• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

אז והיום: "גבעות הפחד"

6 בנובמבר 2012 מאת אור סיגולי

מכיוון שאין באמת מה לראות בקולנוע כרגע מלבד "לופר" ו"סקייפול" (לפחות עד סוף השבוע הקרוב בו יעלו "ארץ יבשה" ו"הורג אותם ברכות") ומכיוון שאין שום דבר מעניין שקורה כרגע, חשבתי על סדרת פוסטים חדשה בבלוג: "אז והיום" תתרכז בכל פעם בסרט כלשהו, וברימייק שעשו לו. אני מניח שהרוב יהיו סרטי אימה, אבל אני לא סוגר אופציות כרגע.

את החלק הראשון של הסדרה אקדיש ל"גבעות הפחד" או כפי שהוא ידוע בשמו הלועזי המוכר יותר "The Hills have Eyes". הסרט הראשון נעשה על ידי ווס קרייבן – אחד ממאסטרי האימה הגדולים של שנות השבעים והשמונים – בשנת 1977. הרימייק נעשה על ידי (בעיניי, לפחות) אחד המאסטרים הגדולים של סרטי האימה המודרניים, הבמאי הצרפתי אלכסנדרה אז'ה, שהביא לנו גם את הרימייק/המשכון של "פיראנה" ב-2010 וגם את High Tension הצרפתי, בין היתר.

על הסרטים עצמם, הדומה, השונה, הטוב, הרע, המעוות, ההתפתחות של הז'אנר ועוד מיני כאלה, בהמשך הפוסט.
"גבעות הפחד" – 1977

היה זה סרטו השלישי במספר של ווס קרייבן, אז בן 37, שקנה לעצמו תהילת עולם שנים לאחר מכן בספירת סרטי האימה עם שני הפרנצ'ייזים שיצר, "סיוט ברחוב אלם" ו"צעקה". קרייבן פרץ לסרטי הזוועה האמריקנים עם סרט האקספלויטיישן "הבית האחרון משמאל" בשנת 1972 ואחר כך ביים סרט פורנו שנקרא "אשת הזיקוקים" (תחת השם אייב סנייק). הוא חזר לז'אנר האימה עם "גבעות הפחד" ולא נטש אותו מאז, מלבד ניסיון לא לגמרי מוצלח בשנת 1999 עם הסרט "מוזיקה מהלב", שהעניק למריל סטריפ את מועמדותה ה-12 לאוסקר, וזכה למועמדות נוספת בקטגוריית השיר המקורי הטוב ביותר, שביצעה להקת אנ-סינק עם גלוריה אסטפן. כן, מה שקראתם.
באופן לא מאוד מפתיע, זה הסרט היחיד מכל הפילמוגרפיה הנרחבת של הבמאי שאיכשהו התקרב לאוסקר.

את "גבעות הפחד" שלו ביסס קרייבן על המיתוס העתיק של סאוני בין, סקוטי שהואשם בהנהגת חבורת קניבלים, אך אמיתות הסיפורים הללו מעולם לא קיבלה תוקף.
המסגרת הסיפורית של הסרט זהה לסרט האימה המשמעותי ביותר של תחילת שנות השבעים, "המנסרים מטקסס": קבוצה של אנשים רגילים מוצאת את עצמה כלואה במקום זר, כאשר המקומיים הם חבורה רצחנית שתקצור אותם זה אחר זה.
את התבנית הזאת מיקם קרייבן במדבר קליפורניאני שם הניח משפחה שכוללת שש נפשות, תינוקת, שני כלבים ותוכי, שהופכים טרף לקבוצת קניבלים שהם כנראה תוצר של הניסויים הגרעיניים שערכה שם ממשלת ארצות הברית בעשורים שלפני כן. מה שהיה אמור להיות חופשה משפחתית הופך למסע השרדות אכזרי שיוציא גם מהבורגנים שבבני האדם את החיה המטורפת שבהם.

כלכלית, "גבעות הפחד" הצליח יפה יחסית לז'אנר, ובמהלך השנים קיבל מעמד של סרט פולחן. דמותו של פלוטו – ליהוק מבריק של מייקל ברימן שבזמן צילומי הסרט היה בן 31, גובהו כמעט מטר 90 והוא סובל ממחלה שהותירה אותו נטול שיער גוף, בלוטות הזעה, שיניים או ציפורניים (כן, זה אמיתי לפי הIMDB) – הפכה לאחד הפרצופים המזוהים ביותר עם סרטי האימה של המאה הקודמת.
אבל האמת היא שמעבר להברקה שהיא ברימן, "גבעות הפחד" הוא סרט לא טוב. אני מניח שהיה לו איזה שוק-וואליו כאשר יצא בסוף הסבנטיז – אני לא יודע כי לא הייתי שם – אבל הוא משעמם כבר בצפייה ראשונה, ואני צפיתי בו פעמיים. על אף שהוא התיישן בצורה מאוד  קיצונית, זה לא משהו מובן מאליו. "המנסרים מטקסס" שנעשה ב-1973 ו"ליל המסכות" שנעשה שנה לאחר הסרט הזה עדיין מחזיקים נהדר, אפילו אצל חובבי אימה שסף הגירוי שלהם גבוה. "גבעות הפחד" די כושל במשימה והוא מפסיק לעניין בערך במחציתו. המשחק לא טוב, הדמויות לא עוברות, אך בעיקר הוא כאילו מתעקש לא להפחיד. הבעיה הכי רצינית שלו היא קבוצת הקניבלים שמפחידים בערך כמו קבוצת הילידים בארץ "לעולם לא" בה מתרחש סיפורו של פיטר פן. הם נוהמים זה על זה כאשר הם מכוסים לכלכוך ופרוות ובעיקר נראים כמו קבוצה שסטירה אחת הגונה תחזיר אותם למוטב, ולא כמו אימה קמאית שמסתתרת במקומות שאמריקה נטשה.

קרייבן חזר לחבריו הקניבליים שבע שנים אחר כך עם סרט המשך, בדיוק באותה שנה בה יצר את אחד מסרטי האימה הגדולים של כל הזמנים "סיוט ברחוב אלם".
לקח לאולפנים שלושים שנה לייצר רימייק לסרט, שנעשה בברכתו ובחסותו של קרייבן עצמו ששימש כמפיק.

"גבעות הפחד" – 2006

הרימייק ניתן לידיהם של הבמאי הצרפתי אלכסנדרה אז'ה ושותפו המעצב האומנותי גרגורי לאבסור, לאחר שהרשימו עם סרטם "מתח גבוה" (High Tension) משנת 2003, סרט שנחשב לאחת מפסגות האימה של העת האחרונה אך אני מצאתי אותו מעט מוערך יתר על המידה, עם טוויסט די לא הכרחי לקראת הסוף.
הרימייק לקרייבן מתרחש בניו מקסיקו, מקום בו בוצעו מספר ניסויים גרעיניים של הצבא האמריקני, אך צולם במרוקו. משחקים בו טד לוין, שגם אם יעשה סרט כל חודש בחמישים השנים הבאות הוא עדיין לנצח יהיה הרוצח המשוגע מ"שתיקת הכבשים"; קת'לין קווינלן שהייתה מועמדת לאוסקר בשנת 1995 על "אפולו 13"; ונסה שאו המוכרת בעיקר מ"עיניים עצומות לרווחה" ואהובתו הברונטית של ג'ואקין פניקס ב"שתי אהבות"; אהרון סטנפורד שהיה פיירו ב"אקס-מן 2"; אמילי דה רווין מ"בריק" והסדרה "אבודים"; ודן בירד שאני מכיר אותו בעיקר מהסדרה "קוגאר טאון".

אז'ה ולאבסור עיבדו את התסריט יחד. וכשאני אומר "עיבדו" אני מתכוון לכך שהם בקושי נגעו בו. עד למערכה האחרונה של הסרט, גרסתם זהה כמעט לחלוטין לגרסתו של קרייבן מלבד כמה נגיעות קלות, המרכזית שבינהן שלוש הדקות הראשונות של הסרט. הרימייק נפתח בפרולוג מצויין, קצרצר ואינטנסיבי, שהוא בערך הרגע היחיד בסרט שאין לו שום נגיעה לתסריט הקודם. שינוי קל נוסף הוא שבסרט המקורי המשפחה האומללה מגיעה לאזור המסוכן ברצף של צירופי מקרים מגוחכים, ופה היא נשלחת לשם ביודעין ובזדון.

בהתחשב בחומר המקורי, כאמור, היה צריך להתאמץ מאוד בשביל שהרימייק יהיה פחות טוב מהקודם. כיום עם התפתחות האפקטים והטולרנטיות של הקהל למין ואלימות, השדרוג אמור להיות די קל. עם זאת, הצמד הצרפתי לא הרוויח מההפקר אלא השקיע לא מעט בניסיון להפוך את עלילת הסרט הישן לתקף לימינו אנו, והתוצאה היא סרט אימה מצויין שעל אף המלכודות הרבות שלו, מצליח לעבוד נהדר מתחילתו ועד סופו.

על אף ששני השלישים הראשונים של הסרט כמעט זהים לחלוטין – מלבד הפרולוג והגזמת הזוועות שעל המסך – המערכה האחרונה של הסרט שונה מאוד ורק בגלל שינוי קטן ומצויין. אם בסרט המקורי אנשי הגבעות חיו במערה ונראו כמו להקת חובבים שמעלה את סיפורי התנ"ך בהצגות ילדים, בגרסת 2006 הם מתגוררים בעיירה נטושה ומקריפה לחלוטין, והם עצמם נראים כמו משהו שיצא מהסיוטים הכי גרועים שלכם. כל הסצנות שמתרחשות ברחובות העיירה שננטשה לאחר ניסויים גרעיניים מותחות ואפילו מפחידות למדי.
ההצלחה של אז'ה אפילו יותר מרשימה כאשר בוחנים את הרימייקים שנעשו לקלאסיקות הסבנטיזיות האחרות "המנסרים מטקסס" ו"ליל המסכות", שעל אף אפקטים טובים של איפור והגברת מינון הזוועה, לא מתקרבים לאגודלם של המקוריים. אז זה נכון שבמקרה הזה הסרט המקורי לא טוב, שלא כמו השניים שהוזכרו כרגע, אבל זה יכל להיות "בית השעווה" בדיוק באותה מידה. הצילום המצויין, המשחק המשובח ועבודת האיפור המרשימה מצדיקים את עשיית הרימייק. אחד מהאנשים הבולטים בהפקה הוא גם עורך הסרט, בקסטר שמו, והוא לדעתי אחד מעורכי האימה המצטיינים שפועלים כיום ואני כבר מתכנן על פוסט שיוקדש רק לו.
דבר נוסף שמשודרג בסרט החדש הוא היחסים בין בני המשפחה. קצת יותר מתח נשזר בין הדמויות והיחסים בין אבי המשפחה לחתנו – גיבור הסרט שהופך מיאפי פציפיסט לחיה טורפת – כמו גם מתח מיני שנוצר בין הגיבור לאחותה הצעירה של אשתו (אם כי זה מונח שם בהתחלה אך לא מטופל בהמשך) הופכים את הדמויות ליותר אנושיות, מעניינות ומעוררות הזדהות מהצווחנים של גרסת הסבנטיז.

"גבעות הפחד" הוא אחד המקרים שבהם נדמה שהפקת הרימייק נלקחה ברצינות וניתנה לאנשים הנכונים, ולא לאיזה עוד במאי שחושב שהוא יודע להפחיד אבל יוצא שהוא רק יודע לצלם כריתות איברים. זה לא שגרסת אז'ה היא איזושהי קלאסיקה מיידית או אבן דרך בתולדות ז'אנר האימה, אבל הגרסה המלאה והלא מצונזרת של הסרט היא חווית צפייה מהנה למדי, או לפחות לא מאכזבת כמו שאנחנו בדרך כלל רגילים. על הגרסה המקורית באמת שאפשר לוותר. אולי יש לה מקום באבולוציה של הז'אנר אבל לפעמים אפשר פשוט להניח לעבר ולהביט קדימה.

תגובות

  1. בועז כהן הגיב:

    אהבתי מאוד. אישית אני חושב שאין כמו סרטי האימה של שנות השבעים. אז עשו סרטים מפחידים באמת, ולא סתם סדיזם וגועל

    http://boazcohen.wordpress.com/2012/01/04/%D7%94%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%94/

    1. אור סיגולי הגיב:

      יש מצב שתהנה גם מהפוסט הזה…

      http://srita.net/2011/08/31/70s-horror-cinema/

  2. שלום הגיב:

    מעניין וחוסך צפיות מיותרות.
    הייתי שמח אגב אם הייתם דוחפים בסדרת הביקורות הזו את "כלבי קש".
    ראיתי אתמול, באיחור מביך, את של פקינפה, ולא הצלחתי להבין על מה כל הרעש. אברט טוען שהחידוש טוב יותר, והייתי שמח לשמוע חיזוקים או פליאה על הקביעה הזו.
    keep on the wonderful job.

    1. אור סיגולי הגיב:

      מצחיק שאתה אומר את זה כי ברימייק של ״גבעות הפחד״ יש רפרנס ישיר ל״כלבי הקש״ המקורי. זה אחד הסרטים הכי אהובים עלי, אבל לא ראיתי עדיין את החידוש…

      1. שלום הגיב:

        וואלה..
        אז יש אולי סיכוי שבמסגרת המצומצמת הזו תשפוך מעט אור על הסרט הזה?
        מה שמתסכל כאן, הוא שמלבד התווית של 'יצירת מופת', רציתי מאוד לאהוב את הסרט הזה. על פניו הוא עוסק בדיוק בנושאים שמרתקים אותי בקולנוע – אלימות, זהות גברית, כוחניות והקשר שלה למין וכדו'. אבל כשהגיעו הקרדיטים הרגשתי פשוט מרומה. אלה הנקודות העיקריות שהפריעו לי:
        * מייג'ור ספוילרס מכאן ואילך *
        – סצנת האונס הידועה (לשמצה?). קודם כל, שנראה לי שהדור שידע את "בלתי הפיך" או "המורה לפסנתר" יגיב בפחות זעזוע לסצנה, בעיקר כשהעריכה שלה כל כך.. לטעמי לפחות, לא אפקטיבית ומתאמצת מדי לטלטל. אבל גם אם אני מתייחס אליה בקונטקסט של הסרט בלבד, הסצנה הזו הרגישה לי תלושה לחלוטין. למעט הבזקי פוסט-טראומה כאלה ואחרים, אין לה שום השפעה ממשית על העלילה, ואפשר היה להוציא אותה מהסרט כשכל רצף האירועים שמגיע לאחר מכן (הרצח בטעות של הכפרית הנפקנית, הדריסה ומרחץ הדמים נוסח "שכחו אותי בבית" גרסת האקסטרים) כמעט ולא היה משתנה. למה היא נחוצה?
        – הדינמיקה בקשר שבין בני הזוג היתה נראית לי בתחילת הסרט כתמה מרכזית שהעסיקה את פקינפה, ואכן היה לה פוטנציאל מרתק. אבל לאורך הסרט, היחסים ביניהם הפכו ליותר ויותר לא מובנים בעיני. יכול מאוד להיות שהבעיה היא בי, אבל פשוט זה לא נראה לי אמין שאישה שמסוגלת לחיות באינטימיות מושלמת עם בעלה (בלילות בלבד..), לא יכולה לספר לו אפילו ברמז על כך שהיא נאנסה באכזריות מזעזעת. אפילו אם היא בזה לחולשה שלו, אפילו אם היא מרגישה אשמה על המשיכה לבן הזוג לשעבר / אנס בהתהוות (עניין מטריד לכשעצמו, אבל לגיטימי כמובן). זה פשוט לא נראה לי הגיוני. חוץ מזה, כל הסצנות בסוף, כשהוא עצמו מכה אותה וצורח עליה, היו בעיני כמעט נטולות הקשר הגיוני פסיכולוגי (נכון, הוא מזלזל בה לאורך כל הסרט, אבל הוא לא שנא אותה, הוא לא היה אדיש למה שעשוי לקרות לה) כומשמשות רק כתירוץ להצגת ה"חיה" שבוקעת ממנו.
        – ברמת המוצר הקולנועי היה לי קשה מאוד להבין את הרציונאל מאחורי העריכה של הסרט. אולי זה בגלל שצפיתי בו יום אחרי "השוטר" (של נדב לפיד) המופלא והמוקפד, וכאן הכל הרגיש לי כאוטי, כמו בלאגן של סטודנט לקולנוע שגילה פתאום שאין לו חומרים בפוסט ומאלתר נראטיב קופצני בעריכה (יש סצנות שממש מורגש שהעריכה מפצה על חוסר בשוטים). כנ"ל לגבי המשחק של רוב הדמויות – ליצן הכפר המוקצן והקריקטורי (זה אמור להיות סרט רציני, לא?), הזקן המטורף והאלים, הנערה שנרצחת – כולם מתנהגים כאילו הם יצאו הרגע מסרט של לינץ' אבל שכחו להסיר את המניירות. בנוסף, הרבה רעיונות נראו שרירותיים. למה זורקים דווקא עכברושים לתוך הבית? מה זה מסמל? (רבאק, בובת עכברוש מופיעה על הפוסטר של הסרט!) איך זה שכל העיר מסתכמת בבית של הזוג, הכנסיה והפאב? למה דייויד אהב דווקא את המוזיקה האירית שהוא ניגן באוזני הכומר והמופרעים האלימים בסוף? ועוד, ועוד..
        – מה שבאמת הייתי רוצה לנסות להבין זה מה פקינפה התכוון לומר. היו קטעים שהיה נראה לי שהולך להיות דיון מעניין על גבולות התרבות מול הברבריות הכוחנית, או הצביעות של האינטלקטואל שנלחם על ה'עקרונות' שלו (להציל רוצח מטריד מינית אלים) אבל כשאשתו נאנסת באופן מזעזע הוא מבלה את יומו בנעימים בחוץ. בסופו של הסרט הרגשתי שכל מה שרוצים להראות לי זה שהאלימות קיימת בכולם וכו' וכו' ושאולי אפילו ההתנהגות הפסיכוטית של דייויד מוצדקת, שכן צריך להגן על ה"בית". אם אני צודק ודייויד אכן היה אמור להיות מוצג כגיבור מעונה שסוף סוף לימד את כולם לקח (כולל את אשתו ה'נודניקית' שהפריעה לו לעבוד בשקט) – זה מאוד מאכזב.
        [מה שכן הסצנה הפותחת היא לא פחות מנפלאה (שוט מלמעלה, נראה כמו קבוצת חרקים / נמלים במרוצה, מתקרבים ומגלים שמדובר באנשים רוקדים סביב מצבה בטקס מוזר ומפחיד, מתקרבים ונראה שבסך הכל מדובר בקבוצת ילדים תמימה שמשחקת (וגם מתעללת בכלב?). הכל הופך כאילו לפסטורלי, אבל זו רק מסיכה כמובן). ]
        תרגיש חופשי לא להגיב על ההודעה הארוכה הזו, זה סתם נצלוש שגובל בהצקה, אבל אני מחפש מהבוקר טקסט כלשהו שיעזור לי להבין שטעיתי ואולי אפילו להצליח לאהוב את הסרט הזה 🙂

        1. שלום הגיב:

          סורי. אני מניח שזה לא היה המקום הכי מתאים לפרסום טרוניות קולנועיות. סתם תסכול 🙂
          מחכה להמשך הסדרה!

          1. אור סיגולי הגיב:

            להפך, שלום. זה בדיוק המקום! 🙂
            מתנצל שלא היה לי זמן לחזור לתגובה המעניינת שלך, אבל שתדע שהזזת כמה גלגלי מוח אצל החבר׳ה פה ואולי פוסט על ״כלבי הקש״ בכל זאת יעלה. זה ייקח קצת זמן, אבל…

            תודה!

          2. שלום הגיב:

            מעולה 🙂 אני מחכה..

  3. נעם הגיב:

    אין מה לראות בקולנוע?! "למלא את החלל", "המאסטר", "סיפור מלכותי", "איה". לא רק "סקייפול" ו"לופר".

    1. אור סיגולי הגיב:

      לשים את ״למלא את החלל״ עם שאר הסרטים המצויינים שרשמת זה סוג של עלבון בעיני…

  4. איריס הגיב:

    הסרט של ווס קרייבן שאני הכי אוהבת הוא "האנשים מתחת למדרגות".

להגיב על שלוםלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.