• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

ג'ון ג'וסט – סיכום רטרוספקטיבה

13 במרץ 2011 מאת עופר ליברגל

כאשר צופים במאות סרטים בשנה, נדיר שמפגש עם יצירה קולנועית זו או אחרת משנה את הדרך בה תופסים את האמנות או את החיים. נדיר שיוצר לא מוכר מתגלה כחוויה מטלטלת. זה מה שקרא לי ברטרוספקטיבה של הבמאי האמריקאי ג'ון ג'וסט, אשר ארגן בית ספר מוסררה ושהתייקמה בסינמטקים של ירושלים, חיפה ותל אביב. שם גם פגשתי בבמאי בסשנים של שאלות ותשובות בתום חלק מן הסרטים ובשתיית בירה משותפת עם עוד כמה שוחרי קולנוע צעירים.

להוציא את הסרט שפתח את הרטקטוספקטיבה בתל אביב כל הורמירים בניו יורק (All the Vermeers in New York) האולמות לא היו מלאים. נכון יותר לומר – בפתיחה של רוב ההקרנות נכחו באולם כ-30 צופים. בערך שליש עזב באמצע. שליש צפה בנימוס עד הסוף ולא הבין מה רוצים ממנו. ושליש נותר המום מן העוצמה האמנותית הייחודית.

קשה להגדיר את סרטיו של ג'וסט במונחים של קולנוע מוכר. דומה כי הוא זנח את כללי התחביר וההבעה של הקולנוע המסחרי ופנה ליצירה הנובעת ממקום אחר. בתום אחד מסרטיו אמר כי אם הוא רואה בקולנוע שיחה אשר מצולמת בשוט ואחריו שוט נגדי, ו/או צילום מעבר לכתף הוא עוזב את אולם הקולנוע. מה שפוסל עבורו כמעט את כל הסרטים הנוצרים כיום.

מקורות ההשראה שלו הם אחרים. ציור, למשל. לא במקרה, חלק מסרטיו מאזכרים ציירים בכותרת ורוב האחרים נוגעים בציור באופן ישיר. אבל ג'וסט מושפע מציור בעיקר בדרך בה הוא מצלם, מתעכב זמן רב על אובייקטים, זונח את העלילה לטובת מבט על הסביבה.

אבל לא רק ציור. ברבים מסרטיו הוא מצרף הסברים "מדעיים" על דברים שונים. הוא טוען כי אינו מאמין שהאמנות או המדע יכולים לספק תמונה מלאה של המציאות ולכן הוא משלב. השימוש בערוצי מידע שונים אופייני גם הוא לסרטיו. ברובם יופיע בקודה מסוימת טקסט כתוב על המסך, אשר יספק אינפורמציה שלאו דווקא עולה בקנה אחד עם התמונה והפסקול. במקרים אחרים, הוא יעמיס את הפסקול במספר רב של דוברים כך שלא ניתן היה לעקוב אחר כולם. אבל מעל הכל, הקולנוע שלו נראה פשוט וטבעי, כמבטא סוג מסוים של מגע ראשוני עם העולם. זה נכון גם לגבי סרטים בהם הוא בוחן את גבולות כלי ההבעה הקולנועיים בצורה קיצונית יותר ובוחן אופציות לא שגרתיות של עריכה, למשל.

אלמנט הזמן הינו מהותי בסרטיו. דומה כי הוא מנסה להמחיש את הזמן שחולף על ידי הקצב האיטי של רוב סרטיו, מה שיוצר שעמום אצל חלק מן הצופים. אבל השעמום הזה משתלם, כי במהלכו אנו נחשפים למבט לא שגרתי כלפי העולם. מבט אשר לא כופה את דעתו על הצופה, אלא דורש מן הצופה להתבונן על הדברים בדרך אחרת.

ג'ון ג'וסט

השארת חופש פרשני לצופה מהותית לקולנוע של ג'וסט. כבר בסרטו הראשון, דיבור ישיר (Speaking Directly) טען כי המשמעות היחידה של הסרט היא במה שהצופה יפיק ממנו ולא במה שהיוצר מבקש להגיד. לכן הוא גם מותיר בסרט מספר דקות לקהל לחשוב, בהם המסך מראה רק תמונה של סטופר זז. מכיוון שזה בא לקראת סיום סרט בו ג'וסט העביר בצורה מרתקת את דרך חייו הייחודית (באותם שנים, בבקתה ללא מים וחשמל) ואת השקפתו לגבי ארה"ב, המקום למחשבה עבור הקהל נראה פחות כגימיק ויותר ככלי להתמודדות עם הסרט.

למרות המקום שהוא מעניק לפרשנות הקהל, ג'וסט הוא יוצר מאוד פוליטי בכל סרטיו. בדיבור ישיר הוא מתייחס לאביו כפושע מלחמה ומבטא עמדות נגד ממשל ניקסון וממשלת ויאטנם בדרך מקורית, המשלבת הומור עם עובדות קשות ועשייה הבוחנת מחדש את כלי ההבעה הקולנועיים. סרטיו בשנות האלפיים מאשימים בפשעי מלחמה את ג'ורג' בוש ואנשי הממשל שלו. ניתן לחוש בסרטיו גם במסרים אקולוגיים ואנטי-קפיטליסטים. אבל, כפי שג'וסט העיד בדיבור ישיר הוא קשור גם לאורך החיים העירוני. הוא מבקר את המערכת כחלק ממנה. לכן הוא גם בא לישראל, למרות הקו השמאלני קיצוני של סרטיו. הוא מעדיף לשמוע את כל הצדדים של הסיפור לפני גיבוש עמדה. וההשקפה שלו על כל נושא היא תמיד מקורית, לעיתים ראדיקלית ויש אנשים אותם היא תוכל להכעיס, אבל דומה כי היא תמיד מגיעה מניסיון להבין את האחר. ניסיון שבמידה והוא כושל מוביל להאשמות חריפות, אבל מתוך תחושה ערכית חזקה.

התבוננות היא נקודת מפתח לעשייה של ג'וסט ולצפייה בסרטים שלו. כולם, עלילתיים, סרטי מסה דוקומנטרים וסרטים הנעים על הגבול בין שני סוגי הקולנוע השונים. סרטיו מכילם שוטים רבים נטולי דמות אנושית, בהם אנו רואים רק בתים, כבישים, או נוף. אבל מתוך המראות הללו מגיע ג'וסט לעיסוק בבני אדם, כאשר גם בהם הוא מביט ממקום מעט חיצוני, אך הוא מתייחס אליהם בכבוד ובאהבה. לא פעם הוא יתעכב פרק זמן ארוך, לעיתים מספר דקות, על פנים אנושיות דוממות או כמעט דוממות.

חשיבות התבוננות מחוץ באה לידי ביטוי גם בכך שגו'סט עובד כמעט תמיד על בסיס של דיאלוג מאולתר ולא פעם הוא אינו יודע אילו מן הדמויות שהוא מצלם יהפכו בסופו של דבר לדמויות הראשיות של הסרט. הדבר מקנה תחשה של אמינות לשחקנים שלו, לרוב שילוב של חובבים עם מקצוענים. מתיאור זה עשוי להיות מובן כי סרטיו הם נעדרי חוט שדרה ואקראים. אין זה המצב. בכל המקרים, בסיום הסרט כל החוטים השונים אשר שזר ג'וסט מתחברים לאמירה ברורה, כאשר ברוב המקרים היא בעלת עוצמה תיאוטרית ורגשית.

מתוך "כל הורמירים בניו יורק"

לא במקרה נבחר כל הורמירים בניו יורק לפתוח את הרטרוספטיבה בתל אביב. זהו סרטו הנגיש ביותר שאף ניתן להגדיר אותו כקומדיה רומטית בלי יותר מדי הסתייגיות. יש בסרט זה הרבה מאוד רגעים קומיים ומבדרים ומבט על דמויות מעוררות הזדהות. אבל גם בסרט זה נותן ג'וסט למצלמה שלו לשוטט מספר דקות ברחבת הכניסה של מויזאן המטרופוליטן שעה שהמקום סגור, רגל לפני הסיום המעט מופשט של הסרט. גם סצנות אחרות בסרט, כגון המפגש בין שני הגיבורים, אינן מבוימות באופן שגרתי. סצנה זו מתרחשת במוזיאון ומעניקה לציורים תשומת לב לא פחותה מלגיבורים. בפסקול נשמעת מוזיקה הנעה בין היפה לצורם, המוסיפה רובד שונה למצב הנפשי של הדמויות במקום להקצין את הרגש הנוכח ממילא באמצעות השחקנים.

עד כמה שהצפייה בכל הורמירים בניו יורק היא מענגת ומרעננת, החוויה בחלק מסרטיו האחרים של הבמאי חזקה אף יותר. הצפייה בהם גם משתפרת כלל שמתרגלים יותר לסגננו הייחודי. ברמברנט צוחק (Rembrandt Laughing) עוקב ג'וסט אחר מספר דמויות בסאן פרנסיסקו (בין היתר מופיע בסרט ג'ון א. אינגלש, שהלחין רבים מסרטיו של הבמאי) כאשר העלילה מוכתבת בין היתר על ידי קפיצות כמעט אקראיות בזמן: בין החלק הראשון לשני מפריד יום; לאחר מכן יומים, שבוע, חודש ושנה. רוב הסיטואציות בסרט הם מן הרגעים הקטנים של החיים, ללא התרחשות דרמטית. גם הרגעים הדרמטיים יותר – היכרות עם דמות חדשה, ניסיון של גבר לחזור לחברתו לשעבר – אינם מתוארים בצורה סוערת מדי. התוצאה היא פסיפס של התנהגות אנושית, הכובשת לאט את הלב בזכות תחושה של אותנטיות. הסרט מתמקד באנשים פשוטים, אשר מבינים כי חלומתיהם לא יתגשמו אך למרות זאת התחושה הכללית היא של יצירה בעלת גוון אופטימי.

למעשה, ניתן לחוש באופטימיות מסוימת בכל יצירתו של ג'וסט, למרות שהמוות נוכח כמעט בכל סרטיו והסיומים של רובם הם קשים ומצביעים על חברה המנותקת מעצמה. האופטימיות נובעת מן ההתבוננות הכנה בבני אדם, המנסה למצוא כמעט בכולם מימד כלשהו של יופי.

מתוך "בל דיאמונד"

למשל בסרט בל דיאמונד (Bell Diamond) אשר לא הוקרן במסגרת הרטרוספקטיבה. ג'וסט יצא לעיירה במונטנה בה עלה אחוז האבטלה. לאחר תצפית של מספר שבועות הוא יצא לצלם סרט בו כמעט כל השחקנים היו תושבי המקום. הסרט עוקב בעיקר (אך לא רק) אחרי גבר מובטל שאשתו עוזבת אותו, בין היתר בגלל שהוא התעקר בעקבות השירות בויאטנם. הסרט מציג דמויות פשוטות מן המעמד הנמוך ביותר, אך עושה זאת בחמלה ואהבה. חמלה זו אינה באה מבלי ביקורת על התרבות האמריקאית אשר יצרה את האבטלה הזו ולמעשה גם ביטלה את פוריות החברה.

השילוב בין אהבת הפרט לביקורת על הכלל נוכח ברבים מסרטיו של ג'וסט המתרחשים בארה"ב. הוא מסכים כי מדינה זו היא הנושא העיקרי של רוב סרטיו, גם עם בשנים האחרונות חי וייצר במקומות אחרים. למעשה, נדידה היא חלק בלתי נפרד מחייו ויצירתו של ג'וסט. מזה למעלה משלוש שנים הוא מלמד קולנוע בסיאול. לטענתו, זהו פרק הזמן הרב ביותר בו הוא חי במקום אחד.

למרות אהבת הפרט, סרטיו של ג'וסט מציגים לא פעם גם דמויות שליליות, גם אם השיפוט שלהם נעשה בצורה אחרת מן הדרך בה נהוג לשפוט נבלים בקולנוע. גם כאשר ג'וסט מתאר אבות המקריבים את ילדיהם, הוא יוצר הזדהות רגעית עימם, בין היתר בעזרת הקלוז-אפים הארוכים שלו.

מתוך "המיטה בה אתה ישן"

דומה כי הסרט המיטה בה אתה ישן (The Bed You Sleep In) הוא הדוגמא הקיצונית ביותר וגם המרשימה ביותר, לסגנון הסיפור הלא שגרתי של ג'וסט ולמבט הייחודי שלו על העולם. כהקדמה לסרט, טען ג'וסט שרוב הסרטים בנוים כמו משחק שח – כל מהלך מגיב למהלך הקודם. הוא ניסה לבנות את סרטו בסגנון המזכיר יותר את המשחק הסיני "גו" בו נדמה כאילו היריבים מבצעים פעולות שלא קשורות אחת לשנייה, עד שאחד מכריע את האחר.

ואכן, במשך השעה ראשונה אין בסרט הרבה עלילה. יש צילומים פואטיים של המקום, תוך התמקדות חלק מן הזמן בזוג נשוי מבוגר אשר דומה כי חי חיים שלבים. באמצע הסרט האישה מקריאה מכתב מצמרר לבעלה, מכתב המעניק משמעות חדשה לסצנות סתמיות לכאורה אשר נראו קודם. מרגע זה ואילך, תוך שמירה על הקצב האיטי והסגנון הייחודי, הסרט הוא סערת רגשות אכזרית ומצמררת כפי שמעט מאוד סרטים מסוגלים לעשות. השחקן הראשי בסרט, טום בלייר (שג'וסט השתמש בו בשלושה סרטים) הזכיר לי מעט במראו את מקס פון סיידוב, דבר היצר במוחי השוואה לברגמן, מן הבמאים היחידים אשר עררו בי תגובות רגשיות מסעירות כל כך.

אלא שסרטו של ג'וסט אינו רק חוויה רגשית. בהקדמה הוא גם ציין כי הסרט עוסק לא רק בחוסר התקשורת ובהתפרקות בעיירה באורגון אותה הוא מתאר, אלא גם בארה"ב כולה, אשר סובלת מחוסר התקשרות וחוסר התחשבות בסביבה (על המשמעויות השונות של המילה סביבה). אבל אני מצאת בסרט גם רובד אוניברסילי, כמתאר שבר עמוק בנפש האדם והמשפחה בכל מקום. זוהי יצירה המועדדת את הקהל לחשוב ולפרש אותה במספר דרכים שונות. יש בה משהו מייאש מאוד, כמעט אכזרי בדרך בה הוא מתאר באמינות רגעים קשים. הרבה מן הדברים בסרט לא מוסברים עד הסוף ומשאירים מרחב פרשני המותיר את הקהל עם מספר רב של תהיות. אך כאמור, כל סרטיו של ג'וסט ספוגים באהבה למין האנושי ומכילים גם קורטוב של אופטימיות.

עוד על סרטיו של ג'וסט ואפשרות לרכוש אותם, באתר הרשמי שלו: http://www.jon-jost.com/

השאר תגובה