פסטיבל ונציה 2026: Possible love, Primetime, L’estranea

פסטיבל ונציה כבר עבר את נקודת האמצע שלו ואנחנו גם מאוחרי נקודת האמצע של הדיווחים שלי, שכן עוד מעט אעזוב את העיר לפני תום הפסטיבל. אולם, יש עדיין מצבור סרטים עליהם טרם כתבתי. בכל מקרה, הדיווח הזה יתמקד כולו בסרטי התחרות הרשמית. תחילה עם במאי שמצפים למצוא במעמדים כאלו ואז שני סרטים של במאים שעבורם עצם הכניסה לתחרות מעידה על גדילה במעמדם.

Possible love
אהבה אפשרויות

הקרנת העיתונאים בה נכחתי לסרט החדש של לי צ׳אנג דונג נפתחה בשריקות בוז רמות ללוגו של נטפליקס, מהלך שבשלב זה בפסטיבלים הגדולים הוא בין מסורת לבדיחה פנימית. בסיום, אדם אחד ניסה לשרוק בוז לסרט הארוך והמאתגר, אך הוא נותר לבדו. אני לא מצטרף לטקס שריקות הבוז, אבל בשלבים הראשונים לצפייה עלה חשש קל כי אכן אצטרך להכתיר את הסרט החדש של המאסטר הלא-מספיק מוכר של הקולנוע הקוריאני כאכזבה מסוימת. שכן, אין ספק כי הכל מוקפד ומכוון, אבל זה לא בהכרח מלהיב. אבל אז הסרט התחיל לחשוף יותר מן הסודות והדינמיקות שבליבו.

מלאכת בניית הסיפור הובילה לשעה האחרונה שלו (מתוך 164 דקות) שכולה רצף של רגעי שיא מסוגים שונים ומגוונים. לא לנותר לי אלה להצהיר כי לי צ׳אנר דונג מספק את אחד מן השיאים של השנה הקולנועית וממשיך לבסס את מעמדו כאחד מיוצרי הקולנוע הגדולים של המאה ה-21, אחד שצריך לקבל יותר הכרה. זה לא שינוי פתאומי באיכות הסרט, זה מהלך בנוי לתפארת שסומך על הקהל שלו כצרכן של אמנות מורכבת, שהופכת גם לבידור.

לוקח לבמאי הרבה זמן לשייף את הסרטים שלו ולכן הוא אינו פורה במיוחד. הוא גם לוקח את הזמן בחשיפת הנרטיב בתוך הסרט עצמו. שמונה שנים אחרי ״בערה״, שהוא אולי הסרט הכי נגיש שלו, מגיע הסרט הזה שייתכן והוא המאתגר ביותר. קשה לחשוב על מקום פחות מתאים לצפות בו מאשר בשירות סטרימינג – זה סרט בו צריך לשים לב לדקויות בשפה ובהבעות פנים, לחשוב על מה שנרמז ולא רק מה שמוצג, ובעיקר להמתין זמן רב בסצנות שבונות דמויות ודינמיקה עד לשינוי בסביבה הגיאוגרפית, שמוביל גם לשינוי קצב ולמערכה אחרונה. אז מגיע קולנוע מרהיב יותר, לצר כתיבה מורכבת ומשוחקת היטב שמצויה בסרט לכל אורכו.

הסרט נסוב בין דינמיקה בין שתי זוגות נישואים. תחילה אנו פוגשים משפחה ממעמד הפועלים, בה ההורים לוקחים את בנם בן ה-10 להלוויה לקולגה לעבודה לשעבר. מסתבר כי הוא התאבד, לאחר שביתה שלא עלתה יפה במפעל בו כולם עבדו. האישה מצאה עבודה חדשה, הבעל שוקע בדיכאון אבל מסרב לקבל טיפול ובמהלך טקס האבלות נוצר עימות, המתועד בידי במאית סרט תעודה שעובדת על סרט המצדיע לאנשים שעובדים, אותו היא מצלמת במקום.

במגרש החניה, נוצר מפגש ראשוני נוסח קומדיה רומנטית בין בעלה של הבמאית לאישה מזוג הפועלים, מה שמוביל להמשך המפגשים בין שתי המשפחות. דמות הבמאית חשה כי מצאה את הלב של הסרט שלה. האישה הענייה יותר מתמסרת לצילומים, הבעל לא ממש מעוניין לדבר עם אף אדם אחר. בהדרגה, הפערים הכלכליים בין הדמויות מודגשים ומוסברים יותר. בין היתר כאשר מתגלה כי פערי הגילים אינם כל כך גדולים, אף כי הזוג העשיר נראה צעיר יותר. יש עוד פיסות מידע הנמסרות בהדרגה לגבי נושאים שונים: העבודה, השביתה, כבוד, גידול הילד. בעוד הסרט התיעודי לפרקים עוזר רגשית למשתתפים בו, שאלות אתיות על מהות העשייה התיעודית והיותה-נצלנית שבות וצצות ברקע או בחזית, כמו הדגשת אורח החיים השונה באזורים שונים של סיאול וקוריאה בכלל.

רובד נוסף המרחף מעל הסרט כולו הוא הדיבר המופיע כבר בפתיחה ״לא תנאף״. סוג של הצהרת כוונות/פצצה של מתח המרחפת מעל הסרט, גם אם לא ברור כיצד הניאוף ייכנס לעלילה, בידי אילו דמויות או האם אכן זהו ניאוף ישיר ולא מושג כללי יותר ביחסים בין מרובע הדמויות, כאשר רוב הזמם אנו צופים יותר רק בנשים. השאלה לגבי האיסור נכונה גם לגבי השאלה לאיזו אהבה מתייחסת כותרת הסרט. רמז נוסף לאזכור לניאוף מגיע עם כתוביות הסיום, שכוללות גם הקדשה לדקאלוג של קישלובסקי והסרט בהחלט יכול להתפרש כגרסה חדשה יותר, עם נרטיב אחר למחשבה המודרנית על עשרת הדיברות.
יש לא מעט השפעה של קישלובסקי על האופן בו השיח בין הדמויות מייצר גם אמירה לגבי מהות הקשרים בחברה בכלל, הכלכלה או מוסד הנישואין בימינו. ובעוד צ׳אנג-דונג, שכתב את התסריט ביחד עם או יונג-מיי, בהחלט יכול לעמוד בשורה אחת עם קישלובסקי בנוגע לחשיבה ואמירה, לדעתי הוא מתעלה על הפולני בבנייה של דמויות אמינות ותיאור מוקפד של סביבה ואורח חיים. כל זה מוביל לסרט שאכן דורש לא מעט ריכוז והרבה סבלנות, אבל בסופו של דבר מציע משהו נהדר ויוצא דופן, גם אם בטקסט שלא נכנס לספוילרים נגעתי רק בחלק מן ההיבטים של סרט זה.

Primetime
פריימטיים

זהו סרטו העלילתי הארוך הראשון של הבמאי האמריקאי לאנס אופנהיים, לרוב במאי תיעודי המשלב אלמנטים של קולנוע עלילתי בסרטיו. הפעם הוא מסיים סרט המבוסס על סיפור אמיתי: מאחורי הקלעים של תוכנית המציאות ״To Catch a Predator״ ששדורה ב-NBC ולפני בערך 20 שנה המנהלים החליטו להעביר אותה למשבצת הנחשקת שהעניקה את שמה לסרט העלילתי.

מהות התכנית היא לכידת פדופילים המשוחחים עם ילדים ברשת, שעה שהם מגיעים לבית בו הם חושבים כי הילד שהם מפתים נמצא, מה שמוביל למעצר מול המצלמות, כאשר המנחה כריס הנסן מציג את עצמו כחלק מתוכנית תחקירים, אבל גם נהנה מאור הזרקורים. הוא מאמין כי מה שהוא עושה הינו שירות לציבור ולא בידור מציצני, האמת היא כמובן בין לבין. הנסן למעשה מנסה לעבור את הקו, אחרי הישגים ככתב, ולהפוך לכוכב. 

מי שמגלם את דמותו, ומהווה את החלק המרכזי בשיווק של הסרט, הוא רוברט פטינסון באחד משישה סרטים שלו בשנת 2026, בעודו מקווה לתפוס תשומת לב כמועמד לאוסקר על שחקן ראשי בסרט זה. הוא אכן מספק הופעה כריזמטית ובו זמנית יותר מדויקת ופחות ראוותנית מחלק מן התפקידים שגילם לאחרונה ומעביר היטב את השאיפות של הנסן וגם את נקודות העיוורון בנחישות שלו והמירוץ אחר הסיפור הגדול אף יותר והמעמד הכיר יותר.

אבל בסופו של דבר, הוא לא הדמות שהכי עניינה אותי בסרט, או תצוגת המשחק שהכי אהבתי בו. שכן, יש בסרט דמות נוספת המנסה לבצע מעבר: דן, שחקן מתחיל שמקווה לפריצה שלו. בגלל המראה שלו וקולו הגבוה יחסית, הוא נשכר בידי התכנית על מנת להתחזות לנערים כ״פיתיון״, תוך שהוא לא בהכרח מבין את מהות העבודה או שכישרון המשחק שלו לא יקבל את מלוא תשומת הלב. מגלם אותו סקיילר גיסונדו (שהופיע ב״ליקריץ פיצה״) בהופעה שמשלבת חוסר ביטחון, תמימות ורצון לפרוץ כשחקן. גם הזמרת פיבי ברידג׳ס טובה בתור ״פיתיון״ נוסף. קו עלילה אחר עוסק במפיקת התכנית בגילומה של מריט ויבר ובדילמה שלה לגבי מעבר תכנית אחרת, אך היא פחות מוצלח מקווי העלילה של הגברים.

בכלל, יש משהו לא לגמרי מלוטש בתסריט שכתב אג׳וי סינגה. הרצון לבקר את התכנית על השילוב בין ניסיון לביות בידור לבין הנושא הנפיץ והחשוב של הגנה על ילדים בפני ניצול לא לגמרי עובד, ולא כל קווי העלילה נסגרים היטב. אפונהיים מצליח לעבוד היטב עם השחקנים, אבל קצת הולך לאיבוד בבניית מתח סביב מקרה מפורסם יחסית בזמנו, שעלילת הסרט מובילה לקראתו. הסרט עדיין מעניין, אבל גם מותיר תחושה של פספוס. אולי כמו התכנית שהוא מתאר את הפקתה, הוא לא לגמרי מצא את האיזון בין הצורך לבדר לאלמנטים האחרים, כמו ניסיון לספק אמירה על הטלוויזיה ועל ארה״ב.

L’estranea
הזרה

שנה בלבד אחרי שסרטו ״הנער הקדוש״ הציג במסגרת צד בפסטיבל ונציה, הבמאי פאולו סטריפולי מציג את סרטו החדש במסגרת התחרות הרשמית. סוג של זריקת רענון בצורת סרט שמכניס אלמנטים מסוימים של מותחן, אימה ומיסטיקה אפלה לתחרות רשמית של פסטיבל גדול, גם אם הסרט לא ממש מנסה להפחיד והוא מרגיש כמו הגרסה האיטלקית של חלק מסרטי A24. כלומר סוג של אימה מוגבהת, אם כי אולי יותר דרמה על משפחה עם סוד מוזר. בכל אופן, סטריפולי מצליח לייצר קולנוע סוחף למדי רוב הזמן עם כמה רגעים נפלאים ולא מעט הומור.

בכל מקרה, מי שיכולה לצאת מן התחרות עם פרס היא השחקנית ג׳סמין טרינקה, עם תפקיד ראשי בסרט הזה כמו גם ב״זה יקרה הלילה״, כאשר בשני הסרטים הדמות שלה עוברת שינויים על פני עשורים רבים. ב״הזרה״ היא מגלמת את אנה, אישה שבשנת 2026 טסה לרומא במהלך סופה שנראית מפחידה למדי. היא מגיעה לדירתה של בתה אליצ׳ה (רומנה מאגיורה ורגנו), כאשר הבת לא מצפה לבואה שיוצר גם חוסר נחת מול האישה שאליצ׳ה מציגה בתור הבוסית שלה, אבל קל להבין כי הטבע של מערכת היחסים הזו שונה.

בכל מקרה, אנה טוענת כי הסיבה לביקור המפתיע היא צורך הכרחי לספר את האמת על המשפחה שלהם, בעודה רומזת  לאותה "זרה" מן הכותרת, דמות שלפני שהיא מוסרת עליה פרטים, היא מדגישה כי אותה אישה הינה אמיתית. משם, אנה מתחילה את הסיפור שלה בשנת 1999, רגע בו המשפחה נראית כמו המשפחה המושלמת. בדיוק עברו לאחוזת פאר בעיר בארי בדרום איטליה וקנו כלב חדש עבור הילדים, אליצ׳ה בת ה-7 ואחיה טוביא, הגדול ממנה במעט וכבר מצטיין בכדורגל, לשמחת האב. האם עצמה מקווה לחיות את החלום שלה להצלחה בתור שחקנית דרך הבת. אבל הרושם הוא שזוהי אחת מן המשפחות העשירות בעיר, אך אירוע מפתיע בשעת מסיבת חנוכת הבית קוטע ברגע אחד את החגיגה ומוביל את המשפחה לבית החולים.

בבית  החולים, אנה פוגשת לראשונה את הרה שקיומה הוא סוד. מגלמת אותה ולריה ברוני טדסקי בהופעה שתפורה בדיוק ליכולת שלה בתור שחקנית. האישה הזו שוברת את הריאליזם של הסרט ומציעה לאנה עסקה שיכולה להציל משהו קריטי שהמשפחה עומדת לאבד, אבל יש מחיר מסוים. ההחלטה שמתקבלת מובילה לספירלה (צורה שהיא מוטיב חוזר בסרט) שנמשכת שנים וכוללת עוד מספר החלטות דומות. בין לבין, יש כמה סיקוונסים אפקטיבים למדי שהשיא הינו עריכה צולבת של בני משפחה עוברים רגעים גורליים בכמה מוקדים שונים סביב משחק גמר גביע העולם בשנת 2006, בו כזכור שיחקה איטליה.

מצד אחד, על פניו אנה כל הזמם צריכה לבחור ואולי נענשת על הבחירה. מאידך, ייתכן וזה רק ניסיון לעשות סדר סביב האקראיות של המציאות, כולל רגעים בהם בריחה מרגע לא נוח מובילה למדבר גדול אחר. ברובד נוסף ומהותי לא פחות, זה סרט על יחסי הורים וילדים, כאשר שני ההורים מנסים לפרקים לחיות את החלום שלהם דרך הצאצאים מבלי להבין שהרצונות של הילדים שונים והתמיכה בהם צריכה לכלול גם הקשבה וקבלה. גם הכותרת בסופו של דבר מקבלת גם עוד משמעות כאשר בנוסף לזרה הברורה עליה כתבתי, הקשר לזרים ולשאלה האם הזה זרים או האם יש לנו אחריות כלפיהם צץ בדרך נוספת. המטאפורות של הסרט לפרקים די בוטות ועיצוב של דמות האב קצת לוקה בחסר, אבל רוב הזמן העשייה הקולנועית הקולחת מחפה על כך.