פסטיבל חיפה 2026: ״מינוטאור״, ״כבשה בקופסה״, ״פתאום״, ״מלכה אבודה״

פסטיבל חיפה נמצא כעת אחרי נקודת האמצע שלו. את הדיווח על הסרטים הישראליים אני שומר בינתיים לפוסטים הבאים, כאשר דיווח זה יתמקד בכמה סרטים בינלאומיים מדוברים. בין אם בזכות הבמאים או בזכות השחקנים המוכרים שהם. כל הסרטים משתתפים בתחרות הבינלאומית של הפסטיבל. זהו מסע בין רוסיה, יפן ובריטניה, וגם צרפת בסרט של במאי יפני.

מינוטאור
Minotaur

אנדריי זבייגינצב מציע בסרטו החדש חיבור מעניין בין רימייק לסרט קלאסי שהסיפור שלו גלובלי, לבין קו העלילה נוסף שהוא תגובה ספציפית לרוסיה של ימינו. אם כי אצל הבמאי הרוסי הגדול, יש משהו על זמני גם בתיאור של זמן קונקרטי והביקורת החדה אך ההומניסטית שלו על האופי הרוסי נוגעת תמיד להווה ולפוליטיקה העכשווית, אבל לא רק להווה.

הנרטיב הראשי לכאורה הוא רימייק לסרט ״האישה הבוגדנית״ של קלוד שברול, סיפור שאולי מוכר יותר מהגרסה האמריקאית שלו, ״בוגדת״ בבימוי אדריאן לין. אם כי מדובר בסיפור די בסיסי שרק מוציא בכל אחד מן הגלגולי שהזכרתי בעיקר את המגע האישי של הבמאי. במקרה הנוכחי, המגע הוא בפרטים הקטנים שבונים את הדמויות וההבנה של מה שהן לא חושפות ומדחיקות, יותר מאשר את המתח. אם כי גם הוא מגיע ונעשה ביד אמן. הסיפור בקו זה הוא מאוד פשוט בבסיסו: בעל קנאי מבין שאשתו מנהלת רומן.

הגבר בסיפור הוא גלב, בעלים של חברה גדולה ומצליחה יחסית בעיר רוסית בגדול בינוני. כמה חודשים לתוך ״המבצע המיוחד״ של רוסיה באוקראינה, החברה שלו ניצבת בפני משבר: עובדים רבים מבקשים לעזוב, חלקם נטשו את המדינה, לאחרים הוא מציע מעבר לעבודה מן הבית. בשיחה עם ראש העיר, הוא והמעסיקים העיקריים האחרים בעיר, ששניים מהם החברים שלו ליציאה למסעדה עם הנשים מדי פעם, נדרשים לספק רשימה של עובדים למטרת גיוס כפוי למאמץ המלחמתי. אחרת, עובדים יילקחו באופן אקראי, כולל כוח אדם מהותי בהכשרה שלו.

אשת הגיבור, גלינה, לכאורה חיה חיי נוחות. אבל בהעדר משרה משלה, ניתן להבין את התסכול שלה מן התפקיד של רעיה ואם לבן בשלבי התבגרות מוקדמים. זו סוג של תמונת מראה של החברה המודרנית לכאורה, עם מודעות למעמד האישה וטכנולוגיה חדשה, אך גם קשר כבד למסורת בתא המשפחתי, שנאמר כי ה״מבצע״ נועד בין היתר על מנת להגן עליו, והן ברמה של כלל החברה, בה יש חזקים מול חלשים וקירבה למוקדי כוח היא החוק החשוב ביותר.

בשילוב של ריאליזם עם נגיעות של סמליות, קל מאוד להבין בכל רגע נתון גם את הדילמה של הדמויות וגם את המסר הרחב יותר, ברגעים של דרמה מרומזת יותר או בקטעי מתח. כאמור, זבייגינצב הוא מאסטר מהבכירים בעולם וכל סרט שלו הוא סוג של אירוע מרתק עם לא מעט הברקות, חלקן ברורות במהלך הצפייה וחלקן מהדהדות מאוחר יותר.

באותה נשימה, התחושה שלי כרגע שנראה אמקם את הסרט הנוכחי לא בצמרת הפילמוגרפיה שלו: למרות האקטואליות לרוסיה ובמידה רבה למקומות אחרים כולל ישראל, התחושה היא שהוא כבר עשה את זה (קצת) טוב יותר בחלק מסרטיו הקודמים. מאידך ובאופן נחרץ יותר, מעטים מתקרבים למגע שלו בסוג כזה של קולנוע והוא טרם עשה סרט שהוא לא אירוע קולנועי מחושב ומומלץ.

כבשה בקופסה
Sheep in the Box

הירוקאזו קורה-אדה מכונה בתוכניות הפסטיבל ״גדול במאי יפן״ וגם אם יש לי השגות על הקביעה הזו (עיין ערך הסרט הבא בפוסט זה) הוא כנראה השם הכי מוכר לקהל וזה שיכול לרוב גם להיות סיפור הצלחה מסחרי, שיוצא את רוב הצופים מסופקים ובעלי תחושה שקיבלו יצירה מרגשת ומעמיקה, בסדר הזה. יש לקורה-אדה מדי פעם סרטים אפלים יותר, אבל לרוב הוא מייצר קולנוע נגיש וסנטימנטלי שיש בו משהו אופטימי גם כאשר הוא נוגע ומעמיק ברמות שונות בנושאים מורכבים. אך הוא עושה זאת לא פעם תוך שילוב נקודת מבט של ילד, בין אם באופן מעשי לשים ילדים כגיבורי הסרט ובין אם לספק תחושה של פליאה של מפגש ראשוני עם חלק מן העולם.

הנושא החוזר הנפוץ ביותר בסרטי קורה-אדה הוא תא משפחתי פחות טיפוסי ממה שנראה במבט ראשון, כזה שמנסה לספק אחדות והאהבה. גם אם יש התמודדות עם טראומה, משקעי עבר, סודות או קשר שהוא לא בדיוק ביולוגי. זה גם המצב בסרט הנוכחי, סוג של תגובה נוסח קורה-אדה לעידן הבינה המלאכותית.  סיפור של זוג המנסה להתאושש מהמוות של בנם בן השבע, זוג שמקבל הזדמנות להשתמש במוצר חדשני: רובוט דימוי הילד שלהם. הוא אמנם לא יהיה בדיוק אנושי בהיותו נטען בחשמל ובלי יכולת לאכול או להירטב, אבל הוא לא רק נראה כמו הבן שלהם, אלא גם ספג חלק מן הזיכרונות והידע שלו. האם האדריכלית יותר שמחה לפתח מחדש רגשות הוריים כלפי התחליף. היחסים של האב לסיטואציה עוברים שינויים במהלך הסרט, כאשר באופן טיפוסי לבמאי, עוד רבדים נחשפים.

תחליף המדמה אדם אהוב זה הוא פתח לא רק להתגברות על האבל, אלא לדילמות אתיות וצדדים אפלים יותר. לא סתם המצב מזכיר פרק ספציפי אחד לפחות של ״מראה שחורה״. יש לבמאי גם סרטים אפלים ולפרקים חשבתי שגם ״כבשה בקופסה״ יילך למקומות הללו, שיותר מנרמזים בנרטיב שלו. למשל, הכותרות שרומזת לספר ״הנסיך הקטן״ ולשאלה האם אנו סומכים על המידע שנמסר ובקופסה אכן יש כבשה, או שבאנדרואיד אכן יש נשמה של ילד, או את ה-נשמה של ה-ילד.

בסופו של דבר, קורה-אדה פונה לכיוון המתקתק יותר והוא מבצע זאת באופן אלגנטי ומנומק, אבל לא בהכרח הכי מעמיק או נחרט בזיכרון. הסרט מתמקד במהלך הרגשי ומבצע מהלך יעיל, אבל לתחושתי לא סוגר את כל קצוות העלילה ומותיר סוגיות פתוחות גם בתחום האתי, או בשאלה על היחסים בים אדם וזהות מעשה ידי אדם. כזו שיש לה לא רק בינה, אלא גם יכולת להרגיש. קורה-אדה כבר יצר סרטים מתגמלים וחכמים יותר, בעוד סרט זה יספק חלקים גדולים מן הקהל, אבל אולי יפצל ואף יתסכל סינפילים.

פתאום
All of a Sudden

סרט אחרי סרט, ריוסוקה המגוצ׳י היפני מוכיח שהוא אחד מן הבמאים הכי מרתקים ומעמיקים שפועלים כיום, מכל סוג של של קולנוע. הסרטים שלו תמיד שילבו כתיבה מוקפדת עם רובד חזותי יפהפה ומרתק מבלי לנסות בהכרח להרהיב. כעת אני יכול להוסיף בדברי שבח לקולנוע של המגוצ׳י אבל קודם כל עליי להתייחס לדבר הכי בולט בסרט טרם הצפייה, הפרט העיקרי שימנה מרבים לצפות בסרט – אורכו 196 דקות. יותר משלוש שעות אפילו אם מורידים את הנתח המכובד בפתיחה ללוגואים של רוב חברות הפקת הסרטים בצרפת שהשתתפו במימון. ואלו לא שלוש שעות ורבע של קולנוע מהיר. אלו שלוש שעות ורבע בהן יש דיאלוגים ארוכים שלא בהכרח מקדמים את העלילה ואפילו סצנה בסרט בה מופעל טיימר, מאתגר את הקהל לחוש את הזמן חולף.

אני בהחלט מבין את הכמות הלא-זניחה של צופים שזנחו את הסרט באמצע. הבמאי עובד כאן בעיקר בצרפת אך נשאר קשור לסגנונו הסבלני ולתרבות היפנית. באותה מידה, ייתכן ומכל סרטי הפסטיבל, זה הסרט בו יש את הכמות הקטנה ביותר של קטעים שהייתי מוריד מן הסרט, אילו הייתי העורך שלו. האורך עצמו הוא אתגר, אבל גם סוג של נכס. הוא מאפשר לסרט לבדוק היבטים רבים בנושאים שבמרכזו וגם לשלב בין אלמנטים שונים של קולנוע, בין משהו שמזכיר קולנוע תיעודי או חלקים שיכלו להתאים לקומדיה רומנטית. הכל מבלי שהסרט כמכלול קרוב למשהו משני הז׳אנרים הללו. אין בסרט סיפור אהבה באופן המקובל, יש בו סיפור על רצון להכיר ו/או לגעת. זה נראה כמו יצירה בה כל מילה כתובה מראש ולכן אין תיעוד של המציאות, אך כל דבר במהות מרגיש כנה.

בנוסף, הסרט הקולנוע של המגוצ׳י בכלל, בדגש על סרטיו הארוכים (״האפי האוור״, ״הנהגת של מר יוסוקה״) מבטא באופן המוצלח ביותר קו אשר הופך לנפוץ בקולנוע הפסטיבלים, אפילו באופן ספציפי בסרטים עליהם כתבתי לאחרונה. בעקבות סרט זה, אכנה את סוג הסרטים הללו ״קולנוע מצטבר״. קולנוע שהמבנה הנרטיבי שלו לא מבוסס רק או בעיקר על דבר שמוביל לדבר, אלא על הצטברות של אירועים, נושאי דיון ומוטיבים מסוגים שונים. סרט שמסתמך על יכולת של הקהל להיות קשוב ולספוג את המתרחש ולהבין כיצד כל הרבדים מתחברים גם ברמת הסיפור וגם ברמה האמירה רק אחרי זמן ונוכח האופן בו כל חלק בסרט מוסיף על הקודם, מדגיש נקודות ומשנה נקודות מבט. ניסיון נוסף להסביר זאת הוא באמצעו ציור של ז׳ורז׳ סרה, שהעתק  שלו נראה אולי במקרה במהלך הסרט: נקודות קטנות שבמבט על המכלול, מתחברות ליופי לקלאסיקה. ומוקדם  מדי להכתיר קלאסיקה, אבל כבר עכשיו ניתן לנבא בביטחון די גדול כי סרט זה צפוי להופיע בסיכומי שנה רבים כאחד מן הסרטים הגדולים של השנה. אז אולי אגיע הזמן להתחיל לכתוב מה מתרחש בסרט, או באילו נושאים הוא (בין היתר) עוסק.

הגיבורה הראשונה של הסרט היא מארי-לו (ורג׳יני אפירה) מנהלת של בית דיור סיעודי בפאריז. היא מנסה לנהל את המקום ולהכשיר את הצוות המטפל ב״גישה ההומנית״ שגורסת בלתת כבוד למטופל, לתת לו כמה שיותר חופש ולנסות שיעמוד על רגליו כמה שיותר, לא דבר מובן מאליו  במוסד לאוכלוסייה מבוגרת,  בו לרבים מן המטופלים יש דימנציה.  זה היסוד השני שיכול להרתיע צופים בסרט, מבט ישיר על סף הפולשני לזקנה למחלות אשר קשה לייצג. אך ככל שהוא נמשך, התחושה היא שהסרט הומני ואף אופטימי בדרכו גם לנושאים הקשים שמוצגים בו. גם בני אדם שלא זוכרים מי הם, מוצגים כבני אדם עם רגשות וסוג של כבוד עצמי. אפילו בן אדם שנאמר עליו כי היה קשה למשפחתו ריב חייו ובזקנתו נוטה לקום פתאום ולהתחיל ללכת ליעד לא ידוע.

אחרי צהרים בו מארי-לו מצויה באופן לא נפוץ מחוץ למוסד אותו היא מנהלת, היא נתקלת בנער יפני עם אוטיזם בתפקוד נמוך. דרכו היא פוגשת את הגיבורה השנייה של הסרט, במאית תיאטרון יפנית מצליחה בשם מארי (טאו אוקמוטו) שמציגה בפריז הצגת יחיד בבימויה, העוסקת בשינוי בטיפול בחולים במחלות נפש באיטליה, שינוי אשר מתחבר לגישה הטיפולית שמארי-לו מנסה להנחיל. אחרי שמארי-לו מגיעה לצפות בהצגה, השתיים משוחחת במשך לילה שלם ברחובות בפריז ובמוסד שמארי-לו מנהלת, בסוג של גרסה של ״לפני הזריחה״ שלוקחת חלק ניכר מן הסרט, אבל ממש לא מסיימת אותו.  מלבד השם, יש הקבלות בין שתי הנשים: מארי-לטנ היא צרפתיה אשר למדה אנתרופולוגיה ביפן אבל מצאה את עצמה עובדת דווקא בסיעוד. מארי. היפנית למדה פילוסופיה בצרפת, אבל מצאה את עצמה עובדת בתיאטרון. שתיהן דוברת היטב את השפה של השנייה, אבל לפרקים עוברת לשפת האם.

אולם יש לחברות ביניהן אתגר נוסף הנחשף בשלב מוקדם: מארי חושפת בפני מארי-לו כי היא אמנם מציגה את המחזה שלה בסיבוב הופעות בינלאומי, אך היא חולה בסרטן בשלב 4 ובמאוחר וכנראה במוקדם הוא יכניע אותה. בכך, הסרט עוסק בעוד סוג של מחלה ומדע עם המוות, בדיוק כאשר שתי הנשים מוצאות דרך לגעת. יש בסרט מבט על נחמות, עזרה וטיפול ויש בו שאיפה לאופטימיות ובהחלט אמונה באדם, אבל יש בו גם רגעים של ייאוש וכישלון.  הסרט כולל גם חלקים ביפן והוא עוסק בכך שגם בחיבור רגשי עמוק, שתי הגיבורות עדיין לא יודעות פרטים רבים אחת על השנייה.

יש לציין כי הסרט הוא לא רק סרט של שתי דמויות, גם אם הדמויות האחרות לפעמים יוצאת מן הסרט לפרקי זמן ארוכים. באופן בולט ניתן לציין את השחקן עמו עובדת במאית התיאטרון וכמה מחברי צוות המוסד הסיעודי, כולל סופי, אחות ותיקה המצויה באופוזיציה למארי-לו מבחינת דרך הטיפול והסרט נותן גם מקום לטענות שלה והאמירות של היצירה לגבי סוג הטיפול וגישה לחיים בכלל הם בגדר הרהור וטענה ולא בהכרח הטפה. למעשה, יש בסרט קטעים שהם כמעט הרצאה על כלכלה או מבנה חברתי, אבל אלו מועברים בצורה מרתקת שכן הסרט נוגע לא רק בעמדות, אלא בדרך בה העמדות קשורות למצב הרגשי של הדמויות, בתסריט מוקפד שכתב הבמאי בשיתוף לאה דה דימנה על בסיס ספר המתאר חלופת מכתבים בין שתי נשים שהיוו השראה.

אך לא מדובר ביצירה שכלתנית בלבד, יש בה שלל רגעים של הומור (שחור ולא שחור), צירופי מקרים וסצנות העיסוי רגלים הטובות בתולדות הקולנוע, סליחה מטרנטינו. יש עוד שפע של דברים לניתן לנתח בסרט ואולי אעשה זאת בציפיות חוזרות, סביב הפצה עתידית של הסרט בארץ ואולי סביב הפרסים שהסרט עתיד לקבל. אבל אולי כמו חברות או משיכה, יש גם כוח שלא לפענח את כל רזיו עד הסוף.

מלכה אבודה
Queen at Sea

אם אנחנו כבר נוגעים בטיפול בדמנציה, אעסוק בקצרה בסרט בינלאומי בולט שנוגע גם הוא בנושא, כמו גם "קשרים" שמוצג בפסטיבל וכתבתי עליו מראש. ״מלכה אבודה״ מציג כי אולי יש גישות שונות לצוות הטיפול, אבל בפועל אין פתרון "נכון" ובטח לא פתרון קל לצוות המטפל. סרטו של לאנס האמר נעזר בצוות סרטים נהדר על מנת להראות מצב משפחתי נוגע ללב ובכלל לא קל.

בפתיחה, אמנדה (ג'ולייט בינוש) מגיע לבקר את אמה לסלי, (אנה קלדר מרשל), החולה בדמנציה,  ורואה כי אביה החורג מרטין (טום קורטני) מקיים עמה יחסי מין. אמנדה סבורה כי הסכמה אינה אפשרית במצבה של לסלי. היא מתקשרת למשטרה מבלי לחשוב עד הסוף על ההשלכות לתלונה, שגם דומה כי לא כל גורמי החוק יודעים מה לעשות עמה. כפי שיתגלה במהלך הסרט, הפתרון למה שנראה כמו ניצול ופשע אינו חד משמעי, כמו כל צד בטיפול ובחיים לצד האישה שלא זוכרת היטב את עצמה, אבל לא בדיוק זוכרת מה היא לא זוכרת.

רובד נוסף של הסרט קשור בשרה (פלורנס האנט) בתה המתבגרת של אמנדה שתוהה לגבי היכולת של קשישים לחוש תשוקה או לקיים חיים מיניים בכלל, בעוד היא שוקלת להתחיל לקיים יחסי מין בעצמה. מאידך, היא לא שלמה עם המגורים בלונדון לצורך הטיפול בסבתא, כאשר היא רוצה לחזור לחיים בניוקאסל בה גדלה, עיר בה לאמנדה יש קביעות אקדמית ובה חיו בעבר גם הוריה של שרה, כשהיו ביחד. 

זוהי דרמה שכוללת כמה רגעים קשים, אבל יש בה גם משהו פשוט ולפרקים כמעט מינימליסטי, פרט לכך כי הסרט מקפיד לעבור לא רק לסיפור של הקשישים, אלא גם לסיפור של המתבגרת. רוב הזמן הבמאי שהוא גם התסריטאי והעורך עובר בין קווי העלילה בצורה יעילה, אם כי בסיום שלא אפרט לגביו, הדבר נעשה בצורה תמוהה. היא הותירה אותי עם תחושת בלבול אחרי סרט שרוב הזמן הוא בעיקר אנושי וכואב.