הניינטיז של אייבל פרארה – חלק ב': "ההתמכרות", "הלוויה", "סיוט לרצח", "מלון ניו רוז"

אל חציין השני של שנות התשעים נכנס הבמאי האמריקאי בן ה-44 אייבל פרארה במצב יוצא דופן בשבילו, כזה שפתח לו אופקים חדשים אבל במקביל הצריך ממנו תעצומות נפש משמעותיות. בנקודה הזו סיימתי את הסקירה על ארבעת סרטיו הראשונים באותו עשור מלא תהפוכות, שהתמקדה באלו שיצר בין 1990 ל-1993: The King of New York, "פקד מושחת", "פלישת חוטפי הגופות נמשכת" ו"משחק מסוכן". מוזמנים ומוזמנות להתחיל שם אם טרם עשיתם/ן זאת.

פרארה נראה שסוף סוף השיג את המעמד אליו ייחל, אבל המחיר לא היה קל. מצד אחד, פרארה שעד כה יצר בשולי התעשייה קיבל הזמנה רשמית מהוליווד להיות חלק ממנה, ובמקביל הצליח להיכנס אל פסטיבלי הקולנוע הגדולים ממש מהדלת הראשית – ב-1993 צעד על השטיחים האדומים בתחרויות הרשמיות של קאן ו-ונציה. עם זאת, הסרטים שהביאו לו את תשומת הלב היוקרתית היו תוצר של מאבקים רבים, סכסוכים עם האולפנים ועם השחקנים שלו, והרבה מאוד טעם רע (גם אם חלק משמעותי מזה לא נראה על המסך).
כעת אנחנו מגיעים לארבעת הסרטים שעשה בהמשך הניינטיז, בין 1995 ל-1998, כמה מהם נחשבים לטובים שבסרטיו, למרות שכמו כל דבר שקשור לפרארה אפשר להתווכח על זה. אבל יותר מהסרטים עצמם, מרתק לראות את המהלך שעבר בעקבות חוויותיו עד כה, את השפעת הניינטיז, הקולנוע העצמאי והצילום הדיגיטלי על הסיפורים שבחר לספר ואיך לספר אותם. פרארה נע בין ז'אנרים, סרטי אימה, מותחנים, דרמות תקופיות ודרמות פסיכולוגיות, כשלנו נותר להחליט אם התקדם או שמא דווקא חזר למקורותיו.

מעמדתי אסגיר כבר עכשיו שגם אם בעיני רוב הסרטים בסקירה הנוכחית פחות מרשימים מאלו של הסקירה הקודמת, אני בהחלט במחנה פרארה כעת, מבין את כל אלו שחוגגים את שמו ומעריכים את עשייתו.
התחלתי את הסקירות האלה במצב די חשדני, אבל כעת אני לחלוטין חולק את האהדה כלפיו ואין ספק שאחזור לעוד מסרטיו בהמשך. האם יצאו מזה סקירות נוספות? אין לדעת בשלב זה. בכנות, הבינג' הזה בתוך עולמו הכל כך ספציפי לא היה מאוד פשוט וקצת ערער אותי. אז בינתיים בואו נהנה ממה שיש לנו. על העתיד נחשוב אחר כך.

"ההתמכרות" – 1995
The Addiction

כנראה בעקבות החוויות השליליות שעבר עם הפקות בחסות אולפנים גדולים ("פלישת חוטפי הגופות נמשכת" של האחים וורנר) או בגיבוי כוכבים מהשורה הראשונה שניסו להעפיל עליו (מדונה של "משחק מסוכן"), פרארה החליט שהוא חוזר לעשייה העצמאית שלו. זאת הקריאה הנדיבה לכך. אופציה שנייה היא שאחרי הכישלונות הקופתיים של שני סרטי 1993 שלו (לא בהכרח באשמתו) הוא לא יכול היה לשכנע את הכסף הגדול להשקיע בסרטיו.
כך או כך, בפסטיבל סאנדנס לקולנוע עצמאי של 1995 נחשף סרטו החדש של פרארה, "ההתמכרות", שהיה הראשון שלו בשחור-לבן (ממצלמתו של קן קלש, שצילם את סרטו הראשון "דרילר קילר" ואז חזר לשתף אתו פעולה ב"פקד מושחת" כעשור וחצי לאחר מכן). ואם על "King of New York" נאמר שהוא סרט פשע שהתחפש לסרט ערפדים, הפעם פרארה והתסריטאי הדי-קבוע שלו ניקולס סיינט ג'ון הלכו בכל הכוח על ז'אנר האימה הפופולרי.

השחקנית הצעירה לילי טיילור (אז מוכרת בעיקר בתפקידי משנה, חלקם בסרטי רוברט אלטמן) היא קת'לין, סטודנטית ביישנית ונחמדה לפילוסופיה באוניברסיטת ניו יורק. באחד הלילות כאשר היא חוזרת לביתה, היא מותקפת על ידי אישה מסתורית (אנאבל שיורה, עליה ארחיב במילים עם הסרט הבא בסקירה הזו), שגוררת אותה לסמטה ונושכת את צווארה. קת'לין המומה מהתקיפה ומנסה לחזור לשגרה, אבל מגלה שהיא מפתחת צורך בלתי נשלט לדם אנושי. כאשר לחייה נכנס ערפד כריזמטי, פיינה (כריסטופר ווקן), קת'לין מפסיקה להילחם בטבע החדש שלה בזמן שהוא הולך ומתגבר מבלי שתוכל לעצור אותו. קל לראות את האנאלוגיה בין מצבה של קת'לין לבין ימי ההתמכרות לסמים של פרארה בעצמו.
אם זה נשמע לכם קצת מוכר מאיזשהו סרט של העת האחרונה, אעזור ואגיד שגם אם אין לי סימוכין לכך שבאמת יש קשר בין שני הסרטים, ראיתי המון מ"ההתמכרות" בסרטו של לוקה גוואדיניניו "Bones and All" משנת 2022, המבוסס על ספרה של קאמיל ד'אנג'ילס שראה אור ב-2015.

על "ההתמכרות" יש אמנם חותמת של כישלון כלכלי אחרי שהקהל נמנע לראות אותו בבית הקולנוע, אבל בכל זאת יצר לעצמו מעמד מיוחד ויוקרתי. אחרי סאנדנס הוא השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, שם ניצב לצד סרטים כמו "לפני הזריחה" (זוכה פרס הבימוי לריצ'רד לינקלייטר), "נשיקת הפרפר", "לא פראייר של אף אחד" (זוכה פרס השחקן לפול ניומן), "שחור" זוכה האופיר ו"עישון". עם זאת, חבר השופטים בראשותה של לא אחרת מאשר מייסדת סינמטק ירושלים ליה ון ליר, לא מצא לנכון להעניק ל"ההתמכרות" איזשהו פרס. בעונת הפרסים האמריקאית הופיע "ההתמכרות" בפרסי הספיריטס לקולנוע עצמאי בשתי קטגוריות: הסרט הטוב ביותר והשחקנית הטובה ביותר (את שניהם הפסיד ל"לעזוב את לאס וגאס").
בנוסף, "ההתמכרות" נתפס על ידי מעריצי פרארה כאחד מסרטיו הטובים ביותר. יש גם לא מעט קולות שמכריזים עליו כאחד מסרטי הערפדים הטובים ביותר שנעשו. מין פנינה סודית של קולנוע האימה – עוד לפני התיוג המטופש פוסט "המכשפה" ו"הבאבאדוק" המכונה elevated horror – שמשלבת בין הקולנוע העצמאי האהוב של הניינטיז לבין סרטי הז'אנר האפלים של שנות הששים.
הפעם, לצערי, אני לא חלק מהקונצנזוס. ובזמן שאני לא באמת יכול לומר על זה כי יש הרבה מסרטי פרארה שלא ראיתי, לפחות מאלו שכן, זה בעיני הכי פחות מוצלח שלו.

"ההתמכרות" באמת נראה נהדר רוב הזמן, ולילי טיילור מצוינת כהרגלה. מה גם שהסרט הוא מין מתאבן ל"הסופרנוס" מכיוון שבצוות המשנה של הסרט נוכחים שניים מעמודי התווך של סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר בהיסטוריה, אידי פאלקו ומייקל אימפריולי. אלו פחות או יותר הדברים החיוביים היחידים שאני יכול לומר על "ההתמכרות", אולי בגלל שקולנוע האימה הוא אחד היקרים לי והסטנדרטים שלי גבוהים למדי.
על אף הופעתה של טיילור, שבהחלט מצריכה ממנה לא מעט, לשנייה לא הצלחתי להתחבר לדמות שלה או פיתחתי אליה איזושהי דאגה או חיבה. מבחינתי כסרט אימה הוא לא מפחיד, וכדרמה על התמכרות הוא לא מעניין או מחדש. ההיסטוריה של סרטי הערפדים רצופה בדימויים על התמכרות ואיבוד השליטה על הגוף, ופרארה לא לוקח את זה לשום מקום שהצדיק את זה בעיני. גם הקולנוע של פרארה לא מאוד הרשים אותי הפעם – אם קראתם את החלק הראשון של צמד הסקירות שלי על פרארה אתם אולי זוכרים שזה דווקא אחד הדברים שהערכתי יותר מהכול – וכשהסרט מגיע לקליימקס המדמם שלו, בשבילי זה עבר כמאוד מטופש. זה באמת מרגיש כמו סרט ראשון של צעיר שראה המון סרטים מאגניבים כשהיה בתיכון וחשב שיהיה קל לעשות אחד משלו. ובהחלט היו לנו הרבה כאלו בניינטיז פוסט הפריצה של טרנטינו.
בהשוואה אקראית למדי, אגב סרטי ערפדים פוסט מודרניים בשחור לבן, "ההתמכרות" הזכיר לי בחוויה את "נערה חוזרת הביתה לבד בחושך" של אנה-לילי אמפור: אני יכול להעריך את כוונת היוצרים, אבל שום דבר מזה לא מצטבר לכדי סרט ששווה את הזמן שלי.

בשונה מהסרטים בחלק הקודם, שנעשו בניינטיז אבל הרגישו כולם מזמן אחר (כולם חוץ מ"פלישת חוטפי הגופות נמשכת" שם טביעת האצבע הקולנועית של פרארה בקושי מורגשת), ארבעת סרטי פרארה בחלק הנוכחי יהיו כולם מאוד משויכים לעשייה המאוד ספציפית של העשור ההוא, על הקולנוע העצמאי שבקע מסאנדנס והכניסה של הצילום הדיגיטלי, כאילו הניינטיז פתאום נחתו על פרארה בלי אזהרה. בחלק מהפעמים זה יעבוד לטובתו אבל במקרה של "ההתמכרות" לי זה הרגיש כמו איזשהו שלב ביניים משונה.

"הלוויה" – 1996
The Funeral

כל כך מוזר שדווקא הסרט הזה מופיע פתאום בפילמוגרפיה של פרארה. ממש בין שניים מהסרטים הכי מאתגרים, מחוספסים וקשים לצפייה שעשה, הגיע לפתע "הלוויה". לא שמדובר בקומדיה רומנטית לקהל הרחב או משהו כזה, אבל זו כן דרמה משפחתית תקופתית "מהוגנת" לקהל רחב. אמנם גם הפעם יש לא מעט אלימות, אבל זה רחוק מאוד מהעולמות המסויטים של הסרטים שפרארה עשה בסמוך אליו.
אם הייתי ציני, הייתי כותב שפרארה, אחרי התחרויות הרשמיות של קאן, ונציה וברלין, ואחרי כמה מועמדויות לפרסי הקולנוע העצמאי, החליט שהגיעה שעת האוסקר שלו והוא יכול לעשות סרט שירשים את מצביעי הפרסים. אבל האמת היא שאני לא מאוד משוכנע שהאוסקר אי פעם עניין את פרארה. לפחות לא ברמה שתכווין אותו לעשות פרויקט במיוחד בשביל זה.

ובכל זאת, "הלוויה" ממש מרגיש כמו הניסיון של פרארה לעשות את האפוס התקופתי המגדיר שלו, כזה שיעמוד בשורה עם "הסנדק 2", "הבלתי משוחדים","אוואלון", "החבר'ה הטובים" או "ראגטיים". כל האלמנטים שם: סיפור המתפרש על כמה נקודות זמן בתחילת המאה העשרים, משפחה נרחבת ממוצא איטלקי, פשע, פוליטיקה ומהלכים היסטוריים המשולבים בתוך טרגדיה אמריקאית.
אז כאמור לא ראיתי את כל סרטי פרארה עד הנקודה הזו כדי לומר בוודאות, אבל מהתחקיר המהיר שעשיתי זאת בקלות ההפקה המורכבת והמושקעת ביותר שלו, ועוד כזו שהרים בלי התערבות אולפנית אלא במסגרת עצמאית. במינימום זה מאוד מאוד מרשים. העבודה מחוץ לאולפנים בתקציב מוגבל היא זו שאפשרה לסרט להיות כשיר גם הוא לפרסי הספריטיס, שם קיבל חמש מועמדויות, מספר שיא לסרט של פרארה: סרט, בימוי, שחקן ראשי (כריס פן, שעל התפקיד הזה זכה בפרס הופעת המשנה של פסטיבל ונציה), צילום ותסריט (המועמדות היחידה בקריירה של ניקולס סיינט ג'ון. זהו גם הסרט האחרון עליו הוא חתום).
את חמשת הפרסים האלו הפסיד ל"פארגו".

"הלוויה" מתרחש בארה"ב של שנות השלושים ונפתח, מקווה שזה לא יפתיע אתכם, בהלוויה. או יותר משמר ארון בביתם הפרברי של משפחת טמפיו. מי שנמצא בתוך הארון הוא האח הצעיר ג'וני, שנרצח ברחוב על ידי מתנקש לא ידוע. שני אחיו הגדולים של ג'וני, ריי וצ'ז, לשניהם רעיה וילדים, מתמודדים כל אחד בדרכו עם ההלם והצער – ריי הבכור, השקול והאחראי, מנסה להרגיע את הרוחות אך צ'ז חמום המוח לא מצליח לשלוט ברגשותיו. בעזרת פלאשבקים נפרש לנו סיפורו של ג'וני שהסתקרן מהרוחות הקומוניסטיות שהגיעו לאמריקה, בזמן שאחיו מנסים להתקדם בעולם הפשע אל מול הכנופייה היריבה שלהם, משפחת ספולייה, אלו שאולי כן ואולי לא ביצעו את ההתנקשות בג'וני.

מעבר לעיצוב התקופתי המרשים, שאין ספק שעלה לא מעט דולרים, מה שאותי הדהים הוא הקאסט שהצליח פרארה להביא – קאסט, אגב, שמעלה המון שאלות לגבי התנעת ההפקה הזו, אבל על זה עוד מעט. צוות השחקנים בסרט הזה הוא מהמרשימים בקולנוע האמריקאי של 1996, לא פחות.
בפעם השלישית אצל פרארה, כריסטופר ווקן כראשי מבין שלושת האחים, והשניים שלצדו הם וינסנט גאלו וכריס פן עליו השלום. את נשותיהן של ריי וצ'ז מגלמות אנאבל שיורה ופאקינג איזבלה רוסליני. בניסיו דל טורו (לוהט בהגזמה, ובאותה שנה זכה בפרסי הספריטיס על הופעתו ב"בסקיאט") הוא האויב של משפחת טמפיו, ובתפקידי חיזוק קטנים נמצאים גרטשן מול וג'ון וטרימיליה.
עכשיו נכון, להוציא את ווקן ורוסליני – ואולי כריס פן – אף אחד מהם עדיין לא היה שם שסחב על עצמו סרט, בטח לא כזה שהביא המונים להקרנות הבכורה. ועדיין, מדובר באוסף שחקני אופי משובחים שעולים כסף.

בהקשר הזה אני מעוניין לקיים את הבטחתי מ"ההתמכרות" ולכתוב פסקה על אנאבל שיורה, משהו שרציתי לעשות המון זמן ועוד לא הייתה לי ההזדמנות, כי היא בעיני השחקנית האמריקאית הכי לא מוערכת כראוי של שנות התשעים.
ב-1996 שיורה הייתה בת 36. היא פרצה בתחילת העשור ההוא בסרטים מדוברים כמו "תהפוכות הגורל" (שהביא לג'רמי איירונס את האוסקר) ו"קדחת הג'ונגל", עשתה עבודה מדהימה כקונטרה לרבקה דה מורניי ב"היד שמנענעת את העריסה", הייתה המצפן הרגשי ב"רומיאו בן זונה" לצד גארי אולדמן, וב-1995 הייתה כאמור ב"ההתמכרות" אבל גם נתנה הופעת משנה שלדעתי הייתה צריכה להטיס אותה הישר לרשימת מועמדי האוסקר בדרמה סוחטת הדמעות "התרופה". אפילו לא איכות הופעותיה, לגברת הזו לכל הפחות היה טעם מעולה בבחירת פרויקטים.
בתקופה שאחרי "הלוויה" היא צצה בעשרות סרטים וסדרות טלוויזיה בהם "קופלנד", "לחלום אותך", "הסופרנוס" וכחלק קטן בעולם הטלוויזיוני של מארוול "לוק גייג'" ו"דרדוויל". בכל הופעותיה, לא משנה כמה מצומצמות זמן מסך הן, שיורה הביאה נוכחות יוצאת מן הכלל, עוברת בין פגיעות ולעוצמות שגנבו את הסצנות בהשתתפותה. ועדיין, מסיבה שאינני ברורה לי, הוליווד מעולם לא נתנה לה את הכבוד הראוי, ובכל הקריירה הענפה שלה הוזכרה רק פעם אחת כמועמדת לאמי (כהופעת אורח ב"הסופרנוס") ולפרסי הספיריטס (כשחקנית ראשית ב"אהבת אמת"). את שניהם הפסידה.
לצד ווקן, רוסליני ופן, ובלי המון שורות דיאלוג, אנאבל שיורה היא בעיני מצטיינת "הלוויה", עוד הוכחה ליכולות של האישה הזו שהלוואי והיה לנו יותר ממנה. היא גם יפה בקטע קיצוני, אם כל זה לא היה מספיק.

אבל הערכה לחולייה הטכנית ולשחקנים של "הלוויה" בצד, הסרט הזה התגלה כמסתכל ברמות אפיות. בשביל להסביר למה, אני אעשה מעשה נלוז ואצטט מילה-במילה את מה שכתבתי בחלק הקודם של סקירת פרארה, על "King of New York" מ-1990:
"הבעיה המרכזית של "King of New York" – משהו שמעיד דווקא על כמה אהבתי אותו – הוא שהסרט מרגיש מקוצץ מדי, כמו סיכום של משהו גדול יותר (…) יש תחושה שמשהו בעריכה נחתך בצורה אגרסיבית מדי או שמישהו חשש להתרכז גם ברגעים הקטנים, אלו שהופכים סרט מחולייה בז'אנר לסרט ייחודי שעומד בפני עצמו. אין טיפת שומן ב"King of New York", ובזמן שלרוב הייתי מעודד את זה, פה ההרגשה היא שצריך קצת יותר. הדברים מתקדמים מהר מדי, יש קפיצות גדולות גם ברמה הלוגית וגם ברמה הרגשית, ולכן הדברים נשארים מסומנים יחסית מהבחינה הנראטיבית. כאמור, בהקשר של הסרט הזה ספציפית זה לא ממש הפריע לי, פשוט לעיתים התגנבה מחשבה שאנחנו מפספסים משהו, שזה יכול – וראוי – להיות אפילו יותר גדול."

המילים האלו מוכלות באופן מדויק על "הלוויה" אבל עם כוכבית אחת מאוד מאוד משמעותית: אם ב"King of New York" זה לא הפריע לי להיסחף עם הסרט, ב"הלוויה" זה פשוט מנע ממני להבין מה אני רואה.
אמנם נראה שלפרארה יש אלרגיה לסרטים שעוברים את מאה הדקות, וכל הכבוד לו על זה, אבל גם מבלי שתהיה לי אינפורמציה קונקרטית, ההרגשה שלי היא שמשהו השתבש בצילומים. וגם אם אני טועה, זה לא משנה בפועל כי ככה הסרט עובר. ופה אני קצת חוזר לענייני הליהוק שהם האינדיקציה המשמעותית לעניין, כי גם אם לצורך העניין באמת שאין לי מושג באיזו סיטואציה בחייה עמדה אז איזבלה רוסליני – שחקנית מוערכת ואצולה קולנועית – אבל אלא אם היא הסתבכה עם הימורים, אני לא מבין איך היא חותמת על תפקיד כזה, שלא נותן לה שום דבר לעשות ומעניק לה משהו כמו סצנה משמעותית אחת (בה היא פחות או יותר נאנסת) וקומץ שורות דיאלוג. כל זה, אהמר, לא בשכר גבוה במיוחד. בעיני הובטח לה יותר, אבל זה לא הגיע לתוצאה הסופית.

זה נראה כאילו הסרט יצא להפקה עם תסריט הרבה יותר עמוס, שבאמת יכול לתת לדמויות הסבר ומטען רגשי, אבל מאיזושהי סיבה היה צריך לחתוך ולחתוך ולחתוך. מה שנותר הוא כמו סיכום ויקיפדיה לספר של וויליאם פוקנר. "הלוויה" נראה טוב, הסצנות עצמן עובדות, אבל באיזשהו שלב הכול הרגיש כל כך מסומן וחסר ייחוד שאני לא הצלחתי למצוא בו עניין. זה הופך להיות סופר אקוטי בסצנה האחרונה – שלא אחשוף מחמת ספויילרים – אבל היא כוללת מעשה מאוד מאוד קיצוני של אחת הדמויות. שום דבר ממה שקרה לפני זה לא נתן לי הסבר למה זה קרה, ואז פשוט עולות כתוביות הסיום. לי רק נותר לתהות מה דה פאק.

"סיוט לרצח" – 1997
The Blackout

השם העברי לסרט הזה, שמאוד חשוב לי להבהיר שלא אני המצאתי ועל אף זאת אני מרגיש צורך להתנצל עליו, הוא זה שנבחר על ידי מי שהפיץ את הסרט בישראל, אני נוטה להמר שזה היה רק על קלטות וידיאו. זה מעאפן לא רק כי זה שם גנרי שלא אומר כלום, אלא כי הוא סוג של ספויילר. ועדיין, אני אשמור על עמימות בכל מה שקורה במערכה האחרונה שלו (למרות שלא צריך להיות סופר חכם כדי לפענח).

אגב תפניות, הנה עוד אחת מרהיבה מצד פרארה. אחרי "הלוויה" המהוקצע, הגיע "דה בלקאאוט" (אני לא מסוגל להשתמש בשם העברי) שלעומת סרטו הקודם של פרארה מרגיש כמו התקף טנטרום בווידאו. אני כותב את זה כמחמאה. בפעם המי-יודע-כמה פרארה חתך לסוג עשייה שונה לחלוטין.
לא הצלחתי למצוא מידע האם כבר ב-1997 פרארה ידע ש"הלוויה" יהיה שיתוף הפעולה האחרון שלו עם התסריטאי ניקולס סיינט ג'ון (או בשמו האמיתי, ניקודמו אוליביירו), אבל שנה לאחר מכן כבר עבד על סרט חדש, הפעם עם התסריטאי כריסט זויס. "דה בלקאאוט" יהיה התסריט הראשון עליו קיבל זויס קרדיט, ובעתיד יעבוד עם פרארה ארבע פעמים נוספות: על הסרט הבא עליו נדבר, הסרט התיעודי "Chelsea on the Rocks", "ברוכים הבאים לניו יורק", והסרט האחרון על חתום זויס, "סיביר" שביים פרארה ב-2020. במקרה או שלא, זה גם בסך הכול קרדיט הכתיבה השני של פרארה, אחרי "פקד מושחת".

פרטי עלילה בקווים כלליים לפני הכול: מאט (מתיו מודין, "דברים מוזרים" ו"מטאל ג'קט") הוא כוכב קולנוע מצליח שמאורס לאנני, צרפתייה שיקית במיוחד (ביאטריס דל, כעשור אחרי שהפכה לסמל מין עולמי בזכות "בטי בלו"), אבל נמצא במערבולת הרסנית של סמים ואלכוהול. כאשר אנני מתוודה מול מאט שהיא עברה הפלה כי היא לא רצתה להביא עמו ילד ועוזבת אותו, מאט נכנס לסחרור רע מאוד. היחיד שנמצא לצדו של מאט הוא מיקי, במאי קולנוע אקספרסיוניסטי (דניס הופר, שמשתלב נפלא בעולם של פרארה), שמצלם אותו לטובת תיעוד הסצנה הדקדנטית של מיאמי. כאשר מאט מגיע לתחתית, שילוב של געגועיו לזוגתו שנעלמה ולתלות שלו בחומרים משככי תודעה, הוא פוגש מלצרית צעירה ונאה, גם לה קוראים אנני, אבל הנוכחות שלה – לצדו של מיקי – רק שוברת את רוחו של מאט עוד יותר.
שנה וחצי לאחר מכן, מאט הצליח לצאת ממעגל הסמים והאלכוהול, ומנסה לשחזר את הקריירה שלו בזמן שהוא במערכת יחסים עם סוזן (קלאודיה שיפר). אבל גם אחרי שניקה את המערכת שלו מהתמכרויותיו, מאט חווה חזיונות מטרידים של אלימות שהוא לא מסוגל להבין מהיכן הם באים. הוא מחליט לצאת למיאמי כדי לפגוש את מיקי, לאתר היכן אנני נעלמה, ולסגור את הפינה הזו בחייו. מה שמאט לא חושב עליו הוא שיש דברים שמאוד כדאי להשאיר בעבר, וההתעמתות שלו מול מיקי על מה שקרה לפני שנה וחצי מביאה לתובנות שבאמת עדיף לא לדעת.

גם בטקסט הזה וגם הקודם נתתי המון מקום לשחקנים שבחר פרארה. מכריסטופר ווקן דרך הארווי קייטל, מדונה, לילי טיילור ואנאבל שיורה, ולמעשה חטאתי בתפקידי כי לא נתתי קרדיט לבמאי שהוציא מהם הופעות מעולות. אולי הדבר הכי יציב בסרטי הניינטיז של פרארה זה שהוא מצליח להוציא תפקידים נפלאים מהשחקנים שלו – חלקם, כמו קייטל ומדונה, הגיעו אצלו לשיאים חדשים – וזה בהחלט קרדיט שהוא צריך לקבל. טוב, האמת היא שיוצא הדופן שמעידה על הכלל היא קלאודיה שיפר ב"דה בלקאאוט". היא לא מצטיינת שם.
מה גם ששיתופי הפעולה התדירים שלו עם אותם שחקנים מעיד על כך שהם אהבו לעבוד אתו, והם הרגישו שהוא הוציא מהם משהו טוב.

הדברים האלו חלים בהחלט גם על מתיו מודין, שחקן שתמיד מאוד אהבתי בעיקר בזכות "בירדי" ו"מטאל ג'קט". הפילמוגרפיה המתפרשת של מודין מתחילה בשנות השמונים וממשיכה עד היום (הוא יהיה חלק מהסרט הבא במותג "גודזילה נגד קינג קונג"), ובזמן שבהחלט לא ראיתי את כל הופעותיו, קשה לי להאמין שיש בהן הרבה יותר אינטנסיביות מזו שהוא נותן ב"דה בלקאאוט". אמנם לא באותה רמה של מיומנות ורבדים, אבל זה בהחלט מזכיר את ההתפלשות של קייטל ב"פקד מושחת".
מודין לקח את התפקיד הזה לאחר שכיכב בסרט "אי הפיראטים" שהיה אמור להקפיץ אותו רשמית לראש רשימת כוכבי הוליווד, אבל די מהר התגלה שזו הולכת להיות מפלה שתפורר קריירות. לקח לו שנתיים אחרי "אי הפיראטים" לחזור לקולנוע והוא בחר בפרויקט הכי שונה מסרט הפופקורן ההוליוודי של רני הארלין. באותה שנה הופיע בעוד שני סרטי קולנוע וסרט טלוויזיה (שהביא לו מועמדות לגלובוס הזהב), אף אחד מהם לא מציג אותו כמו שפרארה עשה. וזה נהדר בעיני. מודין שובר את דמות האמריקאי החמוד אצל פרארה, ובעיני יצא מכך נשכר בהחלט. עוד אינדיקציה לכך שהסרט הזה לא ממש נרשם אצל התעשייה האמריקאית היא שמודין לא ממש המשיך בקו הזה, וחזר לתפקידים בסרטים קצת יותר קלים לעיכול.

יש גם משהו מעניין לחקור בכך ש"דה בלקאאוט" ו"כביש אבוד" יצאו לקולנוע באותה שנה (הסרט של לינץ' נחשף בסאנדנס בינואר. הסרט של פרארה הוקרן מחוץ לתחרות בפסטיבל קאן שמתרחש במאי). סרטו של לינץ' כמובן עילאי בכל אספקט על פני "דה בלקאאוט", אבל הדומה דומה מאוד: במרכז שניהם נמצא גבר אמריקאי נאה-אך-לא-מאיים-למראה מתחום האומנות הפרפורמטיבית, לצדו בת זוג יפהפיה וברונטית לה הוא אובססיבי, ולחייו נכנס איש מבוגר עם מצלמת וידאו ומשם דברים יוצאים משליטה לרמה של עבר מטושטש ומשבר זהות, שלא נזכיר את האישה בלונדינית בחציו השני של הסרט.
בהנחה שפרארה לא ראה את "כביש אבוד" בינואר ואז מיהר תוך שלושה חודשים להרים את הגרסה שלו לסיפור כדי שתהיה מוכנה בזמן לפסטיבל קאן (טכנית אפשרי, אבל אני באמת לא מאמין שזה המצב), בהחלט מסקרן לדעת איך שני במאים אמריקאים בני פחות או יותר אותו הגיל (לינץ' מבוגר מפרארה בחמש שנים), שהתחילו את הקריירה שלהם משולי התעשייה בערך באותו הזמן, מגיבים באותה השנה לנושא של צילום וידאו ואיך הוא משתלב בסיפור מסויט של גבריות מרוסקת. הנה לכם תזה, למי שיבחר.

ההבדל המרכזי בין "כביש אבוד" ל"דה בלקאאוט" הוא שסרטו של פרארה נטוע במציאות, אבל גם הסגנון הקולנועי מאוד נבדל. "דה בלקאאוט" הוא סרט מלוכלך, עמוס צילומי וידאו שאולי אז נראו מרעננים אבל כיום מכאיבים לעיניים. הוא גם מרגיש כמו סרט שקצת נמתח על פני השעה וחצי שהקציב לעצמו. עם זאת, בהקשר של פרארה, אני מעדיף אותו עשרות מונים לפני "הלוויה" או "ההתמכרות" האסתטיים הרבה יותר. יש משהו אנרגטי ומסוכן ב"דה בלקאאוט", וגם אם קשה להגיד שהוא מחזיק את כל דקותיו, התנופה הקיצונית של פרארה בסרט הזה, כאילו הוא הוריד מעצמו עשורים וחזר להיות צעיר פרוע עם מצלמה, משאירה את הצופה צמוד לסרט, גם כשאי אפשר לראות את מאט ממשיך בתהליך ההרס העצמי שלו, גם כאשר ברור לנו שהוא חתיכת אפס.

השוואה מעניינת יכולה להיות גם מול "פקד מושחת" שפרארה עשה בסך הכול חמש שנים לפני כן. אם על סרטו מ-1992 כתבתי שהוא כל כך מרגיש כמו סרט משנות השבעים שקשה להאמין שהוא לא נוצר אז, "דה בלקאאוט" הוא ניינטיז על מאתיים, אבל לא מהצד ההוליוודי המלטף והנוסטלגי, אלא מזה של הצילום הדיגיטלי, ריאקציה ליכולת הממכרת לעשות קולנוע באמצעים ביתיים (כפי שמוצג על ידי הדמות של דניס הופר), התיעוד האובססיבי שנמצא בידיו של כל אחד, וההתעצבות המחודשת של העשייה הקולנועית מול השאלה מהו בכלל קולנוע.
אלו ימים ראשונים לטולרנטיות של עולם הקולנוע לצילום הווידאו, וגם זה בקושי, ולכן זה לא עובר מאוד חלק או נוח אבל עדיין בעל אפקטיביות. "דה בלקאאוט" איננו, בעיני, אחד מסרטיו הגדולים והטובים ביותר של פרארה, אבל הוא לגמרי מהחשובים שבהם כי הוא מראה את החוזקות והחולשות של הבמאי ממש במקביל.

"מלון ניו רוז" – 1998
New Rose Hotel

עם שותפו החדש לכתיבה כריס זויס, הרים פרארה את "מלון ניו רוז" ברצף המרשים של שמונה סרטים תוך שמונה שנים. זה גם היה הסרט האחרון בשנות התשעים של פרארה, ולכן פה אנחנו מסיימים את הטיול שלנו בקולנוע של פרארה, עם סרט שאולי לא מאוד מוכר שלו אבל כזה שבהחלט מסומן לחיוב אצל אוהדיו.
מבוסס על נובלה של בריאן גיבסון – סופר משמעותי בתחום ספרות המד"ב שהלוואי והייתי יודע להרחיב בעניינו אבל למרבה הצער זה פחות הפורטה שלי – "מלון ניו רוז" מתואר לרוב כ"מותחן אירוטי מד"בי", שזה טכנית נכון אבל גם עלול לפתח ציפיות שווא. זה בהחלט מותחן, על האירוטי אפשר להתווכח, והמד"ב נכנס לתמונה רק לקראת הסוף וגם אז הוא מאוד ברקע.

"מלון ניו רוז" – שלמרבה תדהמתי איננו הבסיס לסדרה "שיטס קריק" – מתרחש בעיקר ביפן, שם שוהים שני אנשי עסקים ומודיעין אמריקאים מפוקפקים: פוקס (כריסטופר ווקן) ואקס (ווילם דפו, במגה חתיך שלו, ושיתוף הפעולה הראשון מזה רבים להבא עם פרארה). בין מסיבות החשק בפינות האפלות של טוקיו וריגול תעשייתי, הם זוממים להפיל את דוקטור הירושי הגאון, בחסות תאגיד יפני שמעוניין לראות את הירושי נופל. לא חשובים הפרטים כרגע, וגם אם היו חשובים, אני לא חושב שהסרט מתעסק בזה יותר מדי.
פוקס עולה על רעיון מבריק, כנראה, והוא להשתמש באחת המאהבות של אקס, אישה צעירה וסקסית להפליא בשם סנדי עם שני i (אסיה אג'נטו החד פעמית, בתו של מאסטר האימה האיטלקי דריו, לפני שהפכה לשחקנית, במאית ואושיית אופנה וסטייל בפני עצמה) על מנת לפתות את הירושי ובכך לקרוע אותו ממשפחתו ולהרחיק אותו ממחקרו המסוכן. שוב, אין צורך להיכנס לפרטים.
סנדי עם שני i מסכימה לעשות זאת תמורת מיליון דולר, ומצליחה מעל המשוער. הירושי בהחלט נופל ברשתה, אבל במקביל אקס המאוהב בה גם מתחיל לקנא במערכת היחסים שלהם. ההצלחה גורמת לפוקס להיות גרגרן עוד יותר ורוצה לקחת את התוכנית שלב אחד קדימה, אבל אקס מהסס. במהרה מתגלים משחקים כפולים ובגידות סטייל דיויד מאמט שגורמים לאקס לפקפק במי נאמן לו ומי רוצה להפילו בפח ולהרוס את העולם, לא פחות.

אם נראה שב"דה בלקאאוט" פרארה רק גילה את הצילום הדיגיטלי והוקסם ממנו, פה הוא לוחץ על הגז. "מלון ניו רוז" משלב בין צילום רגיל לצילומי מעקב, עיבודים דיגיטליים ומספר טכניקות הקלטה. מה שמעניין מאוד הוא שאיכשהו זה דווקא אחד הסרטים היותר אסתטיים של פרארה (גם הפעם הצלם היה קן קלש) מלא קומפוזיציות נהדרות שכוללות דיזולבים והשתקפויות המעניקות לסרט תחושה של שכבות ורבדים, ממש כמו עולמן של הדמויות הבוגדניות שלו.
הסגנון הזה עוזר לסרט לחצות את משבר התסריט שלו, אבל לזכות "מלון רוז החדש" יאמר שעלילה היא באמת הדבר האחרון שמעניין אותו. הוא בנוי כל כך מוזר שקשה להבין לגמרי על מה הוא, במיוחד שנראה שהדמות הראשית של אקס פשוט לא אחראית על שום דבר שקורה, בוהה מהצד לכל היותר ובקושי מתמודדת עם ההשלכות לכל הפחות. הסרט לא מתעניין בבניית עלילה ופתרונה, או שהוא כן ועושה עבודה די חלשה בזה, במיוחד כאשר הדקות האחרונות שלו אפילו לא מקדמות את הסיפור אלא רק מציגות בפלאשבקים מעורבלים את ההבנה שנחתה על הגיבור לגבי מה באמת קרה. תחשבו הסיום של "מועדון קרב" רק שבמקום לגרום לגיבור לצאת ולפעול, הוא פשוט מבין דברים ושם זה נגמר.

קשה לי להגיד איך הייתי מגיב ל"מלון ניו רוז" אם הייתי רואה אותו בתחילת הדרך שלי עם פרארה, או בסופו כפי שקרה בפועל. עד שהגעתי לסרט הזה עברתי עם הבמאי הייחודי מסע שגרם לי להעריך את פועלו, גם אם הרבה פעמים ראיתי את החולשות בעשייתו. או במילים אחרות, בשלב הזה כבר לגמרי הייתי בצד של פרארה, והייתה לי את הסבלנות והסקרנות לגלות מה הוא מעוניין שאחווה. לעומת זאת, אם הייתי רואה את "מלון ניו רוז" די בהתחלה, אולי אפילו לא הייתי ממשיך לסרטים הבאים.

למרבה השמחה זה לא היה המצב, ויכולתי להעריך הרבה מאוד דברים בסרט הניינטיז האחרון של פרארה. הקצב ופרישת הסיפור היו מוכרים לי, היה לי את אורך הרוח לחכות לפני שאני קופץ למסקנות, וזיהיתי את הדברים הקטנים שהופכים את הקולנוע שלו לספציפי וכנראה גם מרתק. לכן, במשך חלק משמעותי מהצפייה הייתי ממש בקטע של "זה אחד האוטרים הגדולים של הניינטיז, איזה מדהים שהוא הצליח ליצור בתנאים האלה" ממש בזמן שיכולתי להבין שיש פה בעיות אקוטיות.
אם לא ראיתם סרטים אחרים של פרארה, "מלון ניו רוז" הוא בטח לא המקום להתחיל בו. לעומת זאת, הסרט הזה, על הצלחותיו ומעידותיו, תופס את המהות המתעתעת של הבמאי שכאילו מסתער קדימה בלי לראות בעיניים, אבל בכל זאת יש לו את הכישרון והאופי להימנע מלהיתקל בקיר להתרסק באופן שיגרום לו לאובדן הכרה, אלא להמשיך הלאה ולסחוף אחריו את מי שאתו.

לכן אני מסיים את סקירת הניינטיז של אייבל פרארה בנימה אמביוולנטית. אייבל פרארה, בשבילי, איננו אחד מהיוצרים הגדולים של הקולנוע, אפילו לא של הקולנוע של שלהי המאה העשרים. ועדיין, יש בו משהו – בין אם התמדה ובין אם תבונה – שמבדיל אותו מאחרים, ומייצר עניין ומשיכה לגבי לא רק מהנעשה בכל סרט בפני עצמו, אלא גם כחלק מגוף עבודות. זה בעיני ההסבר ליכולת שלו לתפוס צופים שנשבעים בו, שמכריזים עליו כאחד האהובים עליהם, למרות שכנראה לא יכניסו יותר מדי מסרטיו לקאנון הצפייה.

אייבל פרארה הוא אדם שנועד לעשות קולנוע. אולי נולד בתקופה הלא נכונה, אולי מסלול חייו המפותל ועמוס המאבקים לקח ממנו משהו, אבל אולי גם ההפך. אולי אלו בדיוק הדברים שהפכו אותו למי שהוא. בשקט, אולי פרארה גם סחב על עצמו את השינויים והתמורות של הקולנוע האמריקאי מאז תחילת שנות השמונים, ודרך סרטיו הרבים והמגוונים אפשר לראות הרבה מאיך הדברים התעצבו מאז. כך שלכל הפחות האיש יצר נראטיב מרתק במשך שלושה עשורים, ואם טרם נחשפתם אליו, השורה התחתונה היא שכדאי מאוד לעשות זאת.