סריטה מתכוננים לקיץ 2013: ציפיות וחששות

* בעקבות טעות אנוש, עלתה לאוויר לפני כמה ימים גרסה ראשונית ולא גמורה של הפוסט הזה. אנו מתנצלים על התקלה.

הקיץ כבר פה. אולי הטמפרטורות לא לגמרי תומכות בעובדה הזו, אבל הקולנועים דווקא כן. "ארץ אוז" למעשה היה הספתח של עונת הקיץ ומהרגע הזה אנחנו עומדים להיות מוצפים בעשרות סרטי אקשן, פנטזיה, גיבורי על, קומדיות מופרעות, אפקטים מלוטשים וסאונדים מוגזמים.
עונת סרטי הקיץ היא תמיד אחת הכיפיות כי היא מרכזת בתוכה כמה מהסרטים הכי מצופים של השנה. סרטים שמערכת יחסי הציבור שלהם התחילה כבר שנה שעברה (במקרה הטוב) ובתי ההפקה שמאחוריהם עושים הכל כדי שלא נפקפק לרגע שחיינו עומדים להשתנות בעקבותיהם.

שנה שעברה כתבנו את פוסט החששות והציפיות הראשון שלנו והשנה הפשלנו שרוולים ושבנו למלאכה. כל אחד מאתנו בחר את סרט הקיץ שהוא הכי מצפה לו ואת סרט הקיץ שהוא הכי חושש שיאכזב.
רק כדי להתרענן: שנה שעברה הסרט שאני הכי חיכיתי לו היה "פיראנה 3DD" שהתגלה כמפח נפש שאין שני לו. החשש שלי היה מ"ספיידרמן המופלא" שלגמרי הצדיק את התואר (זו הסקירה של אורון).
"הנוקמים" כיכב פעמיים. גם בתור הסרט שעופר הכי ציפה לו, וגם כסרט שאורון הכי חשש ממנו. כזכור, הסרט הפך במהרה לסרט המרוויח ביותר של שנת 2012 והסרט השלישי המרוויח ביותר בכל הזמנים. קשה להאמין שהתואר הזה יישבר השנה.
אורון בחר ב"עלייתו של האביר האפל" כסרט שהוא הכי מחכה לו, וסופו שגם הוכרז על ידיו כסרט הטוב ביותר שהופץ בקולנועינו בשנת 2012. לא שזה הפתיע מישהו. עופר שם את"זהות גנובה" בראש חששותיו.

אז מה יקרה בחודשים הלוהטים של קיץ 2013? האם אנחנו קוראים נכון את המפה ואיזו הערצה מעוורת את עינינו? אתם כמובן שמוזמנים להוסיף את הציפיות והחששות שלכם.

אור סיגולי:

הסרט שאני הכי מצפה לו: "מי מפחד מהזאב הרע"
אולי צריך לפתוח עם העובדה שדווקא סרט ישראלי הוא הסרט שהכי מדליק אותי מכל הסרטים עתירי התקציב מארצות הניכר, אבל האמת היא שזה אפילו לא העניין המרכזי מבחינתי. עברית, אנגלית, צרפתית או סוואהילית – אין שום סרט פוטנציאלי שעושה לי זרמים בגוף יותר מאשר זה, הפרוייקט החדש של אהרון קשלס ונבות פפושדו.
יכול להיות שזה קשור לכך שהסרט צולם ונערך בשקט שאנחנו כמעט לא מכירים בקולנוע הישראלי. לאחרונה התחילו המפיקים בארץ להבין את חשיבותו של מערך יחסי ציבור ראוי ולא מעט מתחילים עוד בשלב הצילומים. איזשהו אייטם פה, סטילס לא רשמי שם. אבל לא במקרה שלנו. לי זה בא טוב, האמת. גם עכשיו, כאשר הסרט כבר התקבל לפסטיבל טרייבקה ונכתב עליו לא מעט, אני עדיין מסרב לגלות עליו משהו. אני שומר את הכל כהפתעה.
קשלס ופפושדו, כידוע, הם הבמאים והתסריטאים מאחורי "כלבת" שמנסיון אני אומר לכם שמחזיק גם צפייה שלישית. הם אלו שהביאו את ניחוח הז'אנר לקולנוע הישראלי המתחדש, אקט שאת פירותיו אנחנו רואים ממש עכשיו עם שני סרטי זומבים כחול-לבן שיתחרו בפרסי אופיר הקרובים, לצידו של "מי מפחד". אבל על סרטם הראשון כבר כתבנו המון. עכשיו הגיע הזמן לעבור הלאה לסרטם החדש.
כמובן שחששות גם הם מעורבים פה, בכל זאת – תסמונת הסרט השני היא משהו שרבים וטובים נפלו בו. אבל עזבו אתכם מהאנשים שמאחורי המצלמה והקונטקסט התרבותי. אני הייתי שלהם כבר ב"מותחן קיצוני עם רותם קינן ודובל'ה גליקמן". העניין סגור מבחינתי.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: "מלחמת העולם Z"
אני אוהב מאוד סרטי זומבים. אני גם מאוד אוהב את בראד פיט. למעשה, אני לא יודע מה אני אוהב יותר משניהם, אבל אני כן יודע שאני אוהב אותם מספיק בשביל להתלהב מכל אחד מהם, וכשזה מגיע באותה חבילה, אני בכלל בחור מאושר. World War Z מבטיח לי את זה.
ובכל זאת, משהו מגרד לי לא טוב עם הסרט הזה. אולי זו זהות הבמאי, מארק פורסטר. הוא במאי יעיל ומקצועי שעדיין לא עשה שום סרט יוצא דופן, להוציא אולי את "מונסטר בול". זה היה בשנת 2001.
אולי זה בגלל שאני שומע שהספר עליו מבוסס הסרט הוא כמעט יצירת מופת. אולי זה קשור לטריילר שעשה לי בעיקר זכרונות מ"אני אגדה" האיום ונורא עם וויל סמית'.
אולי זה בגלל שאני יודע שסרטי זומבים צריכים להיות קטנים ומחוספסים בשביל לעבוד. תראו את "28 יום אחרי" לעומת "28 שבועות אחרי". את הרימייק ל"שחר המתים" לעומת "ארץ המתים" של רומרו. ככל שהסקאלה יותר גדולה כך משהו עובד פחות.
ואולי אני סתם מתרכז בזה יותר מדי. אולי על אף הכל זה יהיה סרט מצויין ולא יקבל את הכינוי שכבר הכנו לו מראש "מלחמת העולם ZZZ ZZZ…"

עופר ליברגל:

הסרט שאני הכי מצפה לו: "גטסבי הגדול" – The Great Gatsby
למען האמת ובניגוד לקיץ שעבר, אני מגיע לקיץ הזה בחשש ובעיקר בחוסר עניין. הציפייה העיקרית שלי היא לסרט מקורי, שאינו המשך/רימייק/ספינאוף או עיבוד מחדש לדמות מוכרת, וזה בדיוק הדבר שהוליווד מסרבת לחשוב עליו. אולי בגלל זה, הרשימה שלי נראית הפוכה: הסרט שהייתי אמור לחשוש ממנו ולבוז לעצם קיומו – בציפיות, והסרט שהייתי אמור להמתין לו – בחששות. ואם "גטסבי הגדול" היה יוצא במועדו המקורי, לקראת סוף שנת 2012, הוא היה מופיע אצלי בחששות בראש הרשימה. איני סבור שיש סיכוי שבאז לורמן, במאי שאף פעם לא הצטיין בעומק ולא מודע לקיום המושג עידון, יצליח לגעת ולו במעט בחמקמקות ובמסתורין של הרומן המתוחכם של פ. סקוט פיצג'ראלד – רומן שסיפור על אדם עשיר שעורך מסיבות רק על מנת להתאחד עם אהובה מן העבר הוא רק חלק קטן ממארג החוויות והמחשבות שהוא מציע. אבל המעבר לקיץ חושף כי יש בסרט הזה פוטנציאל אחר – שום עומק או נאמנות לרוח הספר, אבל כן תצוגה של פאר ראוותי וריקני, סרט שיהיה תענוג לעיניים גם אם יצריך מנוחה קצרה לשכל. סרט שיעביר את הזמן הארוך מדי שלו בכיף, ויכלול כמה ציטוטים גדולים, כי בלצטט אחרים לורמן דווקא טוב ויש לו בכל זאת את אחד מן הטקסטים הכי טובים שנכתבו בשפה האנגלית. חוץ מזה קארי מאליגן די קרובה לאיך שדמיינתי את דייזי, ואת גטסבי לא ממש אפשר לדמיין, אז שיהיה דיקפריו. בעיבוד הזה גם לא מעורב ענק מסוגו של קופולה שינסה באמת לעבד את הספר או משהו. זה לא הולך להיות פיצג'ראלד, זה הולך להיות פאן. כפי שנהניתי גם מ"אוסטרליה" של לורמן. זהו, הוצאתי את זה החוצה.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: "אוניברסיטת המפלצות" – Monsters University
פיקסאר בחששות? "האמיצה" היה דווקא לא רע בכלל וכלל כמה הברקות, ואפילו "מכוניות 2" טוב יותר מרוב מה שעשו אולפני האנימציה האחרים. אבל זה בדיוק העניין: שאני מדבר על פיקסאר באותו משפט עם אולפני האנימציה האחרים.
שני סרטים חדשים הם יוציאו השנה: פריקוול וספינאוף. זה גם הכיוון של חלק מן הסרטים העתידיים שלהם. דומה כי הם הבינו בסופו של דבר כי הכסף נמצא במכירת צעצועים וחזרה לדמויות מוכרות, כולל סרט מלפני יותר מעשור שאם נודה על האמת, היה חביב מאוד אבל רחוק משיאי היצירה של האולפן שלא מזמן הפליא עם הרצף "משפחת סופר על"-"רטטוי"-"וול-אי"-"למעלה". ונכון ש"צעצוע של סיפור 3" היה המשך לרמה שלהם חרף היותו חזרה לדמויות שחשבתי שהסיפור שלהן מוצה, אבל אחרי היצירה המושלמת ההיא הדמויות שוחזרו שוב ושוב בסרטים קצרים חביבים. פיקסאר הוא עדיין אולפן האנימציה הטוב ביותר בסביבה, אבל התחושה היא שהוא הופך לעוד לאולפן אנימציה, לא למקום המייצר חלומות ובעיקר גישה שונה לתחום.

אורון שמיר:

הסרט שאני הכי מצפה לו: "פסיפיק רים" – Pacific Rim
עד שיוכח אחרת, "פסיפיק רים" הוא הסרט הגדול בכל הזמנים. אני מתנצל מראש על הטרמינולוגיה הילדותית, אבל אין לי ברירה (או אולי רצון) להתייחס אחרת אל סרט בו רובוטים ענקיים נלחמים במפלצות כבירות. גיירמו דל טורו, שלטעמי לקח הפסקה ארוכה מדי מעשייה קולנועית והתרכז בהפקה (ע"ע "מאמה"), מאיים להגיש איזשהי פנטזיית ילדות שטרם הצליחה האמנות השביעית לשחזר עבורי מאז אותה סצנה מכוננת בסדרת "הנוסע השמיני" בה נלחמה סיגורני וויבר כדמותה של ריפלי בחייזרית האימתנית בעזרת חליפת שריון רובוטית-הידראולית. העימות הקולוסאלי הזה בין האדם שרותם לעצמו את עזרת המכונה אל מול כוח חייתי ועצום מימדים, הוא קלאש שסרטים רבים ניסו להפוך לאפי (Epic) כפי שראוי שיהיה. ואם יש מישהו שאני סומך עליו בעיניים עצומות בכל הקשור למפלצות ענק – זה גיז'ה, האיש מאחורי "המבוך של פאן" ושני סרטי "הלבוי". אם הוא יצליח במשימה השאפתנית שלקח על עצמו, הוא יהפוך אצלי רשמית מבמאי נערץ ומוערך לאליל בשר ודם. ומתכת משוריינת. ולהבי טיטניום מסתובבים במקום כפות ידיים שגם יכולים להפוך בעת הצורך לתותחי פלזמה. כי אם כבר סרט קיץ, אז שישיב אותי בבקשה לגיל 6 (ואם תמשיכו לקרוא, תגלו שאני לא כה חריג בבקשתי את המשאלה הזו בדיוק).

הסרט שאני הכי חושש ממנו: "הפרש הבודד" – The Lone Ranger
לפעמים אני מרגיש כמו המעריץ האחרון של טרילוגיית "שודדי הקאריביים" (כן, לא כולל הרביעי) עלי אדמות. כלומר, האחרון שאני עוד סומך על טעמו הקולנועי בכלל (לא תמיד, לעיתים יש לי נפילות). הוסיפו לכך את הנאתי המרובה מ"רנגו" היפהפה ותבינו מדוע השילוב ג'וני דפ – גור ורבינסקי מפיח בי תחושת תקווה ששווה בעוצמתה רק לתחושת הייאוש שמעורר בי הצימוד ג'וני דפ – טים ברטון. אבל "הפרש הבודד", אם אנחנו כבר בטים ברטון, הציג בעיקר תמונות של ג'וני דפ מרוח באיפור לבן והבעות פנים אקסצנטריות. שאר האימג'ים, בעיקר אלה שחשף הטריילר, היו נראים כמו גרסת המציאות של אותו "רנגו" מדברי. האם הצמד הגיע למיצוי והחל למחזר? נחכה עד תחילת יולי כדי לדעת בוודאות. בינתיים, הסיבות לפסימיות – בעיקר התסריטאים – שוות בערך לסיבות לאופטימיות – בעיקר הקאסט, ובעיקר ארמי האמר והלנה בונהאם קרטר. רגע, מי אמרנו שמביים את זה?

פבלו אוטין:

הסרט שאני הכי מצפה לו: "לעוף מהתרגשות" – I'm so Excited / Los Amantes Pasajeros
קודם כל תנו לי להביע התרגשות וציפיות מ"מי מפחד מהזאב הרע" שעליו כתב אור, ואם לא אז בטוח אני הייתי כותב עליו. וגם יש לי ציפיות גדולות מ"Bling Ring" של סופיה קופולה שאני יודע שיהיה נהדר (אך אין לו עדיין תאריך הפצה) וגם "Snowpiercer" של בונג ג'ון-הו (שלא רק שאין לו תאריך הפצה, אלא גם שאין לי מושג אם הוא יגיע לארץ). ועכשיו שאמרתי את זה, אני יכול להתפנות לפדרו.
הרומן שלי עם אלמודובר הוא ארוך שנים. היו סרטים שאהבתי וכאלה שהתאכזבתי מהם. אבל אני חייב להודות, הוא תמיד מרתק אותי. כשראיתי לראשונה את הטיזר טריילר לסרט החדש שלו הייתי בשמיים. נראה שאלמודובר חזר אחורה בזמן, לטרש, לקאמפיות, לאנרכיה, לקיטש, לבעיטות בפרצוף, לרדיקליות ול"לא איכפת לי". או במילים אחרות: לכיף הפרוע והאווילי. שם הסרט במקור בספרדית הוא "Los Amantes Pasajeros" שהוא צמד מילים שכולל את כפל המשמעות "הנאהבים החולפים" ו"הנוסעים הנאהבים". אני לא יודע בכלל על מה הסרט, אבל הבקרוב עורר בי את התחושה שהכול חולף, הכול ייגמר בקרוב ולכן כל עוד אפשר צריך ליהנות. נראה שאלמודובר, אחרי מספר סרטים אפלים והזויים, החליט לעשות סרט בוהק והזוי. באימאז'ים רואים שלושה דיילי אוויר שמנסים לבדר ולספק את צרכיהם של הנוסעים האקסצנטריים שלהם. האלמודובר החדש נראה כולו כהתרוממות של טעם רע במובן הטוב. ואני מצפה לעלילה מופרכת ולא הגיונית כמו בסרטיו הראשונים. הסיכויים שאני לא איהנה מהסרט הזה נמוכים מאוד, לדעתי. אני עף מהתרגשות על הטריילר ואין לי ציפיות לסרט עמוק או משהו, אל תיבהלו, בסך הכול זה "סרט קיץ". אבל כן מחכה למפגש המחודש עם אחד הבמאים האהובים עליי שלא מפחד לחקור ולהתחדש ולהסתכן. וכן, בשנים האחרונות הוא אולי הולך ומאבד חלק נכבד מהקהל הנאמן שלו בגלל המוזרויות האלה, אבל אני חושב שזה דבר טוב.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: "איש הפלדה" – Man of Steel
"איש הפלדה" הוא סרט שאני חושש ממנו כי הוא גם הסרט שאני הכי מצפה לו. סופרמן הוא גיבור הילדות שלי ולמרות שהרבה אנשים חושבים שמדובר בדמות שטוחה, אני חושב אחרת. אבל כדי לעשות סרט סופרמן טוב צריך לרדת לעומקה של הדמות. מכאן שנאתי הרבה לבריאן סינגר שחירב את דמותו של סופרמן בקולנוע ורק תרם לתפיסה הכללית שהבעיה היא בדמות ולא בבמאי האידיוט שעשה את "סופרמן חוזר". ולכן "איש הפלדה" זה הסרט שהכי חשוב לי באופן אישי, סרט שנפשי זקוקה לו. חשוב לי שיהיה סרט שיציג את הסופרמן שאני אוהב וכמהה אליו. אבל מה הסיכויים שמשהו כזה יקרה בהוליווד של ימינו? כששמעתי שזק סניידר אחראי על הפרויקט דווקא התעוררה בי תקווה מסויגת. סניידר לא גאון, אבל הוא כישרוני בטירוף, ויש בו את הפוטנציאל להתחבר לצדדים הפשיסטיים של סופרמן. סופרמן מייצג את התקווה האנושית בעולם אכזר, אבל סופרמן הוא גם סכנה מסוג אחר. הוא דימוי פשיסטי, אדם שיכול להפוך למנהיג על, להגזים בכוחו או להיות מנוצל על ידי כוחות שתמימותו הופכת אותו לעוור להן. וסניידר, הבמאי של "300" הוכיח כבר שהוא יכול לייצר את הכפילות הזאת של הערצה לכוח וקיטש פשיסטי יחד עם התלהבות כה מוקצנת מרעיון הגבורה עד שהוא הופך למגוחך. אבל מה הסיכוי שסניידר יצליח להדביק את סופרמן בסניידריזם הזה כאשר עומד מאחוריו נולן האופנתי? זה כאילו עמנואל קאנט היה עורך ומפקח על ספר של פרידריך ניטשה. ניטשה היה מבקש להשתולל, לרקוד, להשתכר ולקרוץ כשהוא עוסק בפתטיות האירונית של אדם-העל, וקאנט היה מסרס אותו, מקפיד להבליט את הצדדים הלוגיים, השכלתניים והלכאורה אפלים. החיבור של נולן וסניידר בעשייה של סופרמן נשמע לי כמו הניסיון לחבר בין שתי פילוסופיות מתנגשות והמוח שלי לא מצליח להבין כיצד הסינתזה שלהן יכולה להוליד משהו טוב… מה אני אגיד לכם, הלוואי שאני טועה.

יניב אידלשטיין:

הסרט שאני הכי מצפה לו: "מטוסים" – Planes
אני קצת מרגיש כאילו הסרט "מטוסים" נוצר במיוחד בשבילי. כשהייתי בן שש הכרתי כל מטוס אפשרי, מתלת-כנפיים ממלחמת העולם הראשונה ועד מטוסי נוסעים של שנות השמונים. ידעתי לספר לכם מתי הומצא המקלע המסונכרן (1910) ומה היה מטוס הסילון הסובייטי הראשון (מיקויאן מיג 9). (היום, אגב, נאלצתי לבדוק בוויקיפדיה.) קראתי ספרים, בניתי דגמים ופינטזתי לכבוש את השחקים. עם השנים עברתי לתחומי עניין אחרים, סרטים בעיקר, והמטוסים נשארו מאחור. אבל ב-1998 ראיתי סרט שהחזיר אותי לילדות, והצית סיפור אהבה ממושך אחר; הסרט היה "באג לייף" והאהבה הייתה לאולפני פיקסאר. הלכתי לסרט הזה בקולנוע בעיקר כדי לראות את האנימציה, אבל במהלך הסרט הבנתי שאני רואה משהו מיוחד באמת ודווקא מההיבט התסריטאי. "באג לייף" לא היה סרט ילדים עם קריצות לקהל המבוגר, אלא סרט שדיבר בגובה העיניים לילד שבכל אחד, צעיר או מבוגר. הרגשתי שאני צופה בסרט כמו ילד קטן, ושרק בטעות הסרט הזה יצא כשהייתי כבר בן 20. מאז אני מצפה בשקיקה לכל סרט חדש של פיקסאר, שמצליחים תמיד לבדר ולשעשע, ולעתים קרובות גם לרגש אותי. ב-2006 הוציאו פיקסאר סרט על מכוניות, והוא היה חביב מאוד בעיניי, עשוי נפלא וגם משתפר מאוד בצפיות חוזרות. ההמשכון מ-2011, "מכוניות 2", היה אמנם מאכזב, אבל בניגוד לכמה מעמיתיי, לא איבדתי את האמון באולפן הנפלא הזה. הקיץ עומד לצאת "מטוסים", ואני מתלהב. כאילו… האולפן שיודע להחזיר אותי לגיל שש עושה סרט על מטוסים! איפה נרשמים?! (תוסיפו לזה את העובדה ש"מטוסים" נועד במקור כספין-אוף של "מכוניות" שיופץ בווידאו ביתי בלבד, אבל זכה לציונים כה גבוהים אצל קבוצות מיקוד, שהוחלט להפיץ אותו בבתי הקולנוע – זה בדיוק אותו הסיפור של "צעצוע של סיפור 2",  אחד הסרטים הנפלאים ביותר של פיקסאר.)

תיקון טעות: קוראינו הערניים הסבו את תשומת לבנו לעובדה ש"מטוסים" אינו סרט של פיקסאר. על אף המיתוג כסרט המשך ל"מכוניות" והעיצוב הגרפי המוכר, "מטוסים" נוצר ע"י אולפני דיסני לבדם, והשם "פיקסאר" אינו מוזכר בחומרים השיווקיים. בדיקה בדף ה-IMDb מוכיחה זאת חד-משמעית: ג'ון רצנברגר אינו בין המדבבים! עמכם הסליחה. יניב אידלשטיין (על שתי גרסאותיו – בן ה-34 ובן השש) ממשיך לקוות שזה יהיה סרט נפלא.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: "איירון מן 3" – Iron Man 3
ההיסטוריה שלי עם "איירון מן" הרבה פחות ארוכה ומורכבת. מעולם לא התחברתי במיוחד לגיבורי-על, מימיי לא קראתי את הקומיקס, ובכלל לא הכרתי את הדמות כשנכנסתי להקרנה של "איירון מן" ב-2008. להפתעתי זה היה פשוט סרט הפופקורן המושלם: גם כיפי ברמות מטופשות, גם מצחיק, גם מותח, וגם מחוכם. סצינת הסיום ושורת המחץ שסוגרת את הסרט היו פשוט… מושלמות. הסרט הזה עשוי כל כך טוב שהוא הצליח לגרום לשמאלן כמוני להזדהות עם סוחר נשק מיליארדר וחסר מצפון. בצפייה שנייה השתכנעתי סופית שזו לא טעות, ועד היום אני חושב שזה אחד הסרטים הטובים ביותר שיצאו מהוליווד בשנים האחרונות. אבל ב-2010 בא הסרט השני בסדרה, וקילקל את החגיגה. השתדלתי להנמיך ציפיות, אבל לא הצלחתי להנמיך אותן מספיק. "איירון מן 2" היה פשוט איום. הסרט הזה נכשל בכל המקומות שבהם קודמו הצליח: במקום להיות קליל, מבדח ומהיר הוא היה מאולץ, מבולגן ומרגיז. מיקי רורק היה נבל משונה עם מבטא מגוחך, הכימיה בין טוני סטארק לפפר פוטס לא עבדה, והסרט נגמר במין קרב רובוטים ענק ומתיש. גם מבחינה פוליטית, הסרט נכנס לטריטוריה המבאסת והמקוממת של איין ראנד, עם תעשיין עשיר וגיבור שהיה יכול להציל את העולם, אלמלא הפוליטיקאים הרעים שעומדים בדרכו. בקיצור, זה היה מיש-מש מדכדך ומקומם. טוני סטארק הפציע שוב בשנה שעברה כחלק מהאנסמבל של "הנוקמים", והצליח לשחזר משהו מההומור העוקצני ומהכימיה הממזרית שלו עם פפר מהסרט הראשון, ועכשיו עומד לצאת הסרט השלישי בסדרה. לצורך העניין, "איירון מן 3" הוא ה"חשש" שלי לקראת קיץ 2013, אבל בפועל אני נוקט באופטימיות זהירה. בואו נגיד ככה: גרוע כמו חלק 2 זה לא יהיה.