לקראת "אהבה" של מיכאל האנקה: על גל סרטי גיל הפרישה

לפני כמה שנים כשכתבתי במדור התרבות בעיתון גלובס העורכים שלי ביקשו מהכתבים שלצורך סיכום השנה נחשוב על דימוי, מושג, מילה או רעיון כלשהו שמאפיין את השנה בתחום התרבות עליו כתבנו. אהבתי את התרגיל המחשבתי, וכך 2003 נהפכה עבורי ל"שנת החרב" בעקבות סרטים כמו "להרוג את ביל", "שר הטבעות: שיבת המלך", הראשון מבין סרטי "שודדי הקריביים" ו"אדון ומפקד". היה נראה שבאותה שנה, שבה ממשלת בוש הייתה בשיא המלחמה שלה בטרור ובעיראק, החרב נהפכה לסמל של המרדף האלים אחר צדק (סמל הצדק כולל חרב) ואולי אף נקמה. דימוי החרב בהחלט היה בולט ובעיקר נראו בסרטים פעולות פולחן סביב החרבות. זה מה שכתבתי. שנה לאחר מכן זו הייתה עבורי שנת החתול ואז התחלפו העורכים. עם זאת, מאז, מדי סוף שנה אני עדיין שואל את עצמי "האם יש דימוי אחד שאפשר להגיד שמאפיין את השנה?" ואם כן, מה זה אומר? למשל, שנת 2011 הייתה עבורי "שנת האימה" כאשר מוטיבים של אימה השתלטו על מגוון רחב של סרטים ("כלבת", "חייבים לדבר על קווין", "מלנכוליה", "ברבור שחור", "העור בו אני חי", "המשרתת").

כמובן, כל שנה יש ריבוי סרטים וריבוי דימויים ונושאים, ולכן מדובר בתרגיל מחשבתי סובייקטיבי לחולטין. אך מבחינתי, אם צריך לאפיין את שנת 2012 עם דימוי אחד שבלט עבורי, אני נוטה לכנות את השנה הקולנועית שחלפה כ-"שנת הזיקנה".

הקולנוע היה תמיד מדיום שהעדיף את הגיבורים שלו צעירים – גם מבחינת היכולת הפיזית (כמדיום של תנועה ופעולה) וגם מבחינת המראה (כמדיום מציצני). נעורים בקולנוע מקושרים גם ליופי ולרלוונטיות, ולמעשה רוב הזמן אנחנו רואים על המסך אנשים שהם צעירים, או שלפחות נראים פחות או יותר צעירים. כך, לאורך השנים, הכוכבים הגדולים של הקולנוע איבדו מהרלוונטיות בעת זיקנתם. ג'ון וויין, קרי גרנט, גרטה גרבו ועוד, מהווים דוגמאות לכוכבים שעם השנים המשיכו לחיות על גל התהילה של העבר שלהם, אך למעשה חלקם פרש מהמשחק וחלקם האחר איבד מהפופולאריות וממרכזיות הבמה.

הקולנוע הוא אכזרי, ולא מתייחס יפה להזדקנות. תופעות הסלבריטאיות והנעורים, הן כמובן לא מוגבלות רק לקולנוע – אלה תופעות חברתיות רחבות. למעשה, החברה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית מקדשת את הנעורים יותר מאי-פעם. הקונבנציה אומרת שצרכנות, אנרגיות ומהירות, הם מאפיינים שקשורים לנעורים ואף לילדות: בזבזנות, בילויים, מותרות, סקסיות – כל אלה קשורים קשר עמוק לשמירת האשלייה של נעורים מתמשכים. לעומתם, מוטיבים של איטיות, רוגע, יציבות, אחראיות ואיתנות מתקשרים יותר לתפיסה של חיים מבוגרים, התבגרות ואף הזדקנות.

זו לדעתי אחת הסיבות לכך שהתרבות בת-זמננו מעודדת נעורים נצחיים, ורואה ערך בהישארותך צעיר ברוחך. כל עוד אתה צעיר, אתה חלק מהמערכת, אתה רלוונטי, אתה חי. כמובן, זה לא חייב להיות ככה, והתפיסות האלה הן הבניות חברתיות. למשל, קל לדמיין חברה בעלת ערכים אחרים, ובמרכזם הרעיון שדווקא צריך לשאוף לזיקנה ובגרות. אפשר היה לתפוס את הנעורים כדבר שטחי, עלוב, לא יציב, מבולבל ורעוע. ולכן, השאיפה היא להתנהג כמו אדם בוגר, אולי אפילו זקן. לחבק את האיטיות, החשיבה העמוקה, צבירת הניסיון, התנהגות איתנה ובטוחה יותר, צניעות וחסכנות. כלומר, איך אפשר ליהנות מהחיים בתור נער, כשהכול מבולבל ולא יציב?

אבל בחברה המערבית שלנו ובעיקר בזו הקפיטליסטית, התפיסה היא שהנעורים הם ערך עליון. ולכן לא מפתיע שנוצרה תרבות שלמה סביב קדושת הנעורים. למשל, כיום גיל ההתבגרות מתחיל מוקדם יותר מפעם ונגמר הרבה יותר מאוחר. בעבר, בגיל 18 אולי אפילו בגיל 16, כבר נחשבת לאדם בוגר. גיל "ההתבגרות" היה צריך לעבור יחסית מהר, ונתפס כשלב מעבר קצר מחיי הילדות לחיי הבגרות. עוד לפני גיל עשרים היה צריך להשיג עבודה טובה, להתפרנס, להתחתן, להקים משפחה. היום, שלב ההתבגרות נוטה להימשך שנים רבות. כבר בגיל 10 או 12 ילדים מתחילים להתנהג כמו מתבגרים, ולעתים זה ממשיך כך עד גיל 40, ואף 45 או יותר. אנשים דוחים את הקמתה של יחידה משפחתית, דוחים אחריות, ורוצים להישאר צעירים לנצח.

למעשה, כל המערכת הכלכלית מעודדת אותנו לכך: הפופולאריות של הניתוחים הפלסטיים, האופנה "הצעירה", ומושגים כגון קוגריות ומילפיות (MILF) שהשתרשו בשפה ובהרבה מובנים מהווים סוג של לחץ חברתי להישאר מיני, צעיר ורלוונטי בכל גיל. ההזדקנות וההשלמה עימה הן האויבות המרכזיות ביותר בחברה בת-זמננו, חס וחלילה נחדל להיות סקסיים, או נהפוך לשוליים.

הקולנוע מנסה להתעסק עם הנושאים האלה, ולדעתי לא במקרה יצאו השנה שני סרטי "שלגייה" שמתעסקים לא מעט עם שאלת "הקוגריות" מנקודת מבט של המלכה/מכשפה, שכאילו שואלת: "מראה מראה, האם אני עדיין יפה, סקסית ורלוונטית למרות שאני מזדקנת?". ולמרות שסרטי ה"זיקנה" נעשו לאורך השנים ("אומברטו דה", "סיפור טוקיו", "איקירו", "אורות הבמה" ועוד). כבר כמה שנים שהקולנוע מבקש לעסוק בנושא בצורה בולטת ואף אינטנסיבית יותר. למעשה, בכל מה שקשור לטיפול בנושא הזיקנה, מצאתי בקולנוע שלוש גישות מרכזיות: התכחשות, קבלה ללא כניעה, והתאבלות:

1. התכחשות:

הגישה הזאת אומרת ש"למרות שאנחנו זקנים, אפשר להמשיך ליהנות מהחיים ולהתנהג כמו צעירים". אנחנו עייפים וקצת קשה לנו, אבל אנחנו עדיין מאגניבים, רלוונטים וצעירים ברוחנו. סרטי ההתכחשות מתעלמים ממחלות, חולשות וקשיים, ואם קיימת התייחסות אליהם, היא נעשית בהומור ובקריצה. אם לא היה די בכך,  בסרטים מהסוג הזה בולטת האמונה שכל מה שהצעירים עושים, הזקנים יכולים לעשות אפילו יותר טוב. בדרך כלל זה קשור לפעילויות פיזיות, בין אם מדובר בסרטי אקשן ובין אם מדובר בקומדיות רומנטיות. הסרטים האלה פועלים קצת כמו פנטזיות קולנועיות, בדיוק כפי שסרטי הפעולה של הצעירים גם מתנהלים כפנטזיות, שכן גם היכולות הפיזיות וכישורי הלחימה של הצעירים למעשה מוגזמים.

הדוגמאות הבולטות של השנה והשנתיים האחרונות היו סרטים כמו "הבלתי נשכחים 2" (The Expendables 2), או "רד" (RED). רד זה ראשי תיבות באנגלית ל"Retired Extremely Dangerous" –  בפרישה ומסוכן ביותר. בגדול, הסרט מספר את סיפורם של סוכני סי.איי.איי לשעבר, שפרשו מזמן מתפקידם, אך הם נקראים למשימה כשמתגלית שחיתות בשלטון ובסי.איי.איי. הסרט היה להצלחה קופתית וכבר מכינים את סרט ההמשך לקיץ 2013. בסרט מופיעים שלל כוכבים מבוגרים כגון ברוס וויליס, ג'ון מלקוביץ', הלן מירן, מורגן פרימן ובריאן קוקס. כולם בעלי כישורי חיסול מפעימים, ונהנים לכסח צעירים לאורך הסרט. ההנאה המרכזית מסוג סרטים שכאלה, זה לראות את השחקנים המבוגרים, כוכבים ותיקים של הקולנוע, מתנהגים כמו צעירים ומשתלבים בז'אנר ששייך בדרך כלל לשכבת גיל צעירה יותר. כך, קומדיות פרועות, סרטי פעולה, סרטי הרפתקאות וכדומה, נכבשים על ידי הדור הוותיק והשחקנים מצליחים לקסום לקהל צעיר ולהמשיך להיות הגיבורים שלהם. לעומת תפקידים כמו אלה שגילמו אלק "אובי וואן" גינס ב"מלחמת הכוכבים", או שון קונרי במגוון סרטים בשנות השמונים, דמות המבוגר כבר אינה רק דמות משנה של זקן חכם שמלמד את הצעיר הגיבור איך להילחם ואז מת, אלא הוא בעצמו גיבור הסרט, ולרוב הוא אפילו יותר טוב מהצעיר, אם בכלל יש צעיר בסביבה שמסוגל להחליף אותו (כך, ב"באהבה אין חוקים" דיאן קיטון מעדיפה את ג'ק ניקולסון על פני קיאנו ריבס הצעיר שמחזר אחריה).

פנטזיות קולנועיות שכאלה מאפשרות לדמיין את גיל הפרישה כתחילתם של נעורים חדשים. כלומר, הנעורים לא עוזבים אף פעם ואפשר להמשיך להתנהג כאילו הזמן לא חלף כלל.

2. קבלה, אך לא כניעה:

הגישה השנייה טוענת ש"אנחנו כבר לא מה שהיינו פעם, וגם לא נחזור להיות, אבל זה לא אומר שאי אפשר למצוא ערך חדש בחיים". סרטי ה"השלמה" הם סוגי סרטים מרגשים ולעתים אף סכריניים, המעודדים את הצופים לראות כיצד הגיבורים המבוגרים לומדים ליהנות ממה שנותר ולהעריך את החיים. בין הסרטים היפים בקטגוריה הזאת אפשר למצוא את "למעלה" של פיקסר, ובו אלמן מחליט לצאת למסע הרפתקני עליו חלם כל חייו; "הזדמנות אחרונה לאהבה" עם דסטין הופמן ואמה תומפסון, ושנה שעברה בלט במיוחד "מלון מריגולד האקזוטי", על חבורה של גיבורים וגיבורות בגיל הפרישה שנוסעים להודו ומגלים דרכים חדשות למצות את חייהם (זאת הסקירה של אור עליו). אם מתעקשים, אפשר להכניס לקטגוריה הזאת גם קצת סרטים קלאסיים כמו "איקירו" של קורוסאווה, על זקן שמגלה שנותרה לו חצי שנה לחיות ומצליח להעניק משמעות לחייו בזמן הקצר הזה; ואפילו "סיפור פשוט" של דיויד לינץ', עם מסעו המופלא של גיבורו על מכסחת הדשא.

בסרטים האלה הזיקנה מקשה ומעכבת את היכולת של הגיבורים להשתלב בחברה או ליהנות מהחיים, אבל בסופו של דבר הדמויות לומדות להכיר במגבלותיהן ובו בזמן לגלות את הכוחות שכן עדיין נותרו וכך למצוא טעם, משמעות, וסיבה חדשה לחיות. כלומר, בסרטים האלה אנחנו למדים, ביחד עם הדמויות, כי החיים לא נגמרים עם גיל הפרישה ושיש עוד הרבה דברים לגלות ולחוות. וכמובן, הכי חשוב, עדיין יש זמן להספיק לעשות אקט משמעותי ולהשאיר חותם על העולם.

אם מדברים בכנות, צריך להודות שלפעמים קשה להבדיל בין הסוג הראשון לבין הסוג השני. הרי לעתים קיימת רמת התכחשות מסוימת בנוגע לבעיות גיל הזהב גם בסרטי ה"השלמה". אפשר להגיד שסרטים רבים נמצאים על הגבול בין הכחשה לבין השלמה, כמו למשל סרטו הראשון כבמאי של דסטין הופמן "קווארטט" שיצא כנראה לבתי הקולנוע יותר מאוחר השנה. אך גם בסרטים כמו "למעלה", "סיפור פשוט" ואף "מלון מריגולד האקזוטי" יש מידה מסוימת של הסתרת בעיות הגיל. בסופו של דבר יש ניסיון להתמודד עם חלק מהן ולהתחמק מחלק אחר.

מה שמביא אותנו לסוג השלישי.

3. התאבלות:

סרטי ההתאבלות הם בקיצוניות השנייה של הסקאלה. מדובר בסרטים קשים וכמעט ללא רחמים, שמתמקדים בחוסר הרלוונטיות של המבוגרים בחברה ובתופעות הכי חמורות שבאות לעתים עם הזיקנה. לרוב, הדמויות בסרטים האלה סובלות ממחלות, מגבלות גופניות והידרדרות בריאותית. אלה סרטים די מדכאים, ששמים את הדגש לא רק על בעיות פיזיות, אלא גם על הבדידות הנפשית והניכור החברתי מהם סובלים הגיבורים. החברה מפנה להם את הגב, והסרטים מתארים לרוב דמויות בודדות, שננטשו ושנמצאות כבר "מחוץ לעולם". התחושה בסרטים שכאלה היא שלדמויות לא נותר אלא לחכות למוות שיגיע, ולהתאבל על הזמנים הטובים יותר שחלפו, בין אם מתוך השלמה עם הגורל (כמו ב-"תותי בר" של ברגמן) ובין אם מתוך ייאוש (כמו ב"אומברטו דה" של דה סיקה).

דוגמה לסרט מן הסוג הזה שיצא השנה הוא הסרט הישראלי "חיותה וברל" של עמיר מנור, שמספר על זוג שמחליט לשים קץ לחייו ומתאר את מה שבני הזוג עושים ביום האחרון שלהם על פני כדור הארץ, תוך שנחשף כמה הם נהפכו ללא רלוונטיים לחברה (הנה מה שאורון כתב על הסרט). דוגמה אחרת מהשנה היה סרטו המצוין של הבמאי האורוגואי/מקסיקני רודריגו פלה "הדחייה" (La Demora), שהוצג בארץ בפסטיבל חיפה ועוסק באופן שבו גבר מבוגר הסובל ממחלות שונות מכביד על בתו, אם חד-הורית שצריכה לטפל בילדיה ובמקביל לשמור עליו (אור התרגש ממנו בדיווח שלו מהפסטיבל). אך מה שהפך את השנה הזאת לשנת הזיקנה, מעבר למגמה הכללית שהולכת וצוברת תאוצה שנה אחר שנה, הוא סרטו של מיכאל האנקה – "אהבה" (Amour). סרט עטור פרסים זה נחשב בעיני רבים לסרט החשוב של השנה (ראו את הסקירה של עופר וגם את הפודקאסט עם נחמן אינגבר עם ניתוח הסרט). האנקה עוסק בזיקנה מתוך זווית של התאבלות ומביא את העיסוק הזה לסוג של שיא. הסרט מתאר את ההידרדרות הפיזית של מורה לפסנתר לשעבר (עמנואל ריבה) והאופן שבו בעלה מטפל בה, בסוף חייהם.

למעט משתי סצנות בתחילת הסרט, "אהבה" מתרחש כולו בתוך הדירה/בניין של בני הזוג. למרות שהדמויות יוצאות מביתן, האנקה מחליט לא להראות את היציאות האלה, ולהתמקד אך ורק בחיים בתוך הבית ובצורה זאת לייצר את תחושת הניתוק, הבידוד וההסתגרות. הקומפוזיציות המסודרות והמאופקות, מספקות מבט קונטמפלאטיבי , איטי, כאילו מדובר היה בסוג של ניסוי מדעי. למעשה, "אהבה" פועל כסוג של "סרט תיזה" ששם שתי דמויות בתוך מעבדה כדי להעלות לדיון נושאים כגון משמעות האהבה, עוצמתן של מערכות היחסים האינטימיות הנמשכות כל החיים, האופן שבו האהבה עומדת או לא במבחן המוות וההידרדרות הפיזית, ובאיזה אופן ניתן להתמודד עם המוות הקרב ואובדן האדם הקרוב והאהוב עליך ביותר – שותפך לחיים.

למה זקנים?

למעשה, גם במקרה של גישת ה"התאבלות" לא כל הסרטים יושבים עליה בצורה חד-משמעית ופשוטה, ויותר ניתן לראות אותם ממוקמים על סוג של ציר הנע בין הכחשה, קבלה והתאבלות. דוגמה בולטת, למשל, הוא הסרט הישראלי "בדרך לחתולים" של חורחה גורביץ' שמנסה לחפש את האיזון הנכון בין התאבלות לבין קבלה, כאשר מצד אחד הגיבורה מוצאת סוג של אהבה ותקווה חדשה לעת זיקנה, אבל מצד שני נותרת בודדה ומבודדת.

אך אם נניח לקטגוריות, עדיין אחד הדברים הבולטים השנה ובשנים האחרונות, הוא שלא משנה איך נחווה כל סרט וסרט, הזיקנה נהפכה לחלק מרכזי מהקולנוע, יותר מאי פעם. אפילו ניתן לשייך למגמה הזאת סרט כמו "לופר", השופך אור חדש ומיוחד על ההתמודדות עם זיקנה (הפחד ממנה והכחשתה).

למעשה, אם מנסים לחשוב על חידוש כלשהו שהסרטים החדשים מביאים, נראה שמה שמייחד חלק מהם הוא שהם לא רק עוסקים בזיקנה, אלא שבמובן מסוים הם אף מיועדים לאנשים בגיל בפרישה. הסיבה לכך היא שבמילא, הקהל המבוגר נהפך לנתח מעניין של צופי קולנוע. סרטי האיכות – אך לא רק הם – נהנים מקהל נאמן בגילאים 50, 60 ו-70 פלוס. אנשים עם זמן פנוי ואמצעים כלכליים, שלא זקוקים לבייביסיטר ומחפשים בידור איכותי. אלה אנשים שלא התרגלו להוריד סרטים, ומבחינתם לצאת לקולנוע הינה עדיין צורת בילוי מקובלת והדרך הטובה ביותר להיחשף לסרטים חדשים. הן הוליווד והן התעשייה האירופית מחבקות את הקהל המבוגר הנאמן הזה, ולמעשה, נראה לי שנתח גדול מאוד של הצופים בגילאים הללו הוא גם הקהל הנוהג לקנות כרטיסים לסרטים הישראלים. בנוסף, בזכותם ניתן למלא את קולנוע לב והסינמטקים.

כמובן, עדיין רוב הקולנוע הוא קולנוע לילדים ולצעירים, בדיוק כפי שרוב תרבות הצריכה היא כזאת. עם זאת, אין לזלזל בהשפעתו של הכוח הכלכלי שיש לשכבות הגיל המבוגרות יותר. שכבה זאת היא שמאפשרת לקיים בארץ וכנראה בעולם, מערכת קולנועית של סרטי איכות, שאם הייתה תלויה אך ורק בצעירים היא לא הייתה מסוגלת לשרוד.

אך מעבר לסרטי האיכות, מכיוון שבעל המאה הוא בעל הדעה, נראה כי יש לבעלי הכוח הכלכלי אפשרות לקבוע טרנדים תרבותיים. היציאה לסרטים, קורסים, הצגות וקונצרטים יצרה דפוס בילוי תוסס: תרבות בילוי של גיל הפרישה – וכמו כל פלח שוק בעל כוח צרכני, גם במקרה הזה הקונה דורש ייצוג של זהותו והגדרתו במוצרים שהוא צורך. המבוגרים מתחילים לזכות ליחס הוגן יותר בתרבות הפופולארית ובחברה, ומבקשים להשיל מעצמם את הדימוי של "זקן". ומכיוון שכשהולכים לקולנוע לעתים מצפים לראות את עצמנו מוצגים על המסך ולקבל התייחסות או הכרה כלשהי, חלק מהסרטים (הוליוודים ואירופים), החלו להציג בצורה מורכבת ושונה את הדמויות בגיל הפרישה – הן כמקור הזדהות בעבור קהל מבוגר יותר והן כאמצעי לייצר דמות שזוכה להתייחסות חיובית ומזוהה כרלוונטית בעיני הקהל הצעיר.

בצורה זאת, תרבות הצריכה –שלא חפה מביקורת – ו"כוחות השוק", מתחילים לאט לאט לשנות את האופן שבו אנחנו רואים מבוגרים. ואמנם חלק מהסרטים מבקשים מהזקנים להמשיך ולהתנהג כמו נערים מתבגרים כשיקוף מושלם של קדושת הנעורים בתרבות, אך יחד עם זאת הסרטים גם מתחילים לייצר תפיסה חדשה של זיקנה, הן בעבור החברה והן בעבור שכבת המבוגרים עצמה. וכיום, לא רק יש לנו סרטים שעוסקים בנושאים שונים שמעסיקים אנשים מבוגרים, אלא גם ניתן לזהות שורה של כוכבי קולנוע מן השורה הראשונה ששומרים על הרלוונטיות שלהם (ולעתים אף מעצימים אותה) גם כשהם חושפים את הקמטים בעורם – כשמסתכלים על הלן מירן, ג'ודי דנץ', מגי סמית', ארנולד שוורצנגר, קלינט איסטווד, מריל סטריפ או איאן מק'קלן, מבינים שמתקבעת אופנה חדשה –  "קמטים זה יפה".