראש ואני אחכה לסרטו הבא.

"המכשפות מסיילם" – The Lords of Salem

בשנת 2003 עבר הרוקיסט רוב זומבי (שתאמינו או לא, זה לא היה השם שנתנו לו הוריו, אלא רוברט בראטלה קאמינגס) למאחורי המצלמה. מכיוון שאינני חזק בסצנת המטאל מעודי לא שמעתי שום שיר שלו או של להקתו "ווייט זומבי" אבל נראה לי שאני פחות או יותר מכיר את הכיוון.
מהרגע שעשה את סרטו הראשון "בית 1000 הגופות" (House of 1000 Corpses), כל פעם שזומבי מוציא פרוייקט חדש, עולם האימה יושב בשקט דרוך ומלא ציפייה. זה לא שסרטיו הן יצירות מופת מגדירות דור, אבל יש משהו מרתק במישהו שמגיע מעולם הרוק הכבד ומתחיל לביים קולנוע. ורוב זומבי מביים כמו פאקינג רוק סטאר. אני לא באמת יודע מה זה אומר, אבל זה כל מה שאני חושב כשאני רואה את הסרטים שלו. משהו במגניבות האפלה הזו, משהו בפאתוס המושחת הזה עובר בכל פריים ואותי זה מגניב.
אני באופן אישי הרוס על "בית 1000 הגופות" ובעיני זה אחד ממשיכי דרכו של "המנסרים מטקסס" המקורי. רוב אוהבי הקולנוע האנינים יותר מעדיפים את סרטו השני, "דחויי השטן" (The Devil's Rejects), שהוא מעין סיקוול לסרטו הראשון ובו מתואר מסעם הרצחני של כוכבי "בית 1000 הגופות" כשהצופה האומלל נאלץ לאט לאט לפתח הזדהות עם הפסיכים האלה ועד דאגה ממשית לשלומם לקראת הסוף, רחמנא ליצלן.
לעומת זאת, על דבר אחד כולם מסכימים, או לפחות כל מי שאני נתקלתי בו: סרטו השלישי של רוב זומבי, הרימייק ל"ליל המסכות" (Halloween) המופתי-והאין-לי-מספיק-מילים-לתאר-את-גדולתו של ג'ון קרפנטר מ-1978, הוא אחד העיבודים המחודשים הכי מבאסים שנעשו. ולא בגלל שהוא כזה פח, אלא בגלל שמרוב זומבי ציפינו שיעשה משהו ראוי עם החומר שהוריש קרפנטר לעולם ולא יצור ממנו רימייק-שנות-האלפיים עייף וחסר ברק כמו שעשה. במקרה הייתי בארה"ב בעת יציאת הסרט וביום שבת רצנו להקרנת חצות נרגשים ונלהבים. יצאנו מבולבלים ומאוכזבים. זומבי גם המשיך ל"ליל המסכות 2" אבל את זה לא טרחתי לראות.

בסרטו החדש "המכשפות מסיילם" (תמונת הפתיחה של הפוסט לקוחה ממנו) זומבי נוטש את ז'אנר הסלאשרים ועובר למותחן פראנויה על טבעי א-לה פולנסקי , וגם קצת דה פלמה, אם יורשה לי. ובמרכזו שדרנית רדיו, נצר לשושלת מקוללת, שבעזרת תקליט שדרים משחררת קללה עתיקה שכוללת הרבה נשים ממש זקנות בעירום מלא.
הגרוב של זומבי מושרש בסרט. העיצוב נראה ממש מעולה באופן וינטג'י מרשים וכמובן אשתו של זומבי, שרי מון זומבי היפה, שעושה תפקיד מוצלח. הסצנות הטובות ביותר בכל אספקט הן הסצנות שכוללות את בעלת הבית המסתורית של גיבורתנו ואת חברותיה התמוהות. זומבי חוגג בסצנות עימן וזה בולט מאוד. גם העובדה שמגלמות אותן השחקניות האהובות והנשכחות ג'ודי גיסון, פטרישיה קווין (מג'נטה מ"מופע הקולנוע של רוקי"), ודי וולאס (האמא מ"אי.טי") עוזרת לזה. גם ברוס דרן המגה-גבר מכבד אותנו בנוכחותו.
אך גם פה יש איזושהי הרגשה שהסרט לא מתרומם או מנסה להגיע למקומות שהוא יכול. העלילה די הולכת במעגלים וקורה בה ממש מעט יחסית לפוטנציאל של הסיפור.
ודבר אחד שלא הצלחתי להבין ואולי פספסתי, אז אשמח אם תסבירו לי: כל הסרט נדמה שקורה בשנות השבעים. האופנה, המוזיקה, התסרוקות, והעובדה ששדרני הרדיו עובדים רק עם תקליטי ויניל, כל אלו ממקמים את הסרט בנקודה מאוד ספציפית בזמן. ועם זאת, אחרי שעה לפתע מופיעים סמארטפונים ואחת הדמויות עושה תחקיר במנוע חיפוש דמוי גוגל. לפי מה שקראתי הסרט מתרחש בהווה, אז למה נדמה שכל הדמויות שם נראות כמו ניצבים מ"שיער"?

"הדרך" – The Road

אל מדפי "האוזן השלישית" הגיע סרט אימה פיליפיני. השאלתי אותו מבלי לחשוב פעמיים. לא זכור לי שאי פעם צפיתי בסרט פיליפיני וחשבתי שיהיה ממש מעניין לראות את זה.
אז חשבתי.
"הדרך" הוא סרטו של ים לרנאס שגם צילם, כתב וערך. מדובר בסיפור רוחות שמאוד מזכיר את שאר סרטי האימה של המזרח, והוא מחולק לשלושה חלקים שנעים אחורה בזמן. הסרט מתחיל טוב האמת, עם סצנת כותרות מלאת אווירה עם מוזיקה מאיימת (שהזכירה לי את המוזיקה של "בריק"). לאחר סיקוונס הפתיחה אנחנו מתבשרים שאנחנו בשנת 2008 (הסרט צולם ב-2011) ונחשפים למי שנדמה כמו הגיבור של הסרט, שוטר צעיר ומוצלח שמקבל אות הצטיינות.
משם אנחנו מתוודעים לילדה פיליפינית קטנה, לאחותה בת העשרה והחבר שלה, שמוציא את שתיהן בשעת לילה מאוחרת לשיעור נהיגה. כעבור כמה דקות מתבררת האמת: מדובר בשלושת הילדים המטומטמים ביותר שראה ז'אנר האימה מימיו. כדי להתחמק מהמשטרה שחונה בצד הכביש המהיר, השלושה נכנסים ליער אפל כדי לקצר את הדרך, מבלי שמישהו מהם יודע לאן זה מוביל. לא רחוק הרגע בו מכונית תמוהה למדי תתחיל להטריד אותם והם בתמורה ינטשו את רכבם, יתפצלו וילכו לאיבוד ביער. אגב, זה היער החשוך הכי מואר בהיסטוריה של היערות החשוכים. משהו ממש לא הגיוני בתאורה שם.
החלק השני מתרחש עשר שנים לפני זה והוא מעניין אפילו פחות מהחלק הראשון, וזה עוד לפני שגילינו שהחלק השלישי (כולם, אגב, קשורים זה לזה על ידי אותה הדמות. לא מדובר באנתולוגיה) שובר שיאים חדשים של עייפות. אני כידוע מאוד לא אוהב סרטי רוחות, אבל היו כאלה שהצליחו להטריד את מנוחתי. ב"הדרך" יש אי אילו נסיונות הקפצה, אבל הם עובדים במקרה הטוב פעם אחת מתוך חמש.

אני לא יודע אם זה קטע של הקולנוע הפיליפיני או סתם קונספט של לרנאס הבמאי, אבל הסרט הזה מאופיין במתיחת הסיקוונסים ברמה שלא לגמרי ברור מה סיבתה. הסיקוונס שבו הילדים נוסעים בדרך החשוכה נמרח על פני משהו כמו עשרים דקות, כאשר לדעתי בסרט אמריקני מן המניין היו חותכים אחרי שמונה. נדמה ששלושים אחוז מחלקו הראשון של הסרט הוא הדרך החשוכה הניבטת דרך פנסי המכונית. זה כל כך משעמם שאני כבר התחלתי לשכנע את עצמי שמשהו יקפוץ עליהם ובכך הצלחתי להפחיד את עצמי יותר ממה שהסרט חשב בכלל לעשות. שזה גם אולי סוג של קטע. לא ברור.
למרבה הצער קשה לומר שזה משתפר משם…

זה להפעם. נתראה בחודש הבא, שמי ייתן ויהיה טוב (ומפחיד) קצת יותר.

הפרקים הקודמים:
אימת החודש – מרץ
אימת החודש – אפריל