• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

"מרכבת הדואר": ההתחלה של המערבון ושל הכוכב הגדול ביותר שלו

22 בנובמבר 2010 מאת עופר ליברגל

גם לפני סרטו של ג'ון פורד משנת 1939, "מרכבת הדואר" ("Stagecoach"), המערבון היה הז'אנר הפופולרי ביותר להפקה בהוליווד. כלומר, הופקו יותר מערבונים מכל ז'אנר אחר. אך אלו היו הפקות זולות, שלא זכו לתקציב גבוהה, שיווק נרחב או יחס ביקורתי. ברבים מן הסרטים האלו שיחק בתפקיד הראשי ג'ון וויין. אולם, זה לא הפך אותו לכוכב, ולא רק בגלל רמת החשיפה הנמוכה לה זכו הסרטים.

"מרכבת הדואר" הפך את ז'אנר המערבון לליגטימי ואת וויין לכוכב של סרטי "A". על הדרך הוא עיצב לא רק את המשך הקרירה של וויין, אלא גם את המשך ההתפחות של ז'אנר המערבון כמו גם את המשך העשייה ההוליוודית בז'אנרים אחרים. זהו גם הסרט שארסון וולס ראה 40 פעם על מנת להתכונן לצילומי האזרח קיין. וולס אמר שההשפעות הקולנועיות שלו הם המאסטרים הישנים "ג'ון פורד, ג'ון פורד וג'ון פורד" – רשימה מגוונת למדי של השפעות, אשר "מרכבת הדואר" היא רק חלק ממנה.

מימין: ג'ון וויין, ג'ון פורד וידיד (מי שיחשוף את שמו ואת שמו של סט הסרט ממנו לקוחה התמונה בלי להיעזר בגוגל - יזכה בכבוד אינסופי)

החידוש העיקרי של הסרט הוא בערך ההפקה שלו – פורד, במאי זוכה אוסקר, פונה אל הז'אנר הנחות ומחליט לצלם אותו לא באולפנים או במדברות הקרובים להוליווד, אלא ב"מנוימנט ואלי" – אזור מרוחק יחסית ובעל מבנה גיאוגראפי ייחודי היוצר נופים מרהיבים. מבחינת מבנה השטח של העלילה, לא היה חידוש בקרב של לבנים מול אינדיאנים, עם מגוון של דמויות שהופיעו במערבונים אחרים בעבר.

העניין הוא היחס בו טיפל פורד בדמויות קלישאתיות. דומה כי לאישה שהיא כנראה זונה, לרופא השיכור, לג'נטלמן הדרומי, לעגלון התמים, לאישה ההגונה ולשריף החכם – לכולם יש בסרט הזה רבדים נוספים ומורכבות אחרת. עלילת הסרט שמה את הדמויות הללו (ודמויות נוספות) במרכבה אחת. למרות שאין ביניהם דבר משותף ויש ביניהם הבדלים אידאולוגים, במהלך המסע נוצרת ביניהם חברות, שמייצגת את האחדות האמריקאית. ההתגברות על מתקפה של אינדיאנים לקראת סוף הסרט, מייצגת ניצחון של הקידמה האמריקאית על הפרא ומראה את הערך שיש לגיבורים אנושיים כאלו.

זהו הנרטיב של הסרט, אשר הופיע מאז בוריאציות במערבונים רבים. אלא ש"מרכבת הדואר" הוא סרט בעל מסר אמביוולנטי הרבה יותר מרוב הסרטים שבאו אחריו. האמבוולינטיות שלו מעניקה לו את כוחו גם 70 שנה לאחר שנוצר. הרבה יותר מן העריכה החכמה, הצילום היפהפה או הכתיבה השנונה של דאדלי ניקולס (שנעזר בבן הכט). האמביוולנטיות הזו מגולמת בראש בראשונה בדמותו של רינגו קיד, בגילומו של ג'ון וויין.

ג'ון וויין בתור רינגו קיד ב"מרכבת הדואר"

בניגוד לשאר הדמויות בסרט, רינגו לא עולה על המרכבה בראשית המסע. הוא פושע מבוקש ולכן לא יכול להימצא בעיירה ממנה היא יוצאת. הוא גם מגיע לסרט בצורה של איום: ראשית נשמעת ירייה שלו, אוף פריים, ורק אחר כך הקלוז-אפ חושף את פניו. כשם שהאינדיאנים הפראים מהווים את האויב בסרט (בצורה גזענית, שפורד התרחט עליה בהמשך) רינגו מהווה סוג של חצי פרא. הוא מאיים על יושבי המרכבה לא פחות משהוא שותף למסע. גם הוא מאוים במהלך הסרט, שכן השריף יכול להסגירו. כל זאת מבלי להתייחס לדו-קרב הצפוי לו בסוף הסרט. דו קרב שכל יושבי המרכבה יודעים כי כנראה יתרחש.

גם הדרך שבה מצולם וויין מקבילה לדרך שבא מצולמים האינדיאנים, באופן המעמיד את הסכנה הקשורה בדמותו. אך במקביל, רינגו הינו הגיבור החיובי של הסרט: מובן כי המרכבה לא תוכל להתגבר על האיום האינדיאני בלעדיו, הוא צלע בעלילה הרומנטית של הסרט והוא זה שצריך להכריע את עתידו בסיום.

והכרעה שלו היא טיפוסית לגיבורי המערבנים שבוא בהמשך: לאחר שעזר לציווליזציה המוסרית (בעיניי יוצרי הסרט, לכאורה) לנצח, הוא רוכב הרחק ממנה. במקרה של "מרכבת הדואר" ברור כי מדובר בעזיבה מתוך בחירה. שורות הסיום של הסרט מצביעות על רינגו כמי ש"ניצל מן הברכות של הציווליזציה". אם כי לאחר מכן הדמויות שנותרו בישוב מדברות על המוסד החשוב ביותר של החברות במערבונים – שתיית בירה בצוותא.

הקריירה של וויין, כוכב הקולנוע הגדול ביותר של המערבונים, הושפעה מן התקפיד הזה. מכאן ואילך, היה בשיאיו בגילום של גבר קשוח מאוד, ספק פושע, אך בעל יכולת להקרבה עצמית למען הקהילה, קהילה שהוא נותר מנותק ממנה. יחלוף כמעט עשור בטרם האוורד הוקס יביים את וויין ב"נהר אדום" ויוסיף את הגימור השלם לדמות: מנקודה זו ואילך, וויין יגלם דמויות מבוגרת המהוות סוג של אב חלופי לשאר הדמויות בסרט ולאמריקה בכלל. לפעמים זה אב שמתווה את הערכים והכללים של אמריקה והתרבות המערבית, לפעמים זה אב שיש למרוד בו מעט על מנת להשלים עימו.

בדרך לשם, וויין הפך לכוכב של סרטי מלחמה אף יותר משחקן מערבונים, בעיקר בגלל שבחר לא להתגייס לצבא האמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה, בניגוד לרוב כוכבי הוליווד. אולם עוד לפני שארה"ב נכנסה למלחמה, פורד ליהק אותו באחד מן הסרטים הראשונים שנעשו עליה.

ג'ון וויין בתור אולי אולסן, בסרט "המסע הארוך הביתה"

מדובר ב"המסע הארוך הביתה" ("The Long Voyage Home") משנת 1940, עיבוד של פורד ל-4 מחזות של יוג'ין אוניל תוך העתקת העלילה שלהם לימי מלחמת העולם השנייה, מתוך כוונה לייצר הזדהות עם הבריטים. גם בסרט זה, וויין מגלם דמות הנבדלת משאר הדמויות, אלא שכאן המקרה הוא הפוך: וויין מגלם את אולי אולסן, מלח שוודי שיכול לחזור למולדתו ולהקים בה חווה. שאר גיבורי הסרט, נידונים לחיים של אלכוהול והפלגות אינסופיות. וויין למעשה מגלם את הדמות של כל הנוסעים האחרים ב"מרכבת הדואר" זו שצריכה להגיע ליעד בסיום המסע, שיש לה בית, שתקים ציווילזציה מתקדמת. פורד נעזר בצלם המבריק גרג טולנד על מנת להעניק להפלגה באוניה בה מתרחש רוב הסרט גוונים אפלים יותר מרוב סרטי הפילם נואר, דבר היוצר תחושה של חוסר סדר בים.

ההגעה על הספינה ללונדון בחלק האחרון של הסרט (עם רובים שנועדו לעזור לצבא הבריטי במלחמה) מסמנת את ההצלה שמספקים הגיבורים, החיים חיי אפלה, לתושבים ההוגנים של מדינות המערב. אך האנשים שעשו את המסע לא יזכו לראות אור יום גם באפיזודת הצילום – הם נותרים באפלה, בשתייה ובעוני. השאלה האם דמותו של וויין הצליחה בסופו של דבר לחמוק מסוג זה של חיים, נותרת פתוחה.

בניגוד לסרטי נואר, לא מדובר ב"מסע ארוך הביתה" בנפילה של הנפש לצד האפל, אלא בהכרח קיומי. בניגוד למערבון, לא מדובר בבנית החברה החדשה אלא בשמירה על זו הקיימת. ב"מרכבת הדואר", איחוד בין תרבויות שונות נועד לייצר חברה אחידה וחזקה יותר, חברה שאלו שאינם מתאימים לה (רינגו והזונה) נפלטים ממנה מרצונם. זהו סוג של מיתוס בעייתי בתרבות האמריקאית. "המסע האורך הביתה" מהווה יצירה משלימה משום שהוא מציג את האמת האחרת – תמיד יש דמויות בשולי החברה, לאו דווקא מתוך בחירה.

אלא שכפי שרמזתי, האמביוולנטיות של "מרכבת הדואר" מונעת מן הסיום שלו להיתפס כטוב בצורה חד משמעית, דבר המעמיד בספק גם את הערכים שאמורים להיבנות בציווליזציה החדשה במערב, שאת היווצרותה הסרט לכאורה מתאר.

הערת אורון:
כרגיל תודה לעופר, הכתבה הזו עשתה אותי רעב מאי פעם לסרטם החדש של האחים כהן, "אומץ אמיתי". בעיקר מפני שמדובר בחידוש למערבון בו מככב ג'ון וויין בתפקיד דמות האב בעלת העבר האפל. אל נעליו (והרטייה שלו) ייכנס ג'ף ברידג'ס. האם יש סיכוי שמפיצינו היקרים יקדימו את בואו לתאריך סמוך יותר לבכורתו בארה"ב, קרי שלהי דצמבר? אין מצב שאני מחכה עד סוף ינואר ואני בטח לא היחיד…

תגובות

  1. רמי הגיב:

    תסריט מתחכם בלי נשמה, סיפור ואקשן טריביאליים, משחק לא מענין (תומאס מיטשל נהדר, והנשים בסדר גמור אבל בגלל הבימוי הלא מפוקס הסצנות יוצאות סתמיות למדי). איפה זה ואיפה "בצהרי היום" הגאוני. האמת – איפה זה ואיפה "אייר פורס 1". בקיצור – ביזיון המושג קלאסיקה.

    1. כתבתי שזוהי ההתחלה של המערבון הקלאסי מכונן שפרץ את הדרך למערובנים טובים לא פחות ואולי אף יותר, בהם גם "בצהרי היום" שהגאונות שלו לא באה על חשבון הגאונות של סרטים אחרים. הסרטים של פורד, בניגוד לרוב המערבונים, צריכים לרוב יותר מצפייה אחת על מנת לעלות על הדייקנות והעומק שלהם (לפחות כיום, בעבר הם זכו להצלחה). לא אני הפכתי את הסרט הזה לקלאסיקה וקשה לי לומר "ביזיון" על סרט שרבים וטובים ממני הכתירו לאחד מן החשובים בכל הזמנים. גם אם לא הייתי אוהב את הסרט לא הייתי משתמש במילה זו.

  2. רמי הגיב:

    לא הייתי נטפל לסרט מ1939 רק על עריכת סיקוונסים בינונית. הייתי שמח להבין איפה יש בסרט דייקנות ועומק אבל מרכבת הדואר סובל מאוירה של רשלנות וחוסר מחויבות – מסע שמרגיש כמו אקספוזיציה ארוכה מאוד ודלה למדי ואקשן מקושקש בלי שום חוש להתחלה אמצע וסוף או לטיימינג. שזה דברים שרואים ברמה גבוהה בעשרות סקרובולס וסרטים של היצ'קוק. זה מרגיש שהבמאי לא עבד עם השחקנים. זה גם מרגיש שהעריכה של הפיין קאט נעשתה בידי המנקה. אם צריך לראות מערבונים ישנים בשביל להעריך את פורד אני מעדיף לוותר על החוויה. אבל אם מדברים על הישג בימויי אני סקרן – איפה זה? פורד מוציא כאן סצנות מאוד מגושמות משחקנים טובים. ב"המחפשים" הוא כבר מוציא משחק מזעזע משחקנים פחות טובים כנראה (למעט וורה מיילס ועוד אחד או שניים). בחיים לא הייתי מנחש שמי שביים אותם הוא גם מי שחתום על יצירת מופת כמו "ענבי זעם".

    1. טוב, אנחנו ממש לא מסכימים. בטח שלא לגבי המשחק. לגבי העריכה- לקרוא לה רשלנית זה לא רק עלבון כלפי הסרט, אלא גם עלבון כלפי כל ספר לימוד עריכה שנכתב אי פעם (טוב, רובם) שמתבססים עליו. בניית הקצב האיטית בתיאור הדמויות, השימוש בנקודת המבט על מנת לייצר סצנת אקשן אפקיטיבית אך לא ריאליסטית והשימוש בסאונד אוף-סקריין בסצנת השיא – זה נראה לי הרבה יותר כעשייה מחושבת היטב ולא כרשלנות. שלא לדבר על מה שאמרת על "המחפשים".

  3. שלא לדבר על מה שנאמר על היצ'קוק….

השאר תגובה