סריטה

במקור, התכוננתי למדור הזה כדי לספר שהנה הגיע סוף השבוע הגדול הראשון של השנה, אפילו בלי היותו האחרון לפני האוסקרים. כן, הטקס יהיה בלילה שבין ראשון ושני הקרובים, וכמובן שנתייחס אליו בסריטה כולל היערכות לקראתו. יש לנו כבר המון טקסטים בנושא כמובן, מרוכזים בתגית הרלוונטית ורובם המכריע של אור, מטבע הדברים. אבל הסיבה שחשבתי שזה יהיה סופש מרכזי עבור שוחרי ושוחרות הקולנוע בישראל היא דווקא היצע הסרטים, כשהוא עוד כלל במקור את ״הקדירה״ ו״על עשבים יבשים״, שניהם נדחו לאיזור אפריל. במקום התווספו סרטים אחרים ונותרו לפחות שניים שמותירים את ההיצע חזק במיוחד בעיניי. Read more

הכינו את שרירי הצפייה – חודש פסטיבלי הקולנוע הגדול של ישראל מתחיל היום. אם ספרתי נכון, שבעה אירועי קולנוע צפויים להתקיים ברחבי ישראל לאורך נובמבר, כולל אחד שכבר החל בשלהי החודש שעבר. זהו הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה, שמהדורתו ה-17 יצאה לדרך ב-27.10 ותימשך עד ה-5 בנובמבר, בסינמטק תל אביב ומרכז תרבות אניס יפו. כבר התחלנו במלאכת הכתיבה על הפסטיבל הנהדר הזה: אור הקיף את תוכניית סרטי האימה, עופר הוסיף חמש המלצות ומרכז לינקים לסרטים שכבר כתבנו עליהם. אני מקווה להצטרף אליהם בהמשך השבוע, אבל לפני כן הייתי חייב לעשות סדר בניירת הווירטואלית שהצטברה על השולחן והקשורה לששת הפסטיבלים האחרים. על אחד מהם, פסטיבל ״ספיריט״ לקולנוע רוחני שיתקיים בפעם ה-16 בסינמטק תל אביב, בין ה-24 וה-26 בנובמבר, אין לי הרבה מה לכתוב. בעיניי כל קולנוע הוא רוחני, אבל אם תרצו לצפות בסרטים (בעיקר) תיעודיים על שמאנים, גורואים, זן-בודהיזם, ורפואה לא קונבנציונאלית, זה המקום ואלו התאריכים.

אינני יודע כמה פסטיבלים עוד צפויים בדצמבר (אותו יפתח פסטיבל סולידריות), אבל הכמות החריגה של נובמבר לבדו הצדיקה בעיניי פוסט ייעודי במבנה של מדריך. הפסטיבלים מסודרים לפי תאריכים, הלינק בשם של כל אירוע יוביל לאתר/עמוד רשמי לטובת פרטים מלאים, בעוד מה שאני אנסה כאן הוא תקציר בלבד עם כמה שיותר היילייטס. כיוון שמבחינתי הסרטים והאופציה לצפות בהם על מסך גדול הם הדבר המרכזי, הייליטס לא בהכרח יכללו כיתות אמן ומפגשים עם יוצרים, בדיוק בשביל זה יש לינק חיצוני לכל אירוע. אם השמטתי משהו קריטי או פסחתי על פסטיבל שלם באשמת העומס והגודש, ספרו לי בכל הדרכים שאפשר ליצור איתנו קשר, ואתקן. תקוותי היא שנספיק לדווח מכל המהדורות השונות, אבל כיוון שזה שאפתני מדי חשוב לי גם להרגיש שלכל הפחות הספקנו לקרוא תוכניה ולהדגיש מתוכה משהו, לטובת הקוראים והקוראות של סריטה. תהנו ותבלו בכל השפע הזה, יש המון מה לראות. בתמונה לעיל שצילם גיא רז: סרט שאפשר לתפוס ביותר מפסטיבל אחד, ״ולריה מתחתנת״ של מיכל ויניק. Read more

יותר משבוע חלף מאז סיום פסטיבל קולנוע דרום 2021, שנערך בסינמטק שדרות באווירה חיובית של אהבת תרבות בכלל וקולנוע מאתגר בפרט. למרות שפספסתי הזדמנות לכתוב על הפסטיבל בעודו אקטואלי או טרי בזיכרון, אני רוצה לנצל את ההזדמנות לכתוב על כמה מן הסרטים הקצרים אשר הוצגו בו. טרם כתבנו עליהם בעבר, אף כי בחלק קטן מהם צפיתי במסגרות אחרות (בעיקר בפסטיבל חיפה) עוד לפני שהגיעו דרומה. צפיתי השנה בסרטים קצרים בפסטיבל קולנוע דרום משום שהייתי חלק מצוות השיפוט בתחרות המוקדשת לקולנוע קצר, בצוותא עם העורכת שירה ארד והמפיקה גלית כחלון. ברצוני להודות לכל צוות הפסטיבל על האירוח האדיב והאווירה המהנה, אשר כרגיל גרמה לי להצטער שלא יצא לי לפקוד את הפסטיבל לפרק זמן ארוך יותר.

התחרות בה שימשתי כשופט הינה נפרדת מזו המוקדשת לסרטי בוגרי ובוגרות מכללת ספיר, שקרויה ״קולנוע דרום החדש״. הזוכים מעטרים את התמונה בראש הפוסט, שלקוחה מעמוד הפייסבוק של הפסטיבל (שם גם אפשר למצוא את הרשימה המלאה של הזכיות). זו בה שפטתי כללה מבחר מצומצם של 10 סרטים, שכולם פחות או יותר היו ראויים לבמה. בדגש על המקבץ השני, שכמעט כולו היה חדש עבורי (אף כי חלקו נכח בפסטיבל חיפה). המקבץ התעלה על הסרטים שאת חלקם הכרתי ושהוצגו בחלק הראשון. ביניהם כתבתי על "הורסט" "אמנה" ו"קוסמופוליטן" שהוקרנו בפסטיבלים קודמים. הפוסט הזה אמנם לא כולל את כל הסרטים שאהבתי מבין העשירייה, אבל כן כולל את כל הסרטים אשר הרגשתי צורך לכתוב עליהם.

הגיע הזמן שתמותי כבר

Read more

הערב נפתח פסטיבל קולנוע דרום, אירוע הקולנועי של העיר שדרות ומכללת ספיר, במהדורה חגיגית במיוחד שתימשך עד יום חמישי ה-21 באוקטובר. זו הפעם העשרים שמתקיים פסטיבל הקולנוע, שיש בו משהו אלטרנטיבי במובן הכי חיובי של המילה, וכדי לציין את המאורע נדמה שהתוכניה גדושה הפעם מתמיד. זוהי גם חזרה משמחת, אחרי מהדורת הדרייב-אין של השנה שעברה, אל אולמות סינמטק שדרות, אל האירועים המוזיקליים ברחבת הסינמטק, ושאר המוקדים בסביבה – מרכז אושרה, קולנוע אופקים, וכמובן הפאב של שדרות שהוא חלק בלתי נפרד מן הפסטיבל. אנחנו בסריטה עוקבים אחרי הפסטיבל הזה מאז המהדורה העשירית והתחלנו גם לדווח ממנו שנה לאחר מכן, כפי שהקפדנו לעשות מאז ובכל שנה (לחצו על התגית שלמטה ותיווכחו). אבל שנה כמו השנה אני בטוח שלא הייתה מסיבות שמיד אפרט. לפני כן, אפנה אל אתר הפסטיבל ואפציר בכל מי שרק שמעו על האירוע וטרם ניסו – קדימה. כל שמי שכבר היו ודאי לא צריכים או צריכות עידוד, רק טרמפ.

כאמור, הפסטיבל במהדורתו הנוכחית קשור אל סריטה בקשר מיוחד ומרובה ליפופים ופיתולים. מנהל התוכנית הוא שני קיניסו, שאם תלחצו על הלינק בשמו תגלו שהוא כתב פה לא מעט. זו אמנם לא הפעם הראשונה שיש לנו איש סריטה בצוות הפסטיבל, למי שזוכר את שנת אור סיגולי בשדרות, אבל רציתי לשים מיד על השולחן שהנה, יש לנו עוד סיבה לחבב את קולנוע דרום. קיניסו עמל לאורך השנה, תחת יו"ר הפסטיבל, פרופ' סמי שלום שטרית, המנהלת האמנותית מיכל לביא וכל הצוות המסור, כדי ללקט קולנוע עולמי וישראלי שירכיב את תוכניית הפסטיבל. זאת שאתייחס אליה בהמשך הפוסט אלמלא עוד גילוי נאות אחד כפול.

החלק הראשון נוגע לתחרות הקולנוע הישראלי הקצר, המקבילה לתחרות סרטי הבוגרים של ספיר (״קולנוע דרום החדש״). אחד השופטים הוא עופר ליברגל, אבל גם זה כבר קרה בעבר, אפילו לי. אז בחרתי לחלוק את החוויות שלי כשופט רק בתום האירועים. הייתי מנחש שזה מה שעופר יעשה, אלא שצפוי לו פסטיבל מיוחד בגלל החלק השני של הגילוי הנאות. טרם יצא שמישהו מחברי סריטה הוא מושא התיעוד של סרט דוקומנטרי שיוקרן בבכורה בקולנוע דרום, אבל זה בדיוק המצב של עופר. הסרט שעקב אחרי שגרתו, ״הצופה״, הוא אחד מחמישה סרטים תיעודיים ישראליים השנה בפסטיבל. צמד היוצרים הם יעל דנון, שכתבה פה אף היא, וערן שגיא, אחד הקוראים הראשונים של סריטה שיצרו איתנו קשר והפיצו את דברי הבלוג ככוח לגיטימי בעולם הקולנוע עוד בשנת הפעילות הראשונה. אז אולי שום גילוי נאות לא יעזור ונדמה לי שנמצא הסרט שסריטה לא יכולים לסקר, אבל נהיה סקרנים לשמוע את הדעות שלכם ושלכן. מה גם שלמזלנו, יש עוד תוכניה שלמה.

מחברות שחורות

Read more

ממש הערב, יום חמישי ה-10 בספטמבר, יתקיים זו הפעם ה-19 פסטיבל קולנוע דרום, אירוע הקולנוע השדרותי של בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר. מהדורת 2020 של הפסטיבל תימשך שבוע שלם, כלומר עד ה-17 בחודש, ותהיה מורכבת משלושה סוגי הקרנה. קודם כל, מתחם דרייב-אין שהוקם במיוחד והקרנות ליליות בחוצות הקמפוס. בנוסף, הפסטיבל יגיע אל בתי התושבים של שדרות והסביבה, להקרנות אינטימיות יותר, או כפי שזה נקרא בימינו – קפסולות. לבסוף, יתקיימו גם הקרנות אונליין, כלומר ממש אצלכם ואצלכן בבית ובלי חובת אירוע. האופציה האחרונה היא גם עבור מי שתמיד הסתקרנו מן הפסטיבל אך מעולם לא טרחו להגיע אליו. כמו בכל שנה, ואולי במיוחד השנה, אצלנו בסריטה לא מוותרים על פסטיבל דרום הממכר ואם לא נוכל להגיע בעצמנו האופציה של הצפייה הביתית די קורצת. כמובן שגם ישבנו לראות מדגם זעום מן ההיצע השנתי, עליו נכתוב בפוסט זה. אבל קודם לכן קצת על התוכניה כולה, הפתוחה לקהל הרחב כמיטב המסורת הדרומית. פרטים מלאים תוכלו למצוא באתר הפסטיבל ובעמוד הפייסבוק, אנחנו כאן בשביל מדריך מקוצר מאוד ומיני-סקירות לפתיחת התיאבון.

אירוע הפתיחה, שיתקיים בדרייב-אין, יהיה הקרנת האסופה התיעודית ״שדרותים״, פרויקט דוקומנטרי של רפאל בלולו המורכב מחמישה סיפורים מקומיים. הפוקוס השנתי של הפסטיבל יהיה על הקולנוע החרדי, שישה סרטים שאצרה מרלין וניג ושנוצרו במיוחד לקהל עם דרישות ספציפיות בנוגע למה מותר ואסור להראות על המסך. חלק מן העוסקים במלאכה לא בהכרח מוכרים מחוץ לעולמם, אבל בסרטים עצמם תוכלו למצוא שמות כמו העורך דב שטוייר, הצלם גיורא ביח, ושחקניות דוגמת דניאל גל, אוולין הגואל, אווה קפלון ורזיה ישראלי. הסרטים מהם מורכב הפוקוס הם: ״לשם שינוי״ של טלי אברהמי, ״מתנת האש״ של רכי אליאס, ״תמרות עשן״ של דינה פרלשטיין, ״סוף המשחק״ של אריאל כהן, הבמאי היחיד שיצא לנו לכתוב עליו בסריטה בעבר, וגם דאבל פיצ׳ר – סרט של יהודה גרייבס בשם ״בכייה לדורות״, דובר יידיש, וסרט על יהודה גרייבס הנקרא ״חרד לסרטו״ ואותו ביים שלמה חזן.

כמו תמיד, בליבו של הפסטיבל תעמוד תחרות ״קולנוע דרום החדש״, בה יקחו חלק סרטי הבוגרים של ספיר, עם פרסים לקולנוע עלילתי, תיעודי ומונפש. במקביל, תתקיים זו השנה השנייה תחרות לקולנוע ישראלי קצר ועצמאי, חלקם יוקרנו בבכורה בפסטיבל ואחרים מוכרים לנו. הסרטים המשתתפים הם: ״אליזבת״ של ניצן ציפרוט, ״אם יתמו נעורינו״ של אלינור נחמיה (לא אותו סרט של הבמאית שמקרין בפסטיבל טורונטו במקביל), ״בוני בתים״ של ניצן רוזן, ״דולור״ של האנימטור דותן מורנו, ״טינופת״ של גיל זינגר, ״כסף״ של שרון אנגלהרט, ״לשחק חולשה״ של מעיין שוורץ המתמודד השנה על פרס אופיר, ״מבט שלישי״ של אפרת רסנר שפע, ״פרפרים״ של יונה רוזנקיאר, ו״שלג מלח״ של נועה ברמן-הרצברג ועמית כהן. סומכים על חבר ועדת הלקטורה שני קיניסו שעשה עבודה טובה. מסגרת שלישית לקולנוע קצר היא פוקוס על סרטי סטודנטים מהעולם, תחת קורת הגג של ארגון סילקט (Cilect). מתוכם ישנו סרט ישראלי אחד, ״אחורה״ של דנה גלמן מביה״ס טיש, אז כמובן שנציין גם אותו.

סרט הנעילה יהיה ״ריימונד אל בידאוויה״ של יעל אבקסיס אודות אמא שלה, אגדת הזמר המרוקאי ריימונד אבקסיס, שיהיה גם חלק מן המסגרת החדשה – אוצרות ביכורים. מלבד ארבעת הסרטים שיזכו לפירוט בהמשך, את המסגרת משלימים: ״אפריקה״ של אורן גרנר (זוכה חיפה), ו״תכונות מזהות״ של פרננדה וולדז, זוכה פרס התסריט וחביב הקהל בסאנדנס האחרון. עוד עניין חדש בפסטיבל השנה הוא ״המעבורת״ – סדרת סדנאות המבקשת להעניק כלים פרקטיים ליוצרות וליוצרים בתחילת דרכם. זאת לצד אירועים מיוחדים נוספים כמו פאנלים ומפגשי תעשייה, על קולנוע חברתי, נשים יוצרות ועוד. מה שמעביר אותנו לחלק המרכזי של פוסט ההמלצות הזה.

על כיסא הבמאי יושבת אישה

אלידע גרא, הבמאית העברית הראשונה. צילום: ישראל הרמתי, אוסף יודאיקה בספריית הרווארד, אוניברסיטת הרווארד

Read more

חדשות טובות לגבי בתי הקולנוע והסינמטקים אמורות להגיע ממש בקרוב, אולי אפילו היום. אמש אישר קבינט הקורונה, או מר ווילפורד / האח הגדול / מה שזה לא יהיה שמקבל החלטות בישראל כרגע, על קיום אירועי תרבות של עד 250 איש (או 500 באישור מיוחד של משרד החרטוט והקשקוש, באמת שעייפתי מלעקוב). כל זה כמובן בסנכרון מצויין עם המספרים והגרפים המאוד ברורים והגיוניים שמפציצים אותנו בהם כבר כמה חודשים, אבל בחיי שכבר לא אכפת לי. כי יכול להיות שכבר בתחילת השבוע הבא יוכלו נתיני מדינת ישראל להנות מצפייה בסרט קולנוע באולם קולנוע, כמובן עם כל מיני הגבלות סבירות כמו עמידה על הראש בזמן הפרסומות וחובת עטיית רטייה על עין שמאל. הזמנים הנוכחיים לימדו שמוקדם לחגוג עד ששום דבר לא קורה, או אפילו רק אחרי שקרה וחלף, אבל אני אפילו לא צריך לזייף אופטימיות. בשלב ראשון מסתמן שיחזרו לפעול הסינמטקים, וכל מי שיוכלו להרשות לעצמם תוכניה שאינה מבוססת על סרטים חדשים בלבד, דוגמת קולנוע קנדה. בתי הקולנוע המסחריים כנראה יחכו לארצות הברית, מה שאומר כנראה חודש יולי. אבל אני מאוד מקווה שזו הפינה האחרונה במתכונת החירום, והפעם עם מעט אירועים והרבה סרטים לצפייה ביתית.

עדכון: איזה יופי לראות את הטבע מתעורר! חלק מהסינמטקים מעדכנים את אתריהם בסרטים ותאריכים, ממש כמו פעם. סינמטק שדרות נראה כראשון שחוזר לפעילות כבר ביום ראשון ה-21.6, ומשבץ לאורך השבוע סרטים טריים יחסית כמו ״נשים קטנות״ לצד קלאסיקות דוגמת ״ימים ברקיע״. בסינמטק חולון חוזרים לעניינים החל מיום שני עם ״יוצאים מן הכלל״ הצרפתי, ואז תמהיל של חדש וישן עם ״הפרידה״ ו-״1917״ מחד ו״רעל ותחרה״ מאידך. באתר סינמטק ירושלים אין זיקוקין והכרזות, כי עסוקים שם עדיין בסדרת הסרטים המקוונת ״היום שאחרי?״, אבל אם תגשו לתוכניה החודשית לפי תאריכים תוכלו לראות שיבוצים גם כן החל מיום שני. למשל ״מכאן והלאה״ של קלינט איסטווד, ״ארץ קשוחה״ של האחים כהן וכנראה גם סרטי התוכניה המקוונת בהקרנות של ממש. בסינמטק תל אביב רק מכריזים על עמידה בכללי התו הסגול ועדיין לא מספקים תאריך, אבל אפשר לראות שהימים המתעדכנים הם ראשון ה-28.6 ואילך. מהסינמטקים של חיפה והרצליה אין איתותים, אבל נמשיך לעקוב. התרגשות!

פסטיבל דוקאביב, שהודיע לפני שבוע על מהדורה נוספת של דוקוסטרים, החל גם בחשיפת התוכניה של המהדורה הפיזית, שתתקיים בין ה-3 וה-12 בספטמבר. ראשונים להתגלות הם הסרטים הישראליים, כ-30 מהם יקחו חלק באירוע שיתנסה השנה במתכונת משולבת של הקרנות חוצות, הקרנות באולמות בכפוף להנחיות, ואפשרות לצפייה ביתית. כמחצית מן הסרטים שהוכרזו יהוו את התחרות הישראלית, שנראית חזקה על הנייר.

ראשית, יש כאן נבחרת של יוצרים ויוצרות המוכרים לבאי ובאות הפסטיבל בעבר: ״הגורם האנושי״ של דרור מורה מבטיח מבט מחדרי הדיונים של תהליך השלום הישראלי-פלסטיני (בתמונה בראש הפוסט), ״הלובי״ של מור לושי ודניאל סיוון אודות הלובי היהודי, ״המקצוע: נביא״ של יואב שמיר על מנהיג דת החוצנים (רגע, מה?), ״עד סוף העולם״ של מאיה זינשטיין על הקשר בין נוצרים אוונגליסטים ויהודי ישראל, ״רוקפור: מכונת הזמן״ של גד אייזן על להקת רוקפור, ו״שלושה יוסי״ של הצמד יעל קיפר ורונן זרצקי על משפחות שנזרקו מבתיהן. חלק מנושאי ומושאי הסרטים מבטיחים גם הם, אם ניקח לדוגמה את ״אולמרט״ של רוני אבולעפיה על ראש ממשלת ישראל לשעבר, או ״אהבה זאת לא הייתה״ של מיה צרפתי על קשר טרגי בין אסירה יהודיה באושוויץ וקצין אס אס. יש גם שני סרטים שעשו היוצרים על הוריהם: ״אמא מלכה״ בו מלווה יעל אבקסיס את הזמרת ריימונד אבקסיס, ו״גשם בעיניים״ של רון עומר על הסופרת דבורה עומר. אבל כאמור, זה רק חצי מההיצע. במסגרת ״פנורמה״ אפשר למצוא בין היתר סרטים חדשים למרדכי ורדי ואבידע לבני, במסגרת ״מאסטרים״ יככבו נורית אביב ודוקי דרור, בתחרות ״עומק שדה״ יש שני סרטים ישראליים, ואל כל אלה אפשר להוסיף גם סרטים קצרים. הרשימה המלאה באתר הפסטיבל, עדכונים לגבי התוכניה המלאה יגיעו סמוך יותר למועד.

פסטיבל קולנוע דרום מצטרף אף הוא אל אירועי הקולנוע שנדדו מהקיץ אל הסתיו. הפסטיבל יקיים את המהדורה ה-19 שלו בין ה-14 ל-17 בספסטמבר ונראה שהדרומים לא סומכים על נזילוּת ההנחיות לציבור, ולכן ירימו פסטיבל המותאם לימי מגפה. זה אומר שבמקום סינמטק שדרות ההקרנות יתקיימו בקמפוס המכללה האקדמית ספיר, וברחבי שדרות והמועצה האזורית שער הנגב. בהודעה לעיתונות מדובר על ״הקרנות דרייב אין והקרנות חוץ ליליות; מיצגי אנימציה; הקרנות סרטים דוקומנטריים ישראליים חדשים בבתי תושבים ועוד״. התוכניה טרם נחשפה אבל נודע שהפוקוס השנה יהיה על קולנוע חרדי, שתהיה תחרות לקולנוע קצר ושיוקרנו כרגיל סרטי הבוגרים והבוגרות של מכללת ספיר, אוצרוּת של סרטים ישראליים תיעודיים ועלילתיים, וגם קולנוע בינלאומי שתמיד מכיר גם לנו במאים ובמאיות. מומלץ לעקוב אחרי אתר המכללה והפסטיבל שוודאי יתעדכנו בעוד פרטים בהמשך, בינתיים כדאי לשריין את התאריך. מסתמן לו״ז דחוס במיוחד של פסטיבלי קולנוע ישראליים השנה, רובם מצטופפים בין סוף אוגוסט וסוף ספטמבר. אבל נעבור את הגשר הזה כשנגיע אליו, או משהו.

סרטים חדשים ב-VOD

קינגמייקר (The Kingmaker) – עוד בהקשר לדוקוסטרים, במהדורה הראשונה כתבתי בקצרה על היצירה התיעודית מעוררת הבעתה הזו, אודות גבירת הפיליפינים אימלדה מרקוס והאחיזה של משפחתה בצווארה של מדינת האיים. למי שפספסו אותו אז, או למי שרוצים להכיר ולהבין לא רק את המדינה האסיאתית אלא בכלל איך חושבים ומתנהגים דיקטטורים המחשיבים את עצמם פטרוני העם שלהם, אפשר לראות את הסרט הזה ב-HOT8 וב-HOT VOD החל משלשום.

מוכרי הספרים (The Booksellers) – סרט דוקומנטרי חביב פסטיבלים מהשנה שעברה, הצטרף אל ההיצע של סלקום TV. מדובר בסרטו של די דאבליו יאנג, בהפקתה של השחקנית פארקר פוזי, המציע צלילת עומק אל עומק הספרים הנדירים של ניו יורק. קצת כמו זה שאפשר לחוש חלקית ב״האם אי פעם תסלחי לי?״, אבל עם מרואיינים אמיתיים שמהווים את המוכרים, הקונים, האספנים והציידים של הספרות הנדירה, מה שמבטיח על פניו הרבה טיפוסים מרתקים ו/או משונים.

במרחק לטיפה (A Whisker Away) – אנימציה יפנית היא עדיין עניין לא מספיק שגור בישראל, כך שכל תוספת להיצע היא אוטומטית סיבה למסיבה מבחינתי. בטח ובטח עם עלילה כזו: נערה המבקשת ללכוד את תשומת הלב הרומנטית של בן כיתתה, עושה זאת על ידי הפיכה לחתול. שזה טריק שכולנו ניסינו להערכתי, ולכן אפשר להזדהות עם מה שקורה לה – בכל פעם שהיא חתול, הגבולות בינה ובין האנושיות שלה מתערערים. הסרט מצטרף אל שרתי נטפליקס ממש היום (18.6), משום מיאו לא מחר, כנהוג.

חשיפה: ייצוג טרנסי בהוליווד (Disclosure) – עדיין בנטפליקס, הפעם עם תאריך עלייה רגיל של יום שישי (19.6), וחזרה אל הקולנוע התיעודי. הכותרת העברית די מסבירה את עצמה, שכן הסרט של סאם פדר מבקש לדון באופן בו מיוצגים ומוצגים חיים טרנסיים על המסכים. לא רק בעת האחרונה ומרובת הקולנוע התיעודי בנושא, כמו גם בפריצה של טרנסג׳נדרים וטרנסג׳נדריות אל הקולנוע העלילתי, אלא לאורך מאה השנים האחרונות אם הבנתי נכון את הקדימון. נצטרך לצפות בסרט כדי לדעת יותר וזה משהו שלגמרי מעניין לעשות.

רוי כהן: בריון. פחדן. קורבן (Bully. Coward. Victim. The Story of Roy Cohn) – סרט תיעודי חדש של HBO, מה שאומר שהוא יהיה זמין אצל יס, הוט וסלקום כאחד, החל מיום שבת ה-20.6 ואילך. לא להתבלבל עם ״איפה רוי כהן?״, דוקומנטרי נוסף מהשנה החולפת על המשפטן היהודי-אמריקאי, שעמד מאחורי ״ציד המכשפות״ בתקופת ג'וזף מקארתי והסתיר את העדפתו המינית. בכל מקרה אני בספק אם כל סרט יתעלה על ההופעה של אל פאצ׳ינו ב״מלאכים באמריקה״ בתפקיד רוי כהן, אבל מוכן לתת צ׳אנס.

לסיום, ביום שלישי ה-23.6 יצטרפו אל סלקום TV שני סרטים בולטים מ-2019 שכבר כתבנו עליהם בסריטה. המגדלור (The Lighthouse) של רוברט אגרס, מעשייה גותית עם ווילם דפו ורוברט פטינסון כשני שומרי מגדלור שכלואים יחד עד אובדן דעת, ודאי נחווה קצת אחרת מאז שהתנסנו בבידוד חברתי. אפשר לקרוא עוד בדיווח של אור מפסטיבל חיפה, או להתרשם מהופעתו של הסרט ברשימות סרטי השנה שעברה של לירון ושלי.

מן העבר השני של המתרס אזכיר את ״קווין וסלים״ (Queen & Slim), סרט הביכורים של מלינה מצוקאס שהתיימר להיות סיפורם של ״בוני וקלייד השחורים״, זכה לשבחים בארה״ב, הוציא את הקהל בהקרנה בה נכחתי מדעתו מרוב אהדה – אבל הותיר אותי נדהם מכמה שהוא גרוע, בוטה וסותר את הדרשות והמטרות של עצמו. למקרה שטעיתי לחלוטין, כי גם זה קורה לפעמים, תוכלו כעת לבדוק את הסרט בעצמכם ובעצמכן, ואף לעשות זאת כעת על רקע מהדורות חדשות מלאות הפגנות ומהומות שמזכירות את המתרחש בסרט.

במקום לציין שלושה חודשים ללא בתי קולנוע פעילים עם חזרה לשגרה, ההחלטה על פתיחתם המחודשת של האולמות נדחתה. במקום לספר על התוכניות של הסינמטקים החל מיום ראשון הקרוב, נאלץ לחכות להחלטת הממשלה באותו יום לגבי חזרה לפעילות בשבוע שלאחר מכן. כל זאת בזמן שבאולמות אירועים אפשר להתאסף עד 250 איש, ובואו לא נתחיל לדבר בכלל על חללים שאינם סגורים ועל האווירה ברחוב הישראלי שאני מבין שמזמן מתעלמת מהמגפה. נותר רק לראות אם מדינות אחרות יעמדו ביעדים שהציבו לעצמן (צרפת, למשל, אמורה להאיר את המסכים ב-22 ביוני) כדי לאבד עוד יותר את הסבלנות. ומכיוון שמוקדם יותר החודש נתנו לנו תקווה רק בשביל למעוך אותה, נדמה לי שאנחנו רשמית בעולם של ״עלייתו של האביר האפל״, הסרט בו איש עם מסכה על הפה והאף מטיף למרי אזרחי. אבל התאפקתי לא רע עד עכשיו, אנסה להמשיך לשמור על שרידי אופטימיות גם במהדורה ה-13, המספר הכי ממוזל או מקולל, תחליטו אתם ואתן.

עוד נושא שאני חש צורך להעלות לפני שאשוב להמליץ על קולנוע לראות בבית כי זה המקום היחיד שמקרין סרטים, הוא ההתעניינות הפתאומית בסרטים על החוויה השחורה. ההפגנות, הצעדות וגם ההתפרעויות והמהומות שאנחנו חווים החודש, בין אם בתור כותרות בחדשות או מתחת לבית (במקרה שלי גם וגם), מובילות גם לגלים של המלצות והפצרות לצפייה בקולנוע על ו/או שנוצר בידי שחורים ושחורות (בתקווה שכולנו מבינים שהמונח אפרו-אמריקאים מתייחס אך ורק לאמריקאים ולכן פחות מתאים כאן, או בכלל). כמו שכתבתי בשבוע שעבר בעניין אחר, סריטה פחות בעניין של אופנות כשזה מגיע לקולנוע על או אודות מיעוטים, כי אנחנו כותבים על כאלה כל הזמן ובכל הזדמנות. אפשר לקרוא אצלנו את המאמר הפופולרי של אור על שחקנים שחורים והאוסקר, למצוא סרטים מייצגים במצעד נטפליקס שלנו מהחודש שעבר, או לגשת לסקירות שלי מהשנה האחרונה או מפינת מחכים לתרגום לדורותיה. וכאן כבר יש לי בטן מלאה על המפיצים, שמתעלמים מרוב הקולנוע השחור והעצמאי שמוקרן בארה״ב כך שאני צריך רק לספר עליו ולהחזיק אצבעות שייגאל יום אחד ב-VOD. אבל עכשיו זה לא הזמן לזה.

הרבה אירועים מקוונים ייערכו בזמן הקרוב ולפני שאגיע אל אותו VOD שהוזכר הרגע, אסקור אותם בקצרה לפי התאריך מהמוקדם למאוחר. התקופה הנוכחית בשנה לרוב מוקדשת לפסטיבל קולנוע דרום, שכמו כל חבריו לא יתקיים כמובן, אבל כן מציע סוף שבוע של סרטי בוגרים ובוגרות של מכללת ספיר. עמוד הפייסבוק של הפסטיבל/מכללה יציע במהלך סוף השבוע לינקים לסרטי הסטודנטים, כולל יצירת מהעבר. בין היתר נחשף כי יוקרנו "נתק" של ירדן ליפשיץ לוז מפסטיבל קאן הקודם, "גבות" של שירי כהן, שזכה בפסטיבל דרום 2018 והוקרן גם בפסטיבל חיפה, פרויקט האנימציה המונומנטלי "היה שווה כל שקל", ועוד סרטים מונפשים דוגמת "מקק" של יונתן השילוני ו"זוגות זוגות" של נאור זנא, נטע בר ואפרת חן וייס. זה הכי קרוב שנוכל להיות בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות השנה, אני מניח.

מיד לאחר מכן, החל מיום ראשון ה-14.6 ועד ה-19.6 יתקיים כנס וירטואלי בהובלת סינמטק ירושלים תחת הכותרת ״היום שאחרי?״ על האופן שבו עלולים ועשויים להשתנות תחומי החיים כשתעבור המגפה. האירוע, בשיתוף מכון ון ליר ועיתון "הארץ" (גילוי נאות: מקום העבודה שלי), יקיים לצד פאנלים עם מומחים עולמיים גם הקרנות וירטואליות של סרטים, כמו שהתרגלנו לצרוך בתקופה הנוכחית. כך תוכלו להצטרף לפאנל עם מנכ״לית גרינפיס העולמי מחד, או האמן הסיני איי ווייוויי מאידך, אבל יותר רלוונטי במקרה של סריטה – גם לראות סרטים בנושאים כמו כלכלה, אדם וסביבה, הגירה, מנהיגות בשעת משבר וחיי משפחה.
הסרטים שיוקרנו וכבר כתבנו עליהם בסריטה הם: ״נפילת אימפריית הכסף״ של דניס ארקאן, ״פרשת המים״ של טוד היינס, ״זרם אנושי״ של איי ווייוויי, ו״הצד האחר של התקווה״ של אקי קאוריסמקי. זה משאיר לנו בדיוק חצי תוכניה לראות: ״קפיטל במאה ה-21״ שהוזכר כאן לפני שבוע, ״הפורום״ של מרקוס ווטר על התכנסויות הפורום הכלכלי העולמי בשוויץ, ״אנגלה מרקל – הבלתי צפויה״ התיעודי של תורסטן קרנר ומתיאס שמידט על קנצלרית גרמניה, ״מאיטליה באהבה״ של ג׳אני די גרגוריו על שלושה פנסיונרים שמתלבטים היכן לבלות את ימי הפרישה, ו״מה נשתנה?״ הישראלי שהוא פרויקט רב משתתפים של HOT8 שצולם ממש בפסח האחרון. חמשת היוצרים והיוצרות שתיעדו את ליל הסדר: דוד אופק, מרדכי ורדי, אסתי שושן, רפאל בלולו ודורון צברי. הצפייה חופשית והפרטים המלאים באתר הסינמטק.

במקביל, פסטיבל אפוס חוזר לטייק 2. כזכור, אותו סופש מקולל בו הכל נסגר לאור הנחיות הממשלה נפל על היומיים הראשונים של הפסטיבל לסרטי תרבות ואמנות, ופוסט ההמלצות שלנו הפך ללא רלוונטי בתוך כמה שעות מרגע עלייתו לאוויר. החל מה-18.6 ועד ה-9.7 תוכלו שוב להיעזר בדעות שלנו על המהדורה ה-11 של הפסטיבל, שתהפוך לדיגיטלית. כמו שקרה גם לאירועים אחרים במעבר הזה, חלק מהסרטים נשרו בדרך וכך יצא ששני הסרטים שאני כתבתי עליהם, סרט הפתיחה והדוקו על ליאם גלאגר, אינם זמינים בגרסה המקוונת. הסרטים שעופר כתב עליהם, אודות ברנרדו ברטולוצ׳י ושיימוס היני, כן יקחו חלק באתר הייעודי שיישגר הפסטיבל בשבוע הבא. נשתדל להספיק לאסוף עוד המלצות ובכל מקרה מומלץ להתעדכן באתר פסטיבל אפוס לגבי התוכניה במלואה ופרטים נוספים.

אירוע מקוון נוסף שייפתח ב-18.6 ויימשך אל תוך יולי, במקרה זה לאורך כל החודש הבא, הוא ״דוקוסטרים 2״ מבית דוקאביב. רק נגמרה המהדורה של החודש שעבר, יוזמה מעולה של פסטיבל דוקאביב בהיעדר אופציה לאירוע ממשי עד הסתיו, וכבר מושקת עוד מהדורה. אותי זה תפס קצת בהפתעה, אבל מצד שני אני לגמרי בעד שהאתר של דוקוסטרים יתעדכן בכל חודש ביצירות תיעודיות שוות במחיר סמלי של 10 ש״ח להשכרה וירטואלית של סרט. כמעט 20 סרטים נוספים, בערך חצי מהם ישראליים, כבר מוצגים באתר הייעודי וניתנים לרכישה מוקדמת, מה שלא יכול להזיק היות וכמות הצפיות מוגבת. הם יהיו זמינים לצפייה בעוד שבוע, רובם יישאר שם למשך חודש וחצי ואחדים לזמן מוגבל. אפשר למצוא בתוכנית סרטים אקטואליים לתקופה כמו ״אני לא הכושי שלכם״ על ג׳יימס בולדווין שדיבר על כך שחיים שחורים הם חשובים לפני חצי מאה, או ״המזחים הצפים של כריסטו״ כמחווה לאמן שהלך לעולמו בחודש שעבר. יש גם סרטים שכבר כתבנו עליהם, דוגמת ״אושר אינסופי״, ״אתה מת רק פעמיים״ ו״תרשום, אני ערבי״ והיצע ישראלי שכולל סרטים מדוברים כמו ״הסודות של איידה״ ו״היה היה ילד״. אולי נספיק להתייחס בהרחבה לפני התאריך הנקוב.

סרטים חדשים ב-VOD

״בשבילה גיבורים עפים״. סתם, זה הספייק לי ג׳וינט החדש

סוף המאה (End of the Century) – כחלק מסוף שבוע גאווה ב-yes, שיכלול שידורים של סרטים גאים לאורך הסופש וקטגוריה מיוחדת ב-VOD לסרטים להט״ביים, יוקרן בבכורה בלעדית סרטו של לוצ'ו קסטרו מהשנה החולפת. העלילה מפגישה משורר ארגנטינאי בחופשה וצעיר ספרדי, הסטוץ מתארך לבילוי של יום שלם והשניים מבינים כי כבר נפגשו בעבר. סרטים בולטים נוספים מהסופש הם ״כאב ותהילה״ של אלמודובר, ״ראפיקי״ תוצרת קניה שנדמה לי שלא כתבנו עליו, וגם ״החבל״ של היצ׳קוק, שזו בחירה מעניינת ולא שגרתית.

הזהב של נורמן (Da 5 Bloods) – ככה קוראים בנטפליקס ישראל לחדש של ספייק לי, שמאז ״שחור על לבן״ והאוסקר יצר רק סרטים קצרצרים וכעת משתף פעולה עם ענקית הסטרימינג. משילוב בין שמות הסרט בעברית ובאנגלית אפשר להבין שיש כאן סיפור של חמישה, במקרה זה חיילים אפריקאים-אמריקאים במלחמת וייטנאם, שחוזרים אחרי שנים אל שדה הקרב כדי למצוא את האוצר של מפקדם, נורמן (צ׳דוויק בוזמן). עוד מככבים: דלרוי לינדו, ג׳ונתן מייג׳ורס, נורם לואיס, קלארק פיטרס, פול וולטר האוזר וז׳אן רנו. נוחת בנטפליקס בשישי.

הדרך חזרה (The Way Back) – לא סרטו של פיטר וויר מלפני עשור, אלא דרמת ספורט בכיכובו של בן אפלק. בסרט שנשמע לפחות חלקית כמעט אוטוביוגרפי, אפלק מגלם כוכב בצעירותו שהפך לאלכוהוליסט מדוכא ומזדקן, שמקבל הזדמנות לגאולה בדמות משרת אימון במוסד בו הצטיין כשחקן כדורסל. גאבין או'קונור, שביים את אפלק ב״רואה החשבון״, שב לעבוד עימו, על פי תסריט של בראד אינגלסבי (״מרדף לילי״, ״אחים בדם״). הסרט מגיע ביום ראשון (15.6) אל yesVOD ונדמה לי שרק לשם וב-19.6 אל HOT VOD.

להציל את הנדריקס (Smuggling Hendrix) – זכה לפני שנתיים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה, אבל רק ביום שני (16.6) יהיה זמין אצל yes ופרטנר TV. היות ומדובר בסרט קפריסאי, אני די בטוח שבשחייה הייתי מגיע יותר מהר מהאי השכן ועד ישראל. בכל מקרה, סרטו של מריוס פיפרידיס אינו דוקומנטרי על ג׳ימי הנדריקס, אלא קומדיה על מוזיקאי מניקוסיה שקרא לכלב שלו על שם אמן הגיטרה החשמלית. הכלכלב בורח מהאיזור היווני של האי לזה הטורקי, ועל בעליו לחלץ אותו משם.

ממש היום ולאורך כל השבוע תחל המהדורה ה-18 של פסטיבל קולנוע דרום בשדרות והסביבה. ניסיון העבר מלמד שהפסטיבל יהיה לו רק ח״י אלא גם בועט, ואנחנו בסריטה שמחים להמשיך ללוות כפי שעשינו ממש מראשית הבלוג, גם אם הפעם זה כנראה יהיה רק מרחוק. בינתיים צריך וכדאי להתייחס להיצע השנתי, ששומר על התבנית הקבועה אבל תמיד מצליח להפתיע בחלק מהבחירות שלו – והשנה יש גם כמה חידושים. הפוסט הנוכחי אמור להיות גם מדריך מקוצר לכל מסגרות הפסטיבל וגם להפנות זרקור אל חלק מההיצע הישראלי והבינלאומי שכבר הספקנו לראות. במקרה של אחד האורחים, ביקשתי את עזרתו של עופר, והטקסט המסיים את הפוסט שייך לו. אל ההיצע הקולנועי נטו צריך כמובן להוסיף את כל מה שהופך את ״קולנוע דרום״ לפסטיבל – הופעות, סדנאות אמן, סטודיו דרום, אירועי תעשייה, ומה שקרוי בפסטיבל ״קולנוע פורץ גבולות״ שמביא את הסרטים מחוץ לשדרות ואל רחבי הנגב. אבל נתחיל בפתיחה.

מבין הבכורות הישראליות, היחיד שלא ראינו או כתבנו עליו עד כה הוא סרט הפתיחה – ״המוסד״ של אלון גור אריה. יוצר סרט הפולחן ״המוסד הסגור״ מגיש עוד פארודיית ריגול, עם קאסט משוגע שכולל את צחי הלוי, אפרת דור, טל פרידמן, דביר בנדק, עדי הימלבלוי, שלומי קוריאט, טל טירנגל, אילן דר, עומר דרור, גילה אלמגור, תומר שרון, עידו מוסרי, ניצן זיצר ומיטל דוהן. שלושת הסרטים העלילתיים החדשים תוצרת ישראל שיוצגו בפסטיבל הם ״הסוסיתא של הרצל״, ״הצלילה״, ו״תל אביב על האש״, על כולם תוכלו לקרוא בלינקים. הפוקוס הישראלי השנה יתמקד בקולנוענית קרן ידעיה, שתקרין מחדש את ״אור״, ״כלת הים״, ״הרחק מהיעדרו״ וכן את יצירותיה הקצרות. סרטה החדש שמתמודד באופירים, ״מאמי״, לא יהיה חלק מהרטרוספקטיבה, מה שהופך אותה להזדמנות להתוודע שנית או לראשונה ליוצרת רגע לפני יצירה טריה שלה.

את המסגרת הלא תחרותית המתקראת אוצרות תיעודית מרכיבים השנה חמישה סרטים. את רובם אפשר היה לפגוש בדוקאביב: ״אישה״ עליו אפשר לקרוא את דעתו של עופר, ״מראה״ של רענן אלכסנדרוביץ׳ על עצם הצפייה בתיעוד, ״גולדה״ על ראש הממשלה היחידה שהייתה בישראל ומאת אודי ניר, שגיא בורנשטיין ושני רוזנס, ו״לבנטינית״ של רפאל בלולו אודות ההוגה והסופרת ז'קלין כהנוב וכחלק ממיזם ״העברים״. בבכורה יוקרן ״הכוכבים של שטרן״ בבימוי גד אביטן, שתיעד במשך עשור את דיירי הבניין הירושלמי בו הוא מתגורר. אירוע הנעילה של הפסטיבל גם הוא יעמוד בסימן דוקו, עם הקרנת הפרק הראשון בסדרה ״ליגה ג׳״ של היוצר רובי אלמליח, המלווה דמויות מן הפריפריה שהליגה התחתונה בכדורגל הישראלי היא הסיכוי שלהם להצליח ולשנות את חייהם.

בנושא החידושים, כי הבטחתי, לא רק סרטי בוגרים ובוגרות של מכללת ספיר יקחו חלק אלא גם קולנוע קצר עצמאי. כידוע, לב הפסטיבל הוא אירוע הקרנות הגמר של התלמידים והתלמידות בספיר, כולל פרסים ואווירה חגיגית. סרטים אלה ייחשפו לראשונה במסגרת ״קולנוע דרום החדש״, אז כמובן שטרם נתקלנו בהם, אבל לצידם אפשר יהיה לראות גם תשעה סרטים קצרים נוספים תוצרת הארץ שעל חלקם אף כתבנו בנסיבות שונות: ״וידוי״ של ורוניקה ניקול טטלבאום, ״מיני דיוי״ של שאולי מלמד, ״אמא לנצח״ של אלינור נחמיה, ״האלטעזאכן״ של רוני בהט, ״פיתהלב״ של אמרי דקל קדוש, ״איך לשחות״ של נעה גוסקוב, ״גבריאל״ של אורן גרנר, ״כמונו, נאהבים״ של דותן מורנו, ו״בן זכר״ של דנה קידר-לוין ושירלי ששון-עזר. יש פה כמה מהשמות עטורי הפרסים של הקולנוע הישראלי הקצר בשנים האחרונות, רובם עם יצירות חדשות או הזדמנות שנייה לצפות בסרטיהם.

מבחינת ההיצע הבינלאומי, הפסטיבל ייארח כהרגלו יוצרים מן הצד האמנותי והפחות מוכר של הקולנוע העולמי. היותר מפורסם מביניהם הוא מישל פרנקו, שכבר ביקר בישראל לא פעם. המקסיקני ישוב עם חמשת סרטים: ״דניאל ואנה״, ״אחרי לוסיה״, ״מבעד לעיניים״, ״כרוני״ ו״הבת של אפריל״ (תמונה מתוך הסרט בראש הפוסט). בנוסף אליו יגיעו שני יוצרים שהם שמות די חדשים גם עבור סריטה, והתודה על כך לד״ר ארז פרי שמנהל את המסגרת הבינלאומית ותמיד מוצא קולות מקוריים להעלות על נס גם בישראל. עליהם תוכלו לקרוא על פי טעימה מתוך הפילמוגרפיה שלהם שהספקנו לדגום, קודם אני ולסיום עופר ליברגל.

״ננה״

ננה + סרטים קצרים של ואלרי מסדיאן

Read more

במקביל לשני הפסטיבלים התל-אביביים של השבוע הזה, פסטיבל הקולנוע הגאה ממנו כבר דיווחנו ופסטיבל סרטי הסטודנטים שעל פוסט לכבודו אנחנו עומלים במרץ מאחורי הקלעים של סריטה – מתקיים בשדרות זו הפעם ה-17 פסטיבל קולנוע דרום. מה ששונה מכל שנה אחרת, כלומר מאז שהבלוג הזה קיים, הוא שלא נהיה נוכחים פיזית באירועים השונים והשווים כתמיד של חגיגת הקולנוע של מכללת ספיר והסביבה. זה עדיין לא קרה בסריטה וזה מצער אותנו מאוד, במיוחד משום שהשנה הפסטיבל מלא בשינויים. ולא, להתכסח עם שרת התרבות זה ממש לא חדש בשדרות.

השינויים המדוברים נוגעים אל מאחורי הקלעים של הפסטיבל, לראשונה ללא שניים מעמודי התווך שלו – פרופסור אבנר פיינגלרנט שהיה ממייסדיו והגר סעד שלום שניהלה אותו במשך שנים. פרופסור סמי-שלום שטרית, ראש ביה"ס לאומניות הקול והמסך במכללת ספיר הוא יושב הראש החדש, ולצידו המנהלת יעל מימוני והמפיק הראשי תמיר הוד. מבט בתוכניה גילה שיש מדי אירועים שלא כדאי לוותר עליהם, במיוחד כאשר על חלק מן הסרטים שיוקרנו כתבנו בעבר (לינקים בהמשך) או נמצא הזדמנות לעשות זאת כעת.

כתמיד, לב ליבו של הפסטיבל תהיה תוכנית סרטי הבוגרים של מכללת ספיר, סיבה בפני עצמה להדרים עבור חובבי וחובבות קולנוע, שגם מגובת בתוכנית קולנוע ישראלי עשירה. בתחום העלילתי נכתוב על שלושה סרטים, אחד שיפתח את הפסטיבל ושניים שמתמודדים באופיר, אבל שווה במיוחד להזכיר את ״פרשת אונקלוס״ של ימין מסיקה ואת ״הורדוס איילנד״ של נלי גיא – שניהם לא בפרסי אופיר ולכן זו הזדמנות ראשונה להיחשף אליהם עבור כולם, ולפעמים כפי שקורה בפסטיבל ההזדמנות גם מתגלה כנדירה.

מהתכנית התיעודית-ישראלית כתבנו בסריטה על ״מעשה בחמישה משוררים״ של אלון לוי, עליו אפשר לקרוא בסקירה של עופר, ומתוכה ראוי לציין גם את ״סאלח, פה זה ארץ ישראל״ של דוד דרעי, שהפך בשנה האחרונה גם לסדרת טלוויזיה, מתוכה יוקרן בפסטיבל הפרק הרביעי ולאחריו דיון. הסרטים המשלימים את המסגרת עליהם טרם ראינו או כתבנו הם: ״אל מותהמין (הנאשמים)״ של לימור פנחסוב ואייל בלחסן, ״גיבור ישראל״ של טל מיכאל ודוד אופק, הפרק הראשון בסדרה ״זכות הצעקה״ של אורי רוזנווקס ו״השיעור של נינו״ של שלמה וזאנה על המוזיקאי והמורה נינו ביטון, שיהיה גם סרט הנעילה של הפסטיבל.

תוכנית הפוקוס, המוקדשת בדרך כלל לרטרוספקטיבה ליוצר/ת, נאצרה הפעם בידי רני בלייר ותחגוג 70 שנה למדינה תחת הכותרת ״בין קאלט לקולטורה״. זה אומר שיוקרנו במהלך הפסטיבל שבע יצירות מכל הזמנים, שהפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית. על ״בלוז לחופש הגדול״, ״שלושה ימים וילד״, וכמובן ״אפס ביחסי אנוש״ אפשר לקרוא בסריטה, בעוד נדמה שלא צריך להציג גם את ״מאחורי הסורגים״, ״כיכר החלומות״, ״שחוּר״ ואת המערכונים של ״החמישיה הקאמרית״, המשלימים את המסגרת הנאה הזו.

בגזרה הבינלאומית, נזכיר שבפסטיבל דרום כל אורח/ת מגיע/ה מצוייד/ת במבחר מסרטיו או סרטיה, והחמישייה השנה מגוונת ומרתקת. רבים יגידו כי הראשי מביניהם הוא הקולנוען המקסיקני קרלוס רייגדס, אליו התייחסנו בסריטה לא מעט, כולל בביקורו הקודם בארץ (ובזה הנוכחי הוא ימשיך להתארח גם בתל אביב בפסטיבל סרטי הסטודנטים בהמשך השבוע). יוקרנו ארבעת סרטיו הארוכים, אבל לא יצירתו החדשה, כך ש״אור לאחר החשכה״ נותר סרטו האחרון עבור כולנו לעת עתה.

אורחת בכירה ומעניינת לא פחות היא הצלמת והבמאית הדוקומנטרית קירסטן ג’ונסון, שתנכח במספר מפגשים בין אם פתוחים לקהל או המיועדים לאנשי תעשייה. שלושת הסרטים שהביאה עימה הם ״השבועה״ ו״סיטיזנפור״ אותם צילמה, וכן ״קמרה פרסון״ שביימה ושווה נסיעה אל שדרות (אחד מסרטי השנה של אורון ב-2016). יתר האורחים, אנורג קשיאפ ההודי והארגנטינאים מריאנו שינאס ואלחו מוגילנסקי, שלושתם בגדר הפתעות מהסוג שמתמחה בהן אוצר התוכנית הבינלאומית, ד״ר ארז פרי. כלומר, זו הזדמנות להתוודע אליהם ולהכירם, הרי גם רייגדס התחיל ממש כך, כאורח לא לגמרי מוכר בישראל של הפסטיבל הדרומי.

בקולנוע דרום לוקחים את ההגדרה של ״פסטיבל״ עד הקצה בדרך כלל, וגם הפעם אפשר למצוא בלו״ז שלל הופעות מוזיקה, אירועי תעשייה ומפגשים עם היוצרים והיוצרות שהוזכרו לעיל. כדי לחוות את החוויה במלואה רצוי לספוג לפחות כמה ימים, אבל היות והחגיגות בעיצומן אפשר להמליץ גם על לדגום יממה או אפילו כמה שעות טובות של שילוב מנצח על פי רוב בין סרטים, שיחות, בירה ומוזיקה ברחבת הסינמטק של שדרות. כאמור, השנה כסריטה לא הגענו או נגיע לאירוע, אבל כן נשאיר אתכם ואתכן עם עוד כמה דעות מקוצרות על סרטי הפסטיבל הישראליים-עלילתיים באורך מלא. נפתח, איך לא, עם סרט הפתיחה ונתקדם עם הלו״ז – הסרט של אמש והסרט שיוקרן ממש הערב.

דרייבר

Read more

לפני שבוע בדיוק שבתי ארצה לביקור מולדת ארוך, שיכלול בתקווה את כל פסטיבלי הקיץ והקרנות האקדמיה גם. למעשה, היה יותר יעיל אם המטוס היה נוחת ישר בשדרות, ואולי כך הייתי מפסיד קצת פחות מפסטיבל קולנוע דרום, שהיה השנה חשוב אפילו יותר מהרגיל עבורי. חיבתי לאירוע הקולנוע השדרותי ידועה מזה שנים, אבל הפעם התוכנית הישראלית עלילתית התקיימה בניצוחו של אור סיגולי. מצד אחד, זה רק מגביר את האהבה לפסטיבל אפילו יותר ומאידך מצריך אזכור לכך שהפעם לא אוכל להיחשד באובייקטיביות. למרות שרק החלק האחרון בפוסט נוגע לתחום האחריות של אור בפסטיבל, ורובו נמשך לקולנוע הבינלאומי שהוצג בו, כרגיל תחת שרביטו של ארז פרי, סוג של מגלה ארצות עבור סינפילים וסינפיליות. יצא לי להכיר בעזרתו לעומק השנה רק חצי מסרטי האורחים, ופספסתי הזדמנות להתוודע אל הקולנוע של דיאנה גאיי או לתקן את הרושם שהותיר עליי ״הלי״ של אמאט אסקלנטה. אבל מה שכן ראיתי בהחלט הותיר רושם, אותו אנסה לסכם בפוסט זה שיאגד את שבעת הסרטים שראיתי ב-36 השעות בהן ביליתי בפסטיבל.

לפני כן ולמען הפרוטוקול, הזוכים והזוכות בפסטיבל השנה, בתחרות שהיא תמיד לב ליבו – סרטי הסטודנטים של מכללת ספיר. בפרס הראשון התכבד הסרט ״אסא בן 13״ של סלי אלימלך (תמונה בראש הפוסט), במקום השני זכה ״נשיקות בעברית״ של מניה לוזובסקי, וסרט האנימציה הזוכה הוא ״כתריאל״ של רוני אשרניצקי, יוליה זאבט ונועה חן. עוד התבשרנו במהלך הפסטיבל על מיזם חדש למלגות ומענקי קולנוע לזכרה של רונית אלקבץ ז״ל, תחת הכותרת ״בלי פחד״ שמהדהדת את הטקסט שכתבה היוצרת המנוחה ושהפך למעין ״אני מאמין״ המכוון ליוצרות בתחילת דרכן. המענקים יחולקו לטובת הפקת סרט ביכורים של יוצר/ת מהדרום, כתיבה ופיתוח לסרטים עלילתיים ותיעודיים, מלגות הצטיינות לסטודנטים וסטודנטיות מהדרום וכן מענק נוסף עצמאי. המיזם נוצר בשיתוף פעולה של משפחות ישר ואלקבץ, וינוהל בידי גלית כחלון, הגר סעד-שלום ושלומי אלקבץ. ברכות לזוכים ולזוכות בפסטיבל ובהצלחה למיזם החשוב.

הקולנוע של ליסנדרו אלונסו

האורח המרכזי של הפסטיבל, לפחות לתחושתי, היה הבמאי הארגנטינאי החידתי והלא מתפשר ליסנדרו אלונסו, שמוכר לקהל בארץ בעיקר בזכות סרטו האחרון – ״ארץ שפע״ (Juaja). עופר כבר עליו בפסטיבל ירושלים לפני כשנתיים, והסרט הוקרן השנה גם בדרום, אבל אני נמשכתי אל עבודותיו הקודמות של היוצר שלא היו מוכרות לי עד עתה. יש משהו שלם בצפייה בנתח גדול מהפילמוגרפיה של במאי ברצף, וכך במקרה של אלונסו ניתן למתוח חוט נראטיבי מקשר בין כל סרטיו, על אף שהם מראש דלילים בהתרחשות עלילתית. כולם מתחילים בדקות ארוכות של הצגת והבנת העולם בו פועל הגיבור, בו הוא מרגיש בבית ולא-בבית בעת ובעונה אחת, רק כדי להשליכו למסע עם מטרה ויעד מוגדרים בסביבה שונה. יש גם דברים מסויימים שחוזרים על עצמם בסרטיו כמו טקס הכנת ושתיית המשקה הארגנטינאי מאטה, בעלי חיים המתרוצצים מדי פעם בפריים או תמונות זימה המקשטות את הקירות. אבל העיקר אצל אלונסו, כפי שהעיד בעצמו לאחר אחת ההקרנות, הן קודם כל הסביבות ורק אחר-כך הדמויות, ולבסוף העלילה. בעיניי גם ניתן לשרטט מעין גרף התקדמות עולה ככל שהשנים עוברות, או שאולי זה מקרה שככה מסודרת חיבתי אל סרטיו.

המוקדם ביותר שראיתי נקרא ״המתים״ (Los Muertos), סרטו השני של אלונסו שנוצר ב-2004. אחרי פתיחה מהפנטת ביופיה אך עוכרת שלווה, מגיעה מערכה ראשונה שהיא סרט הכלא הכי פחות שגרתי שראיתם וראיתן. הוא מתרחש על גבול ארגנטינה וברזיל ובין החומות חיים מגוון גברים נינוחים בדרך כלל, מסתובבים נטולי דאגה באיזה מין גן עדן טרופי אך נטולי יכולת לצאת ממנו. אחד מהם, בעל רעמת שיער מאפירה, עומד להשתחרר בקרוב ומקבל מחברו משימה – להעביר מכתב לבתו של אותו חבר. חלקו הראשון של המסע הוא ההגעה אל היעד, בדרך אל יעד נוסף שקרוב יותר לליבו של הגיבור, שבדרך מבצע מגוון סידורים. חלקם קשור לקלישאות של אסיר שהיה כלוא זמן רב, ואחרות חידתיות יותר ויתבהרו בהמשך. כך או אחרת, אלונסו מתעכב על הפעולות שמבצעות הדמויות, ולעיתים נשאר בפריים ולא חותך לזה שבא אחריו גם אחרי שהסצנה לכאורה מוצתה. הקצב האיטי שנוצר פועל לטובת ולרעת הסרט לסירוגין, שכן הוא גם מפתיע את הצופה כשקורה משהו, אבל יכול גם להבהיל. אישית, לדוגמה, חששתי מן האופן ההדרגתי בו אוסף הגיבור מתנות מזינות בדרכו, כי אחרי הלחם והיין הגיעו גם דגים ודבש, הכל באדיבות היער והנהר. כשנכנס אל הפריים שה לבן ותם ידעתי שזה לא ייגמר טוב בשבילו, ואם אתם ואתן רגישים לבעלי חיים המבותרים על גבי המסך אני ממליץ להימנע מהסרט, או אולי רק מהסצנה הזאת שהייתה לי קשה לצפייה למרות המיומנות של השחקן הראשי, ארחנטינו ורגאס, שאינו שחקן כלל.

אלונסו חוזר ומשתמש בנון-אקטור הזה גם בסרטו השלישי, ״רוח רפאים״ (Fantasma) מ-2006, שכל-כולו הרהור רפלקסיבי על יצירתו עד אותו שלב בקריירה. אותו ורגאס מהסרט הקודם, מגיע אל בית קולנוע מפורסם בבואנוס איירס, כדי לצפות ב״המתים״ בכיכובו. כל זה נמשך קצת יותר משעה, שכן חלקו הארי של הסרט הוא חקירת המבנה והדמויות המאכלסות אותו דווקא בזמן שאין שום סרט שמוקרן. העבודה של אלונסו עם דימויים שקטים ועם דמויות שמתנהלות בפריים בתחושת בדידות וחוסר שייכות למרות שהן לכאורה במקום מוכר, מגיעה כאן לסוג של שיא מינימליסטי, אם תסלחו לי על האוקסימורון. כי בשלב מסויים, אחרי שצילם ללא התרחשות דרמטית אדם היושב ומחכה שמשהו יקרה, מחייב את הצופה להתנתק לרגע מהרצון המובן מאליו שמשהו יקרה גם בסרט, ומעורר אצלו הזדהות עם הדמות שמולו בתחום זה. אחרי שנוצרה ההזדהות, קשה שלא לחשוב על מה חושבות הדמויות, היות ואנחנו כבר מרגישים כמוהן, והצפייה הופכת לפעילות אינטלקטואלית ומטא-קולנועית. אולי זה רק טריק, אולי נשמע כמו פלצנות לשמה, אבל היה בזה משהו דווקא לא מתיימר עבורי.

Read more