• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

תסמונת הסרט השני של במאים ישראלים

17 באוגוסט 2011 מאת אור סיגולי

26 סרטים נרשמו השנה לפרס אופיר. מתוכם 11 סרטים (12, אם כוללים את "המשוטט" של אבישי סיוון שבעקבות בעיות תקציב לא נרשם להקרנות האקדמיה), הם סרטי ביכורים לבמאים שזו נגיעתם הראשונה בקולנוע עלילתי באורך מלא. מתוך 15 יוצרים שזהו להם הפרוייקט השני ומעלה, רק ערן ריקליס, זוכה פרס אופיר שנה שעברה על "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", מביא סרט שנה שנייה ברציפות.

במאי המייצר סרטי קולנוע בקצב של אחד לשנה הוא אינו עניין של מה בכך בנוף הקולנוע הישראלי. מלבד עמוס גיתאי, שסרטיו הם בעיקר במימון זר, גם יוצרי הקולנוע הפוריים ביותר בתעשייה המקומית – שמי זרחין, אבי נשר, מיכל בת אדם, דן וולמן, יוסף סידר ושבי גביזון בין היתר – בדרך כלל מחכים תקופה לא פשוטה של שלוש עד ארבע שנים בין סרט לסרט.

נדמה שבין סרט הביכורים של במאי ולבין סרטו הבא ישנו פרק זמן ארוך מהממוצע. הבמאית קרן ידעיה זכתה בפרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים בפסטיבל קאן של 2003, ועד סרטה הבא "כלת הים" עברו שש שנים. הזוכים הישראלים הבאים באותו הפרס, אתגר קרת ושירה גפן וסרטם מדוזות מ-2007 טרם חזרו לעשיית סרט נוסף. עוד זוכה בפסטיבל היוקרתי תאופיק אבו-וואהיל וסרטו הנפלא עטאש-צמאון, רק מסיים את הפקת סרטו השני בימים אלו. ניר ברגמן – שיחד עם דובר קוסאשווילי בתחילת העשור הקודם החזירו את צופי הקולנוע בארץ לסרטים מקומיים – חיכה שבע שנים עד שהוציא את סרטו השני הדקדוק הפנימי. זה, כמובן, עוד במקרה שהסרט השני בכלל קרה. לסרטם הבא של חיים טבקמן ("עיניים פקוחות"), מושון סלומה ("וסרמיל"), עמרי גבעון ("שבע דקות בגן עדן"), בני תורתי ("כיכר החלומות"), ודויד וולך ("חופשת קיץ") אנחנו עדיין מחכים. למה זה קורה?

"עשיית קולנוע בארץ זה לא מקצוע", אומר אבי נשר. "אתה לא יכול להתפרנס מזה, אסור לך אפילו לנסות. אתה חייב לקבל באהבה רבה שקולנוע בישראל זה קצת כמו לכתוב שירה. עצם המושג 'קולנוע מסחרי ישראלי' הוא מושג משעשע והזוי, אין דבר כזה, ואולי טוב שאין דבר כזה. מה שהיה הקולנוע המסחרי זה היום הטלוויזיה, שם אנשים עובדים בצורה רציפה. כמעט כל היוצרים הרציניים מלמדים – אני עצמי מלמד בסם שפיגל. אני חושב שזה נכון לא למהר – קולנוע הוא כבר מזמן לא מוצר. בתי בת ה-14 לא הייתה חודשים באולם הקולנוע. חלפה מן העולם היציאה לקולנוע של מוצאי שבת, יש רק את הסרט האחד המיוחד אותו אנו רוצים לראות".

והאקדמיה היא רק דוגמה אחת. חלק משמעותי מהבמאים משהים את תחום הקולנוע לטובת בימוי טלוויזיה, כמו ניר ברגמן, יובל שפרמן ("הדברים שמאחורי השמש") ועודד דוידוף ("מרס תורכי"). בהתחשב בקושי הגדול שהוא להפיק סרט בישראל, תהליך ארוך ומכאיב שכולל כתיבת תסריט, השגת מימון, ליהוק, צילום ועריכה, ארבע שנים בין סרט לסרט נראה מצב הגיוני למדי. הסיבה העיקרית היא כמובן תקציבית. בתעשייה שמתבססת על קרנות – גוף אשר פותח את שעריו בתאריכים מסויימים וצריך זמן כדי לעבור על התסריטים המוגשים ולקבל החלטה – ועל מימון זר, זמן יקר עובר עד שפרויקט מקבל אור ירוק.

"זה מה שבעצם קורה בין לכל סרט וסרט בישראל", אומר גיא נתיב (מבול), "לוקח זמן להשיג כסף, שנתיים-שלוש לפחות, זה הקצב בגלל שאתה תלוי בקרנות חיצוניות. בארצות הברית התהליך הוא שונה, כי יש במאים שמקבלים כסף פרטי ויש להם תקציב. זו פונקציה של כתיבת תסריט אל מול פונקציה של השגת תקציב לסרט הקיים. אתה לא יוצר סרט וזהו – הסרט יוצא למסע של פסטיבלים וחשיפה בכל העולם ואתה נוסע עם הסרט. זה הזמן שיש לך כדי להנות עם הסרט מהרגע שהוא נעשה".

סיבה נוספת לכך שהיא שבארץ, מרבית הבמאים עדיין עובדים על תסריטים פרי עטם. שמי זרחין, יוסף סידר, דובר קוסאשווילי, ניר ברגמן ועוד הם במאים -תסריטאים שחייבים לקחת זמן בין סרט לסרט על מנת לכתוב אותו, שזה בוודאי אחד מהתהליכים הארוכים ביותר בהפקה. ערן ריקליס ואיתן פוקס, למשל, עובדים לרוב עם תסריטאי נוסף שיכול לכתוב גם בזמן שהם מביימים פרויקטים אחרים, ולכן הם הופכים לבמאים פוריים יותר מעמיתיהם.

"הפרש של ארבע-חמש שנים זה עדיין לא 15 שנה", טוענת קרן ידעיה. "אבל אני באמת אוכלת כאפות על עצמי שאני לא כותבת מאד מהר, ומרגישה מאד לא מוכשרת. ברגעים שאני לא מלקה את עצמי אני אומרת – כל אמן והקצב שלו. יש אנשים שכותבים בארבע שנים, בעשר שנים או בשנה. טוב או רע לתעשייה זה לא העניין – כמה שיותר זה תמיד יותר טוב. היא זקוקה ליוצרים ולבמאים ולתקציבים, בשאיפה שיותר ויותר נשים ישתלבו בה". גם אבי נשר לא רואה זאת באופן שלילי בהכרח: "את כל התסריטים של הסרטים שלי אני כתבתי – לוקח כמעט שנה לכתוב, שנה של התארגנות הפקה ושנה לעשות את הסרט. קצב הלמות לב של יצירה הוא קצב בריא ולא בלתי הגיוני בעיני. יש יופי מסוים בזה שזה לא קורה שנה אחרי שנה".

סיבה נוספת – ישנו מונח ידוע בקולנוע הנקרא "תסמונת הסרט השני". במקרים רבים (אם כי בהחלט לא תמיד), כאשר במאי מצליח ליצור סרט ביכורים משמעותי שזכה להצלחה ביקורתית ואפילו קופתית, מכבש הלחצים שיושב עליו גדול עוד יותר. בהתאם, העבודה על הסרט השני הופכת למלחיצה יותר, כי ההשוואה בלתי נמנעת, ובדרך כלל מסתיימת במפח נפש מול הציפיות שנבנו. תשאלו את דובר קוסאשווילי, שסרטו השני "מתנה משמיים" קיבל תגובות צוננות, שלא בצדק, אחרי שהקהל ציפה לעוד "חתונה מאוחרת". או את דרור שאול על סרטו "סימה וקנין מכשפה", שהיה פוסט "מבצע סבתא". השהייה בין סרט לסרט רק מעצימה את הציפייה והלחץ ועלולה להיות טראומטית יותר ליוצר וכך נפתח פער גדול אפילו יותר בין הסרט השני לשלישי, מה שעלול לקטוע קריירה.

גם כאן הפקטור משתנה מבמאי לבמאי. "לי אין תהליך התאוששות", מספרת ידעיה, "זה קורה מעצמו כיוון שעשיית סרט היא דבר דינמי. אחרי הצילומים את מתאוששת אל תוך העריכה ואחריה אל תוך הפסטיבלים והקרנות, ואל הלידה של הסרט הבא, של הרעיון. אין אצלי תקופות שאני לא עושה סרט, גם אם אחרי חצי שנה אני מגלה שהרעיון היה מטומטם. אני כל הזמן בתהליך של עבודה. את כל הסרטים שלי צילמתי בנובמבר ואני מתחילה את העריכה תוך כדי, כדי להיות מוכנה לקאן. בתוך כל זה יוצא לי סרט פעם בחמש שנים".

עם זאת, צריך להיות אופטימיים. אחוז הבמאים שמשחררים סרט ביכורים בשנה נתונה בארץ הוא מרשים ומשמח. זה מראה על כוחם של הקרנות והמשקיעים בקולנוע הישראלי להאמין בדורות חדשים של יוצרים ולרענן את הנוף. אבל זהו רק חצי ניצחון. חוסר המשכיות מייצר "כוכבים לרגע" ומונע מתעשיית הקולנוע להיות עקבית ומרוויחה. יוצרים שאתגרו את תעשיית הקולנוע בסרטי בכורה שונים ובועטים – דני לרנר ("ימים קפואים"), סכנדר קופטי וירון שני ("עג'מי"), יואב ודורון פז ("פובידיליה"), נבות פפושדו ואהרון קשלס ("כלבת"), והתוספת החדשה לרשימה נדב הולנד, יובל מנדלסון ויהונתן בר אילן ("חתולים על סירת פדלים") – חייבים תמיכה של הקהל ושל הציבור. אחרת סרטם הראשון עלול להיות גם האחרון.

שלא כמו אספקטים אחרים של תעשיית הקולנוע, דווקא כאן נדרש הקהל להיכנס לתמונה. תמיכה באותם סרטים, המתבטאת ברכישת כרטיס, יכולה ליצור פה מגוון סרטים מעניין וחשוב. הקהל הישראלי כבר הוכיח את תמיכתו בקולנוע ישראלי טוב כאשר הוא מגיע ("הערת שוליים" ו"עג'מי" הם דוגמאות מבורכות). אבל גם לקולנוע האחר, זה שייצר את החושבים שבסרטי העתיד, צריך להראות נכונות.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין. את היוצרים ראיינה רוני אפרת.

בהכנת הכתבה השתתפה רוני אפרת

תגובות

השאר תגובה