״קלייפייס״, סקירה

דמותו של באטמן הופיעה לראשונה בקומיקס באביב של שנת 1939. שנה מאוחר יותר, הופיעה לראשונה בקומיקס גם דמותו של "פני חימר", או בתעתיק מאנגלית פשוט קלייפייס, אחד מיריביו. לקוראי הקומיקס הוא יריב מפורסם יחסית, לא כמו הג'וקר של גותהם אבל גם לא זניח. כזה שעבר גלגולים שונים, עם שבע דמויות שונות שקלייפייס הוא יהיה האלטר-אגו שלהם, גרסאות שונות למקצוע שלו או לסיבות שקיבלו את הקללה/כוח-העל שגורמת לפתח גוף שמורכב מחימר, אבל גם יכולת להידמות לבני אדם שונים.

הדמות הזו הופיעה פעמים רבות גם בגלגולי האנימציה של באטמן והיקומים השונים של DC, בסדרות ובסרטים. אבל אם אתם מכירים את באטמן רק מן הסרטים המצולמים, עדיין לא פגשתם בו (אלא אם פספסתי משהו). הוא סוג של נבל שככל הנראה מורכב מדי לעבד לסרטים, אף על פי שהיכולת שלו להידמות לאחרים הופכת אותו למטאפורה מוצלחת למדי על מלאכת המשחק. לרוב, לא תמיד, הדמות שהופכת לקלייפייס היא של שחקן או שחקן לשעבר. בפני עצמו, הוא מישהו שיכול להפוך היטב לאנשים אחרים, אך מאבד את האישיות שלו או אפילו את החזות האנושיות שלו עצמו.

כעת, בעידן בו ג'יימס גאן אחראי על הסרטים ב-DC, הוחלט לתת לו סרט סולו. כרגע בלי באטמן, אולי הוא יתחבר בהמשך לבאטמן כלשהו (אבל לא זה בגילומו של רוברט פטינסון). אם כי יש בסרט, שנקרא פשוט "קלייפייס" (Clayface), משהו שמונע שילוב טבעי שלו בסרטים אחרים. ההחלטה היא ללכת על סרט למבוגרים, עם דירוג R בארה"ב, מה שמאפשר לסרט להציג קצת עירום (די מיותר) ובעיקר אימה מאוד גרפית. מדובר בסוג של הכלאה בין סרט גיבורי-על ועולם של קומיקס עם סרט אימה של ממש.

גם היוצרים מגיעים מעולם האימה. הבמאי הוא ג'יימס ווטקינס ("אל תוציא מילה", "האישה בשחור") והשם הכי בולט הוא מי שאחראי לסיפור וחתום כשותף לתסריט, מייק פלנגן, שמצא זמן לעבד את התסריט בין שלל הפרויקטים שלו לקולנוע ולטלוויזיה. דומה שהם כוללים כעת את מה שסטיבן קינג אי פעם כתב לצד קליסקות נוספות של הז'אנר בספרות או בקולנוע שזוכים לעיבוד מחדש. פלנגן עיבד את התסריט ביחד עם חוסיין אמיני, שהקריירה שלו כתסריטאי כוללת מגוון גדול יותר של פרויקטים וז'אנרים. אבל כן, "קלייפייס" הוא ללא ספק סרט אימה וליתר דיוק סרט אימה גופנית. לצד זאת, הוא מתרחש ברובו בגותהם סיטי, גם אם אין בו כל רמז לבאטמן. בנקודה מסוימת הוא כן הופך להיות יותר סרט פשע ובלש ופחות אימה. לא שבהכרח יש משהו רע בזה.

מה שפחות עובד בסרט זו הפתיחה שלו, באופן שמשותף להרבה סרטים שהם למעשה סרטי מקור לגיבורים שלהם. בגלגול הזה של קלייפייס שמו טום הייגן (טום ריס האריס) שחקן די מצליח שהקרירה שלו נמצאת בשיאה, כולל מועמדות לאוסקר. כחלק מן הקמפיין הוא שב לכמה ימים לעיר הולדתו גותהם, כבן שעלה משכונת העוני לתהילה וכעת לא צריך עזרה על מנת להיכנס למועדון. אלא שהוא מתחבר עם האישה הלא נכונה (ג'ואנה ריבירו) שמחזרת אחריו למרות שהיא בת הזוג של הגנגסטר מרקוס סאבו (דיוויד דונצ'יק). סאבו בתגובה חותך את פניו באופן שמונע ממנו עבודה. הייגן מנסה לתבוע, אבל מסתבך באופן שגורם לו לאבד את כספו ואת התדמית שלו, כאשר אנשים מעברו מתחילים להשמיץ אותו והוא מואשם בדברים שיכולים לגרום לביטולו גם בעידן שלפני תרבות הביטול. אם כי דומה שבעלילת הסרט מה שמפריע לציבור זה בעיקר הפנים שהושחתו.

אחרי שניתוחים קונבנציונליים לא עוזרים, הוא רואה ראיון בטלוויזיה עם המדענית קתלין קור (נעמי אקי), שמנסה לפתח תאים מלאכותיים בעלי אינטליגנציה לשם ריפוי מחלות. ניתוחים פלסטיים הם לא בדיוק מה שהיא חשבה עליו, אבל הייגן מתעקש ומכאן, אחרי אקספוזיציה ארוכה מדי, קצרה הדרך לדמותו של קלייפייס וגם לקולנוע מהנה יותר. תחילה, זו אימה גופנית של ממש, נוסח דברים שדיוויד קרוננברג היה יכול לראות. בהדרגה, זה עובר לאימה שקרובה יותר לדברים טראשיים או לסגנון של סאם ריימי, ובסוף כאמור זה פחות אימה ויותר פשע. אבל יש רגעים מוצלחים בכל אחד מן השלבים.

מה שפחות מוצלח בסרט זו ההופעה של טום ריס האריס בתפקיד הראשי. בתור מי שאמור לגלם שחקן משובח וכריזמטי, הוא נראה מוגבל למדי בשני הסעיפים. מזל שהסרט מגבה אותו בצוות שחקנים מוכשר יותר לצידו. אקי היא הדוגמה הבולטת, אבל גם אדי מרסן בתור מי שמנהל את ההשקעות והמאבק המשפטי של הייגן. או שחקנים נוספים, למשל רוב בריידון שמה שנראה כהופעת אורח של סצנת אחת איתו מתגלה כהופעה של…שתי סצנות, אבל אחת מהן ממש טובה לדעתי. בכלל, יש בסרט סצנות מוצלחת במגוון רחב של סגנונות: אימה-קומית, אימה גופנית של ממש, סצנת מעקב וסצנת פעולה. הסרט עושה הרבה דברים בצורה טובה. יש גם משהו בדמותו של הייגן שמאפשר לאחרים לגנוב את ההצגה, כי הוא שחקן שטוב בגילום אחרים אבל לא טוב בלהיות עצמו. הוא זיקית בלי אישיות. פנים גמישות בלי משהו מאחורי המסכה.

באותה נשימה, הסרט לא ממש הולך עד הסוף עם אף אחד מהכיוונים. בסופו של דבר, מסרט ששובר את החוקים הוא מתקרב חזרה לכיוון הזרם המרכזי. מהאמירה על טבעה של אמנות המשחק לא נותר הרבה, כאשר קווי עלילה של נקמה ורומנטיקה תופסים יותר נפח, בעוד הייגן מתאהב כצפוי בקתלין קור, המאורסת לבלש שלוחם בשחיתות (מקס מינגלה) ודומה כי המשיכה בזוגיות הרשמית שלה מצויה בעבר. הסרט בהחלט יכול היה להיות יותר מעמיק, אבל הוא לא שואף להציע עומק, אלא סוג של בידור על התפר שבין אימה לסרטי גיבורי על. עבור מי שמפגש בין שני הדברים יעשה את העבודה, הסרט יהיה מוצלח בהחלט. רק שייתכן וקהל היעד שלו מצומצם מראש. שכן, האימה הגופנית גרפית מאוד חלק מהזמן ולעומת זאת, חלקים מן הסיפור הם מטופשים מאוד. יש בהחלט קהל יעד, צעיר בעיקר אך לא רק, שנמצא בדיוק באזור בו הסרט הזה ילהיב אותו. אני באופן אישי הייתי נלהב רק לפרקים ויש בו גם חלקים לא טובים, אבל הוא כן יצירה מהנה.