פסטיבל ונציה 2026: ״סוס פרא תשע״, Mr. Nelson Did You Kill People?, Queer Edward II, Too Much Sugar

בדיווח השני שלי מפסטיבל ונציה 2026 (זה הראשון) שני סרטים עלילתיים שנוגעים בארה"ב בצורה לא מחמיאה ושני סרטים תיעודיים שונים למדי. בדיווחים הבאים: סרטים עם נגיעה בישראל.

סוס פרא תשע
Wild Horse Nine

בסרט ״לקרוא ולשרוף״ של האחים כהן, ג׳ון מלקוביץ׳ מגלם סוכן CIA זוטר שכותב ספר זיכרונות והאיום מן הסודות שהוא יחשוף גורר תסבוכת, אלא שבפועל הוא לא יודע סודות של ממש. בסרט החדש של מרטין מקדונה, ג׳ון מלקוביץ׳ מגלם סוכן CIA בשם כריס ששוקל לכתוב ספר זיכרונות ובכלל התחיל להתחפף עם משמעת הסודיות לעת זיקנה. רק שהוא די בכיר ומעורב בכמה הפיכות ברחבי העולם (זה לא ממש מפריע) וברצח הנשיא קנדי (זה כן) ואין הרבה אנשים שיודעים את מה שהוא יודע.

זה מסכן לא רק את החשאיות, אלא גם את המבצע שהוא חלק ממנו בהווה של הסרט: השנה הינה 1973 והאמריקאים עוזרים לצבא צ׳ילה לקראת ביצוע הפיכה, כי הנשיא שנבחר סוציאליסט וזה מפחיד את את האמריקאים. מה שהם עושים לא מעט זה לבחור בעצמם מנהיג במקרים בהם דמוקרטיה לא בוחרת מספיק טוב. העבר של הסוכן כריס מוסיף לו כבוד שלא מאפשר לבוס של המבצע, אם-ג׳יי (סטיב בושמי, לא החברה של ספיידרמן) לזלזל בו ישירות, אז הוא זוכה ל״חופשה״ במקום ששייך לצ׳ילה – איי הפסחא, מקום מרוחק ומבודד עם הפסלים הענקים של הראשים שהוא תמיד רצה לראות וסוסי פרא שהוא לא ידע שהוא ממש צריך עכשיו, בשביל הנפש.

מי שחולק עם כריס את המסע הוא השותף שלו מזה שנים, לי (סם רוקוול), שמלווה אותו לא רק כשותף לכבודה הזהות והמלוכלכת, אלא גם כחבר. אולם במצב הנוכחי, לי צריך גם לרגל אחרי כריס עבור אם-ג׳יי ומצופה ממנו במידה מסוימת לבגוד בחברו. בנוסף, ייתכן ובסביבה הפסטורלית ישנם מרגלים נוספים. חוץ מזה יש גם שתי צעירות מן הצד הפוליטי שהאמריקאים לא מחבבים והם גם מעירים על השפה הפוגענית של כריס, שיכול לדבר על מעשים מיניים בגמדים בהשראת הפסלים, כפי שהוא יכול ספק-לחשוף סודות מדינה. 

זוהי רק נקודת המוצא לסיפור ריגול שמתרחש במקום האחרון בעולם בו מצפים למצוא סיפור ריגול. מי שמכיר את הכתיבה של מקדונה, יודע כי  השפה תהיה בוטה אבל בנויה היטב, באופן שמעט אנשים שכותבים לקולנוע בימינו מסוגלים. ולכן, זה מענג במיוחד לראות את מלקוביץ׳ משחק את הדיאלוגים שלו, התאמה שהיא כמו כפפה ליד, או כמו הרגל של סינדרלה לנעל הזכוכית. התפקיד מצטרף לרשימת התפקידים הגדולים ביותר שלו ולמעשה חלף זמן רב מאז הייתה לו הופעה בסדר גודל כזה. הוא מצחיק באופן מעט מוזר כהרגלו, אבל גם בונה דמות טרגית שלא ברור האם תפיסת המציאות שלה התערערה או רק התבהרה עם השנים ועם האפשרות של מוות קרב, מסיבות של בריאות או מתוקף סכנות עולם הריגול.

דומני כי זה הסרט הכי ישיר פוליטית של מקדונה, או הכי בהיר וברור במסר שלו – הוא מאוד נגד ארה״ב ואימפריאליזם (בסרט בהפקת סרצ׳לייט, השייכת לתאגיד דיסני). הוא גם יוצא נגד החשיבות העצמית של האמריקאים והתפיסה שלהם בתרבות, כאשר ההתנקשות בקנדי שמוזכרת כבר בסצנת הפתיחה נתפסת אצלם כמשהו מהותי יותר מהפיכות שהובילו להרוגים רבים ולדיקטטורים שתפסו כוח ברחבי העולם. אולם, מקדונה בו בזמן מודע למיתוס של התרבות האמריקאית וכולל בסרט המתרחש על אי בלב שום-מקום גם מחווה למערבון האמריקאי. זה עוד סוג של שלטון והשפעה, אבל יש בו משהו קסום. לא המסר הכי מעמיק או הכי מקורי בעולם, אולם הסרט מעביר אותו באורח חד ומבדר. 

לא פחות מכל אמירה פוליטית, גם כן באופן טיפוסי לבמאי, זה סרט על חברות מתוחה בין גברים שיש בה יותר גוונים, מורכבות ואהבה ממה שנדמה תחילה. מקדונה מתבגר בתור יוצר ומשתמש בפחות גימיקים וגחמות, מבלי לאבד את השנינות והיכולת לייצר קולנוע מבדר בעל חותמת אישית. ואם פתחתי באזכור לאחים כהן, אסיים במחמאות למשתף פעולה של מקדונה ושלהם, המלחין קרטר בורוול, שכהרגלו לא מנסה להתבלט או לרמוז לקהל מה להרגיש, אלא מעצים בדרכו העדינה את הסרט.

?Mr. Nelson, Did You Kill People
מר נלסון, האם הרגת אנשים?

אלן נלסון היה חייל אפריקאי-אמריקאי במלחמת וייטנאם. במאי הקאלט היפני שיניה צוקמוטו (״טטסואו – איש הברזל״, ״טוקיו פיסט״) קרא את הזיכרונות שלו, בין היתר בגלל שהסיפור הספציפי שלו בהתמודדות עם אשמה ופוסט-טראומה זכה לפרסום ביפן, בה נלסון הרבה להרצות על זוועות המלחמה. לכן, הבמאי יצא דרמה דוברת אנגלית על סיפור חייו, בלי פשרות.

הכותרת לקוחה מתוך שאלה שילדה שאלה אותו כאשר ידידה ביקשה ממנו לדבר עם ילדים בכיתת בית ספר היסודי שהיא מלמדת, בעוד המלחמה עדיין בעיצומה ונלסון המשוחרר לא הסתגל לחיים האזרחים ועבר לחיות במחסן נטוש. אחרי הפתיחה, אנו קופצים מספר שנים קדימה: איכשהו נלסון הצליח לחזור לתפקוד חלקי ואף להתחתן עם אישה לה יש ילד ממערכת יחסים קודמת, ילד אותו נלסון מגדל כבנו. אך בלילות הוא שוב מתקשה לישון, באופן שמסכן את משפחתו.

אז נלסון (רודני היקס מגלם אותו כגבר מבוגר יותר) מתחיל טיפול אצל פסיכולוג (ג׳פרי ראש) ששואל אותו שוב ושוב את שאלת ההמשך המאתגרת: ״מדוע הרגת אנשים?״. ולפחות בחדר הטיפול, ״כי הייתי חייל וזו הייתה מלחמה״ היא לא תשובה מספקת. מחדר הטיפולים, יש פלאשבקים לילדות של נלסון שגדל גם הוא עם אב חורג יוצא צבא שלפעמים התפרץ על המשפחה, לאימונים שכללו גם שהות ביפן שם החיילים גם התעללו באוכלוסייה המקומית ובעיקר במלחמה, בה נלסון הצעיר (מארק מרפי מגלם בשנות המלחמה ומעט אחריה) בהלם כאשר הוא הורג בפעם הראשונה אדם שהתגלה כאיכר לא חמוש, ואז ממשיך בשורה של מעשי הרג המוני ישיר ועקיף. לפעמים עם סכנת חיים, לפעמים לא ויש הרבה מקומות של ספק.

כבוגר של סרטים פרועים יותר, צוקמוטו לא מקמץ בדם וזוועות של מוות במלחמה. סצנות וייטנאם בסרט מבעיתות ודוחות באופן מרשים ואפקטיבי, תוך כדי שהסרט מצליח לתאר מלחמה באופן לא הרואי ולייצר אמירה אנטי-מלחמתית חזקה. בעיקר בכל הנוגע בלוחמה מול איוב המשולב בתוך אוכלוסייה אזרחית, מה שספק עושה את  הסרט לקשה לצפייה עבור ישראלים, בתקופה הנוכחית ובכלל. אם כי עבור חלק מן הקהל, טיפול בנושא דרך קולנוע מחוספס אך מסוגנן יכולה להיות דרך התמודדות.

הקטעים המתרחשים בשלב המאוחר בחיים של נלסון פחות טובים, גם אם היקס מספק תצוגת משחק מרשימה. הדרמה המשפחתית (עם טטיאנה עלי בתור אשתו של נלסון) כתובה בצורה בסיסית למדי, הנוכחות של ראש כמטפל מזכירה יותר מדי את ״נאום המלך״ עד למחשבה כי הטיפול הוא למעשה בגמגום, אף כי נלסון מדבר באופן רגיל כאשר הוא לא בהלם פוסט-טראומתי. בעיקר, הסרט ממשייך לא מעט דקות אחרי השלמת המהלך הרגשי והשיא הדרמתי עבורי, דרך סדרה של סצנות סגירת מעגל וסיום שאמנם התרחשו במציאות ומוסיפות עוד מידע, אך בתור דרמה הן עובדות פחות טוב.

Too Much Sugar
יותר מדי סוכר

הבמאי רוברט גרין (שהגיע לבכורת הסרט בחליפה ירוקה) מתמחה בסרטים תיעודיים בהם קיים אלמנט של סצנות כתובות מראש בו גיבורי הסרט מגלמים את עצמם, או אנשים אחרים. לפעמים כעיסוק באמנות המשחק, לפעמים כדרך להתמודד עם ההיסטוריה ולפעמים או לרוב בסוג של קולנוע שהוא גם טיפול נפשי, בשאיפה לשפר במעט את המציאות, כמו בסרטו ״מעבדים את הטראומה: ההתעללות בכנסייה״. 

את הנושא לסרט הנוכחי הוא פגש דרך קבוצת הכדורסל של הבן שלו. ראיין ״הוליווד״ הוליגר היה ההורה שצעק הכי חזק. הבמאי מספר כי בפעם הראשונה שחווה אותו כהורה בקבוצה יריבה זה עיצבן אותו. כאשר הבנים של השניים החלו לחלוק קבוצה, הוליגר הפך להורה האחר החביב עליו. כאשר הם התיידדו, הסתבר כי הוליגר תמיד רצה לעשות סרט על אבהות, על הרצון שלו להיות אבא טוב, מאחר והוא עצמו גדל בלי אב. הוא עצמו נוכח בחיים של ילדיו, שישה צאצאים מחמש נשים שונות. אבל הוא כבר יותר מ-20 שנה מחוץ לכלא ורוב הזמן הזה בזוגיות עם אמנדה (גם אם היא לא האם הביולוגית של הילד הצעיר ביותר). בנוסף, הוליגר מצרף לסרט את חברו אקריט, גם הוא אב שמנסה להיות שם עבור ילדיו, אולם בנו נרצח.

גרין לא רק מביים רק את הסרט שראיין הוליגר רוצה לביים, הוא שואל את כל בני המשפחות איזה סרטים הם רוצים לעשות וסוג של מוצא דרך לעשות זאת ככל שהסרט שלו מתקדם. מה שמאפשר לקולנוען התיעודי לספק סצנות של מד״ב או אימה, גם אם לרגעים ספורים בלבד. התוצאה כוללת לא מעט הומור, אבל בעיקר כבוד ואמפתיה לשתי משפחות עם סיפור שאפשר להציג כסנסציוני, אך גרין מציג כשגרתי ולפעמים מעורר השראה, גם ובגלל שהם לא תמיד מופת להתנהגות. קשה לדעת עד כמה העבודה על הסרט היא טיפול מועיל עבור המתועדים/שותפים ליצירה, אבל יש בו משהו מלמד גם לקהל הצופה באהבה אמיתית ומורכבת, בשילוב עם קולנוע המשתמש באפקטים וזיוף על מנת להיות שיקוף כנה של המציאות והמציאות הרגשית.

Queer Edward II
קוויר אדוארד השני

בשנת 1991, הבמאי דרק ג׳רמן יצר את העיבוד הקולנועי שלו למחזה אדוארד השני מאת כריסטופר מרלו, מחזה היסטורי שנכתב בתקופה האליזבתנית (בסמוך למחזות ההיסטוריים של שייקספיר) שג׳רמן עיבד באופן שמדגיש את ההומוסקסואליות שהייתה במקור. הוא מטשטש את ההבדלים בין העבר והווה ומייצר הקבלות בין היחס לקהילה הגאה לאורך השנים, בסרט שהוא בעיניי יצירת מופת מרגשת מכמה סיבות ואולי השיא ביצירה הקולנועית הבועטת, הקווירית והיפיפייה של ג׳רמן.

הסרט התיעודי הנוכחי מורכב בעיקר מצילומים מאחורי הקלעים שצילם שיימוס מקגאוורטי בזמן האמת. הבמאי תיאו רולסון נבר בחומרים ומצא בהם הרבה יותר ממה שציפה: משיחות פתוחות של אנשי צוות ההפקה המנסים להתמודד עם הפקה בתקציב נמוך, בתמיכת גוף שידור שמרני יחסית (BBC) ועם במאי בעל חזון שמייצר הפתעות וגם סערות. למשל, קבוצה של ניצבים מבוגרים דרושים תשלום גבוה יותר וקבוצה של ניצבים אקטיביסטים צעירים  פורצים לאולפן סמוך ומנסים לשכנע את הזמר קליף ריצ׳ארדס לצאת מהארון, מה שזמנו הוביל לתסבוכת משפטתית להפקת הסרט, גם אם ג׳רמן עצמו לא משתתף בהוצאה מהארון אבל סוג של תומך בה. 

וג׳רמן עצמו הוא העיקר: נמרץ, מלא הומור, אדיב לסביבה אל חד במסר הפוליטי שלו ומוטרד מן המצב הפוליטי של הקהילה סביב חקיקה שמקבילה את הזכויות של הלהט״בקים בבריטניה. בזמן צילומי הסרט הוא יודע שהוא נשא HIV יותא מארבע שנים, אבל הוא לא נותן לזה להאט אותו. האישיות שלו סגנונית ומלאת הפתעות כמו הסרטים שלו ורולסון משלב בצילומים מאחורי הקלעים עוד הופעות של ג׳רמן בטלוויזיה כמרואיין ובכחלק מן ההפגנות במציאות, שגומות להפגנות שהם חלק מן הסרט ההיסטורי, מה שמרמז על כך כי הפכנות או מאבק על זכויות של מיעוטים מיניים הן עדיין נושא עכשווי גם שני עשורים אחרי מותו של ג'רמן.