• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"כשתפגשי זר גבוה ומסתורי", הסקירה של אור

21 באוקטובר 2010 מאת אור סיגולי

כל-כך הרבה דברים חלפו לי בראש בזמן הקרנת סרטו החדש של וודי אלן, שכשיצאתי ממנו הייתי עייף ומבולבל. בדרך כלל אני יכול למיין את יצירותיו של המאסטר לטוב ורע די בקלות, אך "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי" ("You Will Meet a Tall Dark Stranger") הציב בפניי אתגר לא פשוט.

אין דבר ישן יותר מאשר להתאונן על "החדש" של וודי אלן. זה רוב הזמן מגיע בליווי קיטור על העצלנות האמנותית שלו, או התרפקות על עבודותיו הקלאסיות לאור הבינוניות העכשווית. זה מתחיל לשעמם. לכן כאשר התיישבתי לצפות בחדש שלו, חשבתי לעצמי – מה אם לא לא אצפה בו כ'הסרט של וודי אלן'? מה אם אנסה לנתק את האוטר מן הפרוייקט שלו?

יכול להיות שלא ניסיתי מספיק, אבל די מהר מצאתי את המשימה הזו בלתי אפשרית. כאשר הסרט נפתח (שוב) עם פסקול אולדיז וסיקוונס הכותרות המוכר של אלן, הבנתי שהוא בכלל לא מעוניין שנעשה זאת. סרטיו הם חוליות של רצף ארוך ומתמשך. סוג של סדרת טלוויזיה ארוכה בה כל פרק נמשך כ-100 דקות, המלווה אמן בתהליך ההתבגרות/ההזדקנות שלו.

הסדרה נפתחת עם קולנוען המעוניין לחגוג את החיים עצמם ("קח את הכסף וברח", "בננות", "אהבה ומלחמה"), באופן העולץ ביותר שאפשר. אחר-כך, עם בואה של הבגרות, הסדרה עוסקת ביוצר צעיר המנסה למצוא את מקומו בעולם, מתנסה ומחפש ("אנני הול", "מנהטן"). השלב הבא הוא אמן השואף למקם את עצמו לצידם של המאסטרים שעיצבו את הוויתו ויצירות האמנות אשר הפכו אותו למי שהוא ("אבק כוכבים", "שושנת קהיר הסגולה") בעוד הוא ממשיך לשאול את עצמו שאלות הנוגעות לחייו ומקומו בעולם ("זליג", "חנה ואחיותיה"). מאוחר יותר אנו נחשפים להתמודדותו עם נושאים המעסיקים גברים בגיל העמידה ("בעלים ונשים", "אפרודיטה הגדולה", "לפרק את הארי"). כאשר הזיקנה מתדפקת על דלתו, הוא רוצה להשיב את נעוריו, את חייו הקודמים והמוניטין שלו כאדם וכאמן ("סלבריטי", "סוף הוליוודי", "כל דבר אחר"). כעת, כשתהליך ההזדקנות הוא עובדה ולא משהו שיש לפחד ממנו, אלן יושב בניחותא במקומו, מרים רגליים, ללא חובת ההוכחה על כתפיו, עושה מה שבא לו ועושה זאת עבור עצמו. זהו השלב ההפכפך מכולם. זה יכול להיות נהדר ("נקודת מפגש", ובאופן יחסי "ויקי כריסטינה ברצלונה") וזה עלול לספק עבודות שחוקות ומיותרות ("מה שעובד").

לאחר כמחצית "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי", הבנתי שהסרט הזה לא מוקרן בשבילי. אלן הוא קולנוען מבוגר מהמעמד העליון שלא מרגיש צורך לומר שום דבר חדש, ועושה סרטים עבור אנשים מבוגרים בני המעמד העליון, שאין בהם צורך לראות שום דבר חדש. די מאכזב, אך מובן לחלוטין. אני יכול להתבכיין ולקטר על התוצרת של אלן באלף החדש עד שהקרחונים ימסו. זה לא משנה. לא מפני שזה לא בסדר לדרוש הרבה מאחד הקולנוענים האהובים עליך, אלא משום שזו הנקודה בה הוא נמצא בקריירה – של לעשות סרטים אך ורק לעצמו. מה שגורם לי, לדוגמה, לקנא בטירוף.

"כשתפגשי זר גבוה ומסתורי" הוא סרט – אני מקווה שאתם יושבים – לא טוב. הוא לא נוראי כמו הקודם שלו, אותו פרק סיטקום ניו-יורקי בכיכובו של לארי דיוויד, אבל הוא לא פחות מעייף ומנותק. הסרט סובל מחוסר מיקוד, במיוחד במתח שבין הקומי לדרמטי. ישנן סצינות בהן דמות מסויימת מתנהגת כמו בקומדיה, והאחרת במלודרמה שוברת-לב. שתי הדמויות נמצאות אמנם באותו החדר, אך נדמה שהן הגיחו משני סרטים שונים לגמרי. זה עובד טוב פעם אחת (בדיאלוג האחרון של נעמי ווטס ואנטוניו בנדרס), אבל הותיר אותי נבוך ולאא נינוח ביתר הפעמים (הסצינה האחרונה של אנטוני הופקינס ולוסי פאנץ', למשל).

ככלל, המשחק בסרט טוב למדי. ווטס והופקינס, אלוהים יברך אותם, מספקים את הסחורה. לוסי פאנץ' (אתם אולי זוכרים אותה בתור השחקנית שרצחה את שייקספיר בסרט המופת "שוטרים לוהטים") עושה עבודה מפוארת עם המעט שנתנו לה לעבוד איתו. השאר נעימים למראה. התסריט בעייתי בלשון המעטה וגורר את כל החבילה מטה, על אף כמה בדיחות לא רעות. נראה כאילו אלן ניסה כמה פיתולי עלילה וזנח אותם כששיעמם לו או כשראה שיהיה קשה לפתור אותם. הרגשה של דראפט ראשון נחה על תסריט הסרט הזה.

אך כדי לסיים בטון חיובי, שווה להזכיר רגע אחד קטנטן אשר הופך את הסרט כולו לשווה צפייה (אין ספויילרים). ג'וש ברולין מתאהב ביפהפיה צעירה בה הוא מביט דרך חלון חדר השינה שלו. לשמחתו היא גומלת לו בחיבה. אחרי שהוא נוטש את אשתו למענה, הוא ניצב בחדר השינה של אהובתו החדשה, מביט אל דירתו הקודמת. שם הוא רואה את אשתו-לשעבר מחליפה בגדים, יפה לפחות כמו הבחורה שזה עתה כבש.
האושר תמיד נמצא בחלון האחר, זה שאי אפשר לראותו כאשר אתה עומד מולו. סצינה אחת, תמונה אחת, אולי שתי דקות של זמן מסך – ואחד הרגעים היותר יפים של הקולנוע השנה.

תגובות

  1. עידן וילנצ'יק הגיב:

    יכול להיות שוודי אלן מיצה את כל מה שיש לו לומר.הסרטים שלו אף פעם לא היו להיטים קופתיים ענקיים.שחקנים נחשבים מוכנים עד היום להופיע אצלו גם בתפקידים קטנים כדי להוסיף לרזומה שלהם סרט של וודי אלן.אני אישית חושב שאלן הוא אחד הבמאים והכותבים הכי שנונים וחכמים שיש ומעדיף לראות סרט בינוני שלו על הרבה סרטים אחרים.בשנים האחרונות התוצרת שלו מאד מעורבת.כמה סרטים טובים יחד עם נפילות די מביכות.אחכים כשאראה את הסרט החדש.

השאר תגובה