• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

הקולנוע הישראלי "העצמאי", או – הגרסה שלי לסיכום השנה

4 באוקטובר 2011 מאת עופר ליברגל

במידה ויש מוטיב החוזר ברבים מסיכומי השנה של הקולנוע הישראלי בבלוג זה ובבלוגים אחרים, זהו העיסוק בקולנוע הישראלי ה"עצמאי". דומה כי הוא חדר השנה לשיח של מבקרים/בלוגים, בעיקר הודות לפסטיבל קולנוע דרום בשדרות, שהמסגרת שהעניק לסרטים עצמאים כבר תפסה לעצמה מעמד של אירוע מוכנן בעיניי רבים – סליחה, בעיניי מעטים. אני בהחלט רואה מצב בעוד שנים ידברו על הפסטיבל הזה כנקודת מפנה בקולנוע הישראלי ואנשים יתרברבו כי נכחו בו – עם כי כמו הרבה דברים הקשורים בתקבלות של הקולנוע הישראלי, זוהי בעיקר פנטזיה אישית שלי. הביטוי הבולט ביותר לעיסוק בקולנוע זה הוא בגליון המשובח של כתב העת סינמטק שהוקדש ברובו הגדול לעיסוק בקולנוע זה.

בטרם אפנה לעיסוק בקולנוע העצמאי, יש לציין כי הראייה שלי לגבי הקולנוע הישראלי ה"ממסדי" שונה מקצת מהדעה של חבריי לבלוג – אני לא סבור כי יש סתירה בניסיון לקסום לשופטי פסטיבלים לבין להצליח בקרב הקהל הישראלי. להוציא את המקרה יוצא הדופן של זוהי סדום  (שהצלחתו נבעה מן הפופולרית של תוכנית טלוויזיה) רוב, אם לא כל, הסרטים שהצליחו בקופות בשנים האחרונות הם בדיוק סרטים שנדמה כי נוצרו עבור מבקרים והם נוגעים בז'אנרים הרגילים בהם הקולנוע הישראלי מרבה לעסוק. סליחה, תיקון טעות: "ישראלי" הוא הז'אנר שלהם, אבל אגע בנקודה זו בהמשך.

יחד עם זאת, אני כן חושב כי קיים גל של קולנוע ישראלי עצמאי ואני מכנה אותו בשם זה בגלל שזה השם אשר התגבש, גם בקרב היוצרים שלו. תהייה לגבי עד כמה הוא עצמאי (למשל, אם הוא מקבל תקציב בשלב הראף-קאט מהקרנות) היא בעיניי פחות רלוונטית. מה גם שלא ברור לי אם הכוונה בעצמאי היא "ללא תמיכת הקרנות" או "ללא תמיכת האחים אדרי" ואני לא יודע איזו מבין האופציות פחות משמועתית.

אני לא חושב שמדובר רק בתופעה המתאפשרת בזכות הטכנולוגיה, כפי שסבור שמוליק דובדבני (שאני מעריך את כתיבתו) בסיום חוברת "סינמטק" שהוקדשה לקולנוע העצמאי. דובדבני טוען כי היוצרים לא חידשו דבר,שכן היה קולנוע עצמאי בארץ מראשית ימי התעשיה. החידוש שלהם לא טמון בגישה לתקציב, הפקה או הפצה וגם לא בנושא העיסוק (עם כי זה חלק מן העניין) אלא בעיקר בהיותם "גל". אגב, גם בדיקה של "הגל החדש הצרפתי" תגלה כי קיימים מעט מאוד מאפיינים המאחדים את סרטיהם של טריפו, גודאר, רוהמר, שברול ריבט, דמי, מאל ורנה. עיקר הכוח שלהם היה כי כל הקולות החדשים שלהם פרצו יחדו, כאשר לגבי חמשת השמות הראשונים, דומה כי הרקע בכתיבה ביקורתית היה מכנה משותף נוסף.

לא כל סרט שנעשה באופן עצמאי יכול להיחשב בעיניי כחלק מן הגל. למשל, העפיפונים של ארמנד, בגלל שיוך פוליטי שונה (אם תרצו, בגלל שיוך פוליטי בכלל) הוא לא חלק מן הגל עבורי. אולי כי המסר שלו הוא קודם כל פוליטי ורק אחר כך קולנועי ואולי פשוט בגלל שהוא אינו סרט טוב. הסרטים הנסקרים בחוברת של "סינמטק" לא רק נעשו בתקציב נמוך יחסית, אלא גם נעשו על ידי אנשים המבינים טוב מאוד את כללי השפה הקולנועית – הגל הזה הוא לא רק גל של "כל אחד יכול לעשות סרט", אלא גל של אנשים מוכשרים העושים סרט ללא תמיכת הממסד.

או אולי עם תמיכת הממסד. בעוד שאני מבין למה הסרט שהזכרתי קודם נדחה על ידי קרנות (חובבנות. אם לא הייתה חובבנות, אפשר היה לדבר על דחייה של המסרים הפוליטיים) אין לי מושג מדוע התסריט של ג'ו + בל, בעיניי התסריט הטוב ביותר של השנה יחד עם הערת שוליים, לא זכה לתמיכה. וכפי שדובדני ציין במאמרו, היו סרטי פשע שזכו לתמיכה כזו והתסריטים שלהם לא תמיד היו ברמה מספקת בעיניי.

לכלבת, ג'ו +בל,2 בלילה, ופלנטה אחרת אין לכאורה שום דבר משותף – לא מבחינת ז'אנר, לא מבחינת נושאי עיסוק וגם לא מבחינה סגנונית. כלבת משתמש בסגנון מוקצן על פי כללי הז'אנר (דבר שהוקצן בחתולים על סירת פדלים לפרודיה ברורה אף יותר), 2 בלילה הוא סוג של גרסה מקומית לסרטי "ממבלקור" או לקולנוע של רי'צארד לינקלייטר והוא עושה שימוש מקסימלי בלוקיישן קטן (מכונית) פלנטה אחרת מטשטש את הגבולות בין הדוקומנטרי לעלילתי וג'ו + בל משתמש בשפה קולנועית קלאסית על מנת לספר סיפור. אבל יש להם מכנה משותף באהבה שלהם לקולנוע וביחס שלהם לפוליטיקה הישראלית כסוג של בדיחה העומדת ברקע (היוצא מן הכלל הוא פלנטה אחרת אבל גם ביחס שלו לשואה ולתיעוד יש משהו מהפכני, השם את הנרטיב המקובל בפרופרציה שונה). ניתן לומר כי בסרטי "הרגישות החדשה" (שפרחה בישראל בשנות ה-60 וה-70) היה את אותו יחס לפוליטיקה. ויש הרבה דמיון בין מה שכונה "הרגישות החדשה" לגל הצעיר המקורי. אך דומה כי בניגוד ליוצרים הותיקים, הקולנוע החדש לא מתבייש לקבל השראה קודם כל מן הקולנוע האמריקאי ולא האירופאי ולא מתבייש לנסות לקסום לקהל הרחב ולא למבקרים – גם אם לא ברור עם ה"קהל הרחב" אכן קיים.

וכאן צריך להתבצע שינוי תודעתי. בחיפוש באתר "סרט" המילה "ישראלי" היא ז'אנר. לא ברור מדוע סלסה תל אביב הוא בז'אנר ישראלי וידידים פלוס הוא בז'אנר קומדיה. לדעתי, ידידים פלוס הוא הרבה יותר אמריקאי מאשר סלסה תל אביב הוא ישראלי. הדרך של הקולנוע החדש, ושל הקולנוע הישראלי בכלל, הוא לשנות את ההגדרה הז'אנרית הזאת. כי כיום, אפילו בוקר טוב אדון פידלמן ואחותי היפה (סרטים שאני מאוד מסמפט) מאבדים קהל כי הצופים כבר הלכו להערת שוליים וסימנו וי על הסרט הישראלי לתקופה הקרובה. הדרך היחידה של יותר מסרט ישראלי אחד להגיע לקהל רחב היא זכייה בפרסים או שיווק מסיבי על ידי סינמה סיטי – וגם זה לא תמיד עוזר.

תגובות

  1. נעמי הגיב:

    אני רוצה להרחיב את התחייסותך להגדרה של קולנוע "עצמאי". הקולנוע הישראלי במהותו וברובו הוא קולנוע עצמאי היות שלמעט JCS עליה השלום ובמידה מסויימת "יולי אוגוסט" שהן חברות אחזקות, למעשה אין בארץ אולפנים. ההגדרה "עצמאי" בשאר העולם מיוחסת לקולנוע שאינו קולנוע אולפנים או חברות אחזקות כאמור. האם תמיכה של קרנות ציבוריות הופכות את הסרט ללא עצמאי? בפירוש לא. לצערי, גם היום התמיכה שמחלקות הקרנות אינו מספק ורבים מהסרטים בישראל נעשים בשכר מינימום וב"דיפרים" כאלה או אחרים כאשר המפיקים במקרה הטוב יוצאים לא מופסדים. אני מסכימה לחלוטין שאותו ה"גל" משקף את המינוח האמריקאי ל"עצמאי" של סוף שנות התשעים משום שהוא מספר סיפורים בדרכים רעננות ומקוריות אך להשתמש במונח "עצמאי" על מנת להבדיל בין קולנוע שנעשה בתקציב מאד נמוך לבין קולנוע שנעשה בתקציב נמוך-בינוני הוא מטעה משום שעוד עלולים לחשוב שיש כאן תעשיה שלמה שמצליחה להתפרנס מעשיית סרטים…

    1. המונח "עצמאי" הוא אכן מאוד יחסי בארץ, נדמה לי שכל הפקה ישראלית תיחשב "עצמאית" במונחים אמריקאים ולא ברור אם ניתן להגדיר את המונח בדיוק ואם הפירוש שלו קשור לדרך המימון או אולי לאופי ההפקה. כיום, לרוב האולפנים האמריקאים הגדולים יש "חטיבה לאינדי" כך שנדמה לי שהמשמעות של המונח בעולם היא מאוד גבולית. השימוש שלי במילה בא עקב התייחסויות קודמות. אפשר לומר שהעצמאות במונחים ישראלים היא חוסר קבלת תמיכה מהקרנות, כלומר במידה מסויימת עצמאות פוליטית -הסרט לא נתמך על ידי גוף של המדינה. או העדר קבלת תמיכה ממפיצים (או הפצה שלא על ידי סינמה סיטי) וגופי שידור – סרט שצריך לשווק את עצמו על מנת שמישהו יראה אותו.

      1. פבלו הגיב:

        היי עופר, אחלה טקסט. ניתוח יפה.

        צריך להבהיר את עמדתי בעניין הקולנוע העצמאי – וקל לי יותר לעשות את זה במסגרת דיון מאשר במסגרת "מנשר" או "מאמר", כי תמיד יש מישהו שאומר "אבל" ואני לא ממש מצליח לנבא את ה"אבל" הזה…
        -השם "עצמאי" זה שם שקיבל הקולנוע באמצעות התקשורת. אני גם לא בטוח ש"עצמאי" זאת המילה הנכונה, אבל היא מקובלת עלי ויש בה משהו נורא יפה לדעתי.

        -קולנוע עצמאי לא אמור להיות מוגדר כתופעה אסתטית, אלא כתופעה תעשייתית. יש את שיטת ההפקה המקובלת, הממסדית, זאת שדרכה רוב הסרטים נעשים. ואז יש תופעה של סרטים שנעשים בדרך אחרת. עצמאי בארה"ב זה היה במקור סרט שמופק ללא תמיכה של מפיץ/בעל בית קולנוע, ולכן, לא היה לו, עם היציאה לצילומים, ביטחון שהסרט יוקרן. אבל זו הגדרה רופפת. תזכרו שבסופו של דבר "חלף עם הרוח" נעשה על ידי מפיץ עצמאי, אבל הוא לא עצמאי. תזכרו שהקולנוע האמריקאי של שנות ה-80 נתן את ג'רמוש, האחים כהן וג'ון סיילס (גם אין קשר אסתטי ביניהם, אלא מה שמאחד אותם זה שהם עצמאים, שעשו את הסרטים שלהם לא דרך האולפנים ההוליוודיים וכו') – אבל מצד שני הקולנוע העצמאי יצר גם את פרדי קרוגר, צבי הנינג'ה וטרמינייטור. אז כל מי שטוען שקולנוע עצמאי מציע אלטרנטיבה אסתטית, הוא צודק וגם טועה. כמו שאומר כאן עופר – לא כל סרט עצמאי (בהגדרתו התעשייתית) נחשב לחלק מהגל או התופעה (בהגדרתה הביקורתית והסובייקטיבית – כי באמת, מי קובע? אולי רק ההיסטוריה והקליקה שמצליחה להפוך לדומיננטית בהגות הקולנועית)

        – בישראל מבחינה תעשייתית, המיינסטרים התעשייתי (לא האסתטי) הוא הפקת סרטים באמצעות הקרנות. וכן, הקרנות מפיקות מגוון רחב של סרטים ואף מנסים את מזלם עם סרטי ז'אנר מדי פעם. הם אפילו פתחו מסלול גרילה לקולנוע דל תקציב (כל הקולנוע הישראלי הוא דל תקציב יחסית, אבל זה אפילו עוד יותר דל) כדי להפיק סרטים "עצמאיים" (לטענתי הם לא עצמאיים – הם פשוט דלי תקציב). מה שמגדיר סרט ישראלי כסרט עצמאי זה שמדובר בסרט שיוצא ליום הצילומים הראשון שלו ללא תמיכת הקרנות. ולהגדרה הזאת יש לפחות שתי משמעויות מהותיות:
        א. הסרט העצמאי לא עבר סינון של לקטורים, ובכך הוא עצמאי. עצמאי מסינון הלקטורה של הקרן שמתחשבת בנתונים כלשהם שצריכים להיות לסרטים והתסריט הזה לא עומד בהם. או… שהתסריט כן עומד בהם, אבל משום מה, לא היה מספיק תקציב לכולם, ולכן הקרן נאלצה לא לתמוך בו. ובמקום לחכות בפקק התנועה הגדול שזה הקרן, ולחכות כמה שנים כדי לעשות את הסרט, היוצר/ים יוצאים ועושים את הסרט וזהו. אין המתנה, אין תהליך סינון ומיון.

        ב. כשסרט עצמאי יוצא להפקה, לא מובטח לו שיראה החזר כספי כלשהו וכל הכסף נמצא בסיכון. כשסרט קרנות יוצא להפקה, הוא כבר גייס תקציב שברובו הוא כסף שלא בסיכון (כסף ממשלתי ושל קופרודוקציות). כלומר, המפיק, הבמאי וכל האנשים לא מסכנים את עצמם באותה המידה שמסכן את עצמו יוצר עצמאי. כמובן שכל זה יחסי, כי יש משקיעים שמשקיעים בסרטי קרנות הרבה יותר כסף מעלות סרט עצמאי, אבל אני לא רוצה להיכנס לפרטים של זה – כתבתי על כך כתבה בגלובס לפני כמה שנים. אז בעיקרון, מה שמשמעותי כאן זה שכן, בסרט עצמאי כל הכסף נמצא בסיכון, בסרט של קרן, העזרה הממשלתית עוזרת ליוצרים ומשקיעים להפחית בסיכון ונותנת תמיכה מערכתית רחבה של אנשי מקצוע, ייעוץ, קשרים עם חו"ל ועוד.

        -מבחינת "עצמאות" היוצרים, נועה צודקת. הקרנות לא נוהגות להתערב או להפעיל לחצים על הקולנוען. ההחלטה הסופית על הסרט היא שלו. זהו קולנוע אישי והבמאי מחליט את ההחלטות שלו. במובן הזה ישראל לא מייצרת סרטי "סרט נע" או "תעשייה". לא רואה את הקולנוע בעיקר כעסק, אלא בעיקר כיצירה תרבותית. עם זאת, כן יש "מוערבות" של הקרנות בתסריטים: והיא בסלקציה. זה לא משהו רע. תמיד צריך שתהיה סלקציה כשצריך לחלק כסף. אבל יש בסלקציה כבר סוג של קביעה. כלומר, "אנחנו נותנים לך לעשות מה שאתה רוצה, כי מראש בוחרים אותך כמישהו שמתאים למה שאנחנו מחפשים". אני לא כותב את זה כמשהו רע, אני רק מציין את זה.

        – לטענתי, סרט שמקבל תקציב מקרן במסלול הראף קאט – הוא עדיין סרט עצמאי. בעלל הסעיפים האלה מלמעלה. הוא לא עבר סינון של הקרן בשלב התסריט ויצא לצילומים בצורה עצמאית. אחר כך, וזה כל הקטע של קולנוע עצמאי!!! הוא יכול למכור את הסרט ל"אולפנים הגדולים", כמו "כלבת", "ימים קפואים" או "חתולים על סירת פדלים" ולהפוך להצלחה (הלוואי) ולחדור אל המיינסטרים. אבל זה לא לוקח מהסרט את הביצים לצאת ולצלם לבד בעצמו.

        – קולנוע עצמאי בארץ היה מאז ראשיתו. "ויהי בימי" זה סרט עצמאי. "עודד הנודד" החל כסרט "עצמאי". הגל של שנות ה-70 של הרגישות החדשה זה היה קולנוע עצמאי בחלקו. וגם סרטים כמו "אוונטי פופולו" נעשו באופן עצמאי בשנות ה-80. ותכל'ס אפשר גם לראות ב"אבא גנוב" סרט עצמאי. מה שמגדיר לדעתי מהו סרט עצמאי זה התעשייה בה הוא נעשה. המיינסטרים התעשייתי מגדיר את השוליים התעשייתי. ויש יוצרים כמו דן וולמן או מיכל אביעד שתמיד הצליחו להסתדר עם מעט כסף ואיכשהו לצאת קדימה ולעשות את הסרטים שלהם. עם זאת, העובדה שתמיד היה כאן קולנוע ישראלי עצמאי ושהיוצרים הצעירים של היום לא המציאו את הגלגל, לא סותרת את העובדה שכן נוצרת כאן תופעה מעניינת באמצעות שיטת ההפקה העצמאית. לא כל הסרטים האלה מרכיבים את התופעה באופן ישיר, וכל אחד מביא לתופעה צבע משלו. התופעה הזאת חשובה מכמה סיבות.
        1. מאפשרת את עלייתם של קולות חדשים בתעשייה. אנשים שבאים עם סרטים שהם פשוט טובים ומצוינים ומציעים הרחבה, אלטנרטיבה, קול חדש (הקול האישי שלהם) לקולנוע הישראלי – שעובדתית לא נוצר דרך סרטי הקרנות

        2. חלק מהיוצרים האלה עוברים אחר כך לעבוד עם הקרנות, וכך, למעשה, גם משנים את האופי של סרטי הקרנות. משנים את התעשייה מבפנים. למשל "קירות" שנדחה שוב ושוב על ידי הקרנות (לרנר רצה שזה יהיה הסרט הראשון שלו), התקבל רק אחרי ש"ימים קפואים" נעשה באופן עצמאי והצליח. היום דני עובד עם הקרנות. הקרנות מגיבות לשינויים בתעשייה ומתאימות את עצמן. צריך שיהיה ברור שהקרנות הן לא "האויב". הן רק השיטה, וכמו כל שיטה יש לה יתרונות ויש לה מגבלות. אבל הקרנות הן משהו דינמי ומשתנה, לא קפוא. וזה היופי של השיטה הישראלית להפקת סרטים, שתגידו מה שתרצו עליה, היא הצליחה בהרבה מאוד קרבות, ויש לנו כאן עשייה קולנועית גדולה מאוד יחסית.

        טוב, יש לי כל כך הרבה מה לכתוב על זה – כמובן שחלק מאוד גדול לא הצלחתי להכניס לכתב העת. היה לנו עוד הרבה מה להגיד ולנתח בהקשר של התופעה. המאמרים שלנו קוצרו כי לא היה מקום וגם כי יש גבול לכמה אנשים יכולים לקרוא. אז אם מישהו קרא את התגובה הזאת שלי עד הסוף. תודה 🙂

        1. תמר הגיב:

          ניתוח מרתק!

  2. אורי הגיב:

    מעניין.
    פבלו- תפתח בלוג ומייד!

    1. פבלו הגיב:

      איך עושים את זה?

  3. ניתוח מאד מעניין, ורלוונטי יותר מסתם סיכום שנה. הקולנוע העצמאי בישראל הוא פשוט דל תקציב (יותר).
    ויוצר שלא יידע לרתום את הדלות הכלכלית לשפה קולנועית אחרת, פשוט לא יצליח ליצור סרט אני חושב. צריך לדעת איך לעבוד עם החומר שלך.

  4. פבלו הגיב:

    אה, ועוד משהו קטן. אני מסכים איתך שקולנוע דרום היה מאוד משמעותי בעניין, אבל אני לא חושב שזה מה שגרם לכל הדבר, או התחיל את כל הדבר… אני כן מסכים שהם יצרו מסגרת שגרמה להמון עיתונות לחזור ולדבר על זה, אבל הדיבור על הקולנוע העצמאי החל עוד לפני.
    דרך אגב, העבודה על הגיליון של הקולנוע העצמאי החלה לפני שקולנוע דרום הכריז על המסגרת שלו. ובדיוק זמן מה אחרי שהתחלנו את התחקיר, קראתי אצל יאיר רוה על כל הדבר וזה באמת עזר לשים קצת סדר בדברים.

    אני חושב שבעצם מה שקרה זה שהפסטיבלים, הקרנות, העיתונות, ועוד, פשוט הגיבו למשהו שהלך והתגבש בשנים האחרונות וקיבל צורה מעניינת, בולטת ונוכחת במיוחד השנה. אני זוכר שחלק מהרעש התחיל גם כשהחלו השמועות על כך שיש כ-30 סרטים שיציגו את עצמם לתחרות פרסי אופיר. ואז פתאום קלטו שזה מספר גבוה, ושמה שהפך את המספר לגבוה זה ההפקות העצמאיות. כבר אי היה אפשר להגיד "אוי, איזה יופי, יש סרט עצמאי" זה כבר היה תופעה. זה, פלוס כלבת והרעש סביב סרטי אימה עתידיים נוספים (שהם כולם עצמאיים) וכו'… בקיצור- המון רוחות ממקומות שונים שנשבו ביחד לאותו הכיוון. ונפגשו 🙂

להגיב על פבלולבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.