״זה עובד?״, סקירה

שני הסרטים הראשונים של ברדלי קופר כבמאי, "כוכב נולד" ו"המאסטרו", כללו את הבמאי בתפקיד הראשי. שניהם נראו כמו ניסיון שלו להוכיח שהוא בליגה של הגדולים, הן כשחקן כריזמטי ומגוון והן כבמאי וירטואוז, שיודע לייצר שוטים מורכבים. בין אם הוא עושה רימייק לאחד מן הסרטים שהוליווד מייצרת לו גרסה חדשה בכל כמה שנים, ובין אם בסרט ביוגרפי על אחד מן המוזיקאים המוערכים ביותר במאה ה-20. לכן, במבט ראשון, סרטו השלישי "זה עובד?" (Is This Thing On?) נראה צנוע יותר. פחות סרט שמכוון לאוסקרים או פרסים (הוא אמנם יצא במהלך עונת הפרסים בארה"ב, אבל לא באמת היה מועמד למשהו) ויותר קרוב באופיו לקולנוע עצמאי דל תקציב, ולסיפור אנושי דרך אינרקציות פשוטות ובלי רצון לגנוב את ההצגה.

הסרט מבוסס על סיפור אמתי של קומיקאי מצליח, אבל השם ג'ון בישופ כמעט ואינו מוכר מחוץ לבריטניה. התסריט גם לוקח חירות די גדולה מהסיפור שלו לטובת משהו ששואף להרגיש אינטימי יותר. יש בכך משהו כמעט מופגן ברצון של קופר להראות שיש לו מגוון כבמאי וכשחקן ולכן הוא מלהק את עצמו לא רק לתפקיד קטן בנפח, אלא גם בתור הדמות הכי פתטית בסרט, שחקן כושל שמילולית נופל בפעם הראשונה שהוא מופיע על המרקע. זה לא שקופר ויתר לגמרי על האגו שלו: בסצנות בהן הוא לא על המסך, הוא היה מפעיל המצלמה, תחת פיקוחו של מתיו ליבטיק, הצלם הראשי בכל הסרטים של קופר. כמו כן, אחרי התחלה צנועה יש בסרט כמה סיקוונסים בהם קופר מנסה להקנות לסרט מימד של סרט וירטואוזי בדרכו, אבל זה כבר לקפוץ מאוחר מדי בסרט בו ייתכן שהבמאי הוא לא בהכרח הסיפור המרכזי, דומיננטי ככל שהיה.

הסיפור הוא אכן סיפורו של בישופ, סטנדאפטיסט בריטי ולפעמים גם שחקן. בישופ לא החל את חייו בקומדיה. הוא עלה להופיע באופן מקרי בתקופה בה נפרד מאשתו והכניסה לערב במה פתוחה בפאב הייתה כרוכה בתשלום, או בהרשמה להופיע. הוא את הבמה וגילה שהוא מצליח להצחיק וגם שלדבר מול קהל ובהומור על המשבר בחייו עוזר לו. כעבור הרבה שנים, הוא סיפר זאת לשחקן הקומי (לרוב) ויל ארנט זה החליט לעשות סרט על בסיס הסיפור. ארנט והתסריטאי הבריטי מארק צ'אפל החלו לעבוד על התסריט וכאשר קופר הצטרף לפרויקט בתור במאי, הוא הצטרך גם  לצוות הכותבים.

נקודת הפתיחה היא אכן סיפורו כמו של בישופ, אך העלילה מתרחשת יותר משני עשורים אחרי המעבר המקצועי שהוא ביצע והמיקום קופץ מצפון אנגליה לניו-יורק והפרוורים הסמוכים. התסריט שמתאר לא רק התחלה בקריירת סטנדאפ, אלא גם אדם במשבר אמצע החיים הבוחן מחדש את יחסיו לאשתו אחרי החלטה להיפרד, וגם את יחסיו לקבוצות החברים שלו, הוריו וילדיו. הכותרת העברית של הסרט עובדת גם כי השאלה "זה עובד?" יכולה להישאל לא רק לגבי המיקרופון, אלא גם לגבי כל אחת ממערכות היחסים בחייו. הכותרת הלועזית מתייחסת באופן ספציפי גם לסטנדאפ, אבל אולי גם למערכת היחסים עם אשתו שמתחילה בפרידה, אבל בגלל שיש ילדים והרבה עבר משותף, הפרידה בשלבים שונים מרגישה לא מוחלטת ולכן הקשר הוא דבר שיש ספק שהוא עדיין קיים.

ארנט מגלם בסרט את אלכס נובאק, גבר שעובד בתחום הפיננסים והוא מצליח למדי. מצוקה כלכלית לא תהיה אישיו עבורו. בתחילת הסרט הוא ואשתו טס (לורה דרן) נוכחים עם הילדים בטקס בבית ספר היסודי. לזוג יש שני ילדים בסביבות גיל 10 (אבל לא תאומים) שני כלבים ובית מרווח בפרברים. בית אותו הם החליטו במשותף שאלכס יעזוב כי עושה רושם שניתן עוד להחזיק את הקשר. אחד הילדים מתעורר בלילה ושואל אותם אם הם רבים. הם אומרים שהם אף פעם לא רבים ואולי זה קצת נכון. דומה כי הקשר דעך גם בגלל שמירת דברים בבטן.

בכלל, דומה כי אלכס שומר על דברים בבטן לא מעט. הזוג מתעכב לספר על פרידה לא רק לילדים שלהם, אלא גם לחבריהם. החברים כוללים את כריסטין (אנדרה דיי), אישה שנראית די מצליחה וחולקת זוגיות עם בולס (התפקיד שמגלם קופר), כאמור שחקן כושל. מערכת היחסים של כריסטין ובולס כוללת מתיחות הרבה יותר גלויה לסביבה ובעיות די קשות, אותן הם חולקים עם אלכס וטס. אבל הם דווקא נשארים יחד, לפחות בהתחלה. קבוצת החברים כוללת גם זוג חברים הומוסקסואלים המגולמים בידי שון הייז וסקוט אייסנוגל, זוג גם בחיים וגם חברים של ויל ארנט גם בחיים, כפי שיודעים מאזיני הפודקאסט Smartless בהנחיית ארנט, הייז וג'יסון בייטמן.

ייתכן ויש בסרט משהו אישי עבור ארנט יותר מאשר קופר או אפילו בישופ, שסיפור חייו הוא נקודת המוצא. ארנט לרוב מפורסם בגילום דמויות קומיות מוקצנות והוא לא מרבה לקבל תפקידים ראשיים על המסך שלא כמדבב, אבל הסרט מאפשר לו להשתמש בפנים שלו באופן יותר מעודן ולהרחיב את העצבות המסוימת שהעביר גם ברוב ההופעות הפרועות יותר שלו, וגם בתור הקול של בוג'ק הורסמן. יש בהופעה של ארנט בתור אלכס משהו שהוא גם פגיע מאוד וגם יהיר ואנוכי, שני צדדים שדי מאפיינים מופעי סטנדאפ במקרים רבים, ובטח את אלכס נובאק כמופע סטנדאפ. כפי שקרה במציאות לבישופ, הופעה מקרית בערב במה פתוחה הופכת עבור נובאק ככלי בו הוא גם מוצא מקצוע חדש וגם שוטח בהומור את הצרות בחייו ואת האופן בו הוא חווה את המציאות. אך הוא לא תמיד רואה את הסביבה או עוצר לחשוב איך אחרים מרגשים.

זה נכון לגבי המופיעים האחרים שעם חלק מהם הוא מפתח קשרים גם מחוץ לעולם ההופעות, שהוא עבודה שנייה עבור הקומיקאים במעמד הזה וגם ובעיקר לגבי משפחתו. הוא מספר בהדרגה על הרגשות שלו ביחסים עם אשתו, ילדיו, הוריו, ובין השורות עולה התחושה כי הוא לא תמיד עצר לחשוב איך הצד השני מרגיש. בשלב מסוים יהיו גם אנשים שיטרחו להגיד לו שכך הוא נהג. המופע עוזר לו באיטיות לאבחן טוב יותר את עצמו, גם אם הוא עדיין כושל באבחון של אחרים, למשל כאשר הוא לא מזהה כי הקטע המוזיקלי שהילדים שלו מתאמנים עליו הוא שיר מוכר למדי.

בהדרגה, הסרט גם מספק את הסיפור של דמויות נוספות ודגמים אחרים של זוגיות. טס זוכה ליותר נפח בחלקו השני של הסרט כאשר מתגלה לקהל כי היא שחקנית כדורעף אולימפית לשעבר, ובעוד בעלה מנסה את מזלו בתחום חדש, היא מחפשת דרך לחזור לעולם הספורט שנטשה. דרן היא שחקנית מספיק טובה כי למרות זמן מסך קצר בהרבה, המהלך הרגשי של הדמות שלה עובר באורח לא פחות יעיל. גם ההורים של אלכס, בגילומם של קיירן היינס וכריסטין אברסול, מציגים כיוון אחר של זוגיות ומחשבה על החיים מנקודת מבט של דור אחר, מחשבה שלעתים נראית תמימה אבל בפועל יש בה יותר הבנה וחוכמה משנדמה. לעומת זאת, הסטנדאפיסטים הלא-מעטים שמופיעים לצד אלכס בקטעי הבמה לא ממש מפותחים לדמויות מעניינות. גם אם, כפי שציינתי, לחלק מן הדמויות הללו יש תפקיד בעלילה.

אבל בגדול, הסרט שואף שהעלילה תעבור ברקע והדינמיקה של היחסים של הדמויות בדגש על היחסים השונים של אלכס עם הצדדים השונים בחייו תהיה לא רק כדבר כמשתנה, אלא כקבוע מתמשך שצריך לעבור בחינה מחדש. השאלה שזה מעלה, כפי שנוסחה בידי כותרת הסרט בעברית בהרמה קלסית להנחתה, האם זה עובד בתור סרט קולנוע. התשובה היא רוב הזמן כן, עם כמה הסתייגות מהותיות. אורך של שעתיים הוא די קצר יחסית לסרטים רבים בימינו (זו בעיה) אבל עדיין מרגיש יותר מדי בסרט הזה, או לחלופין פחות מדי. בשלב מסוים דומה כי הסרט מנסה לעשות לא מעט דברים ואין לו די זמן לבצע אותם, אך התסריטים לא בחרו מה להוריד. הרבה מן הסצנות מרגישות גם ארוכות מדי בפני עצמן, מהלך מכוון שנועד לתאר לא רק את ההתפחות אלא גם את אופי הדמויות, אך זה עובד באורך לא אחיד ולפעמים מעיק.

וכפי שציינתי, לפרקים קופר לא מתאפק ומנסה לייצר סיקוונסים קצביים יותר ומרשימים יותר קולנועית. בעיקר סביב שני מופעי סטנדאפ ספציפיים, באחד מהם הולך להתרחש מפנה שהסרט מוביל אליו בכך שהמוזיקה המקורית של ג'יימס ניוברי הופכת להיות דומיננטית יותר עם דגש על תיפוף ג'אז, שמגביר את הדרמה ומזמין התנגשות, ובשני יש מעבר מסיטואציה של ריב פרטי לעלייה סוערת לבמה במרחב אחר. בשני המקרים יש משהו מרהיב בעשייה, אבל גם משהו שלא בדיוק יושב טוב עם הסרט שרובו, לטוב ולרע, הוא מבט על דמות שלומדת להכיר את עצמה טוב יותר. באופן כללי גם מבנה התסריט מחושב ומוביל לכמה שיאים שחושבו מן הפתיחה ומייצרים מבנה שיש בו משהו מעגלי. לפרקים זה מעט מלאכותי, אבל זה גם עוזר לסרט להיות יותר מסדרה של סצנות עם אדם שיכול להיות די אנוכי, גם אם לא תמיד תמיד מתכוון לכך.

הסרט הוא סוג של שילוב בין קולנוע קטן ומונע בידי דמויות ויצירה הוליוודית מרשימה. ברגעיו החזקים, יש בו כנות נוגעת ללב ותובנות על מערכת יחסים. רגעים חזקים גם מבליטים משהו מלאכותי, אך כזה שיכול להיות אפקטיבי לא פחות. יש גם כאמור כמה נפילות מקומיות או מקומות בהם הסרט נופל בין הכיסאות. אבל בסופו של דבר דבר ולמרות המגרעות, זה הסרט החביב עלי של קופר בתור במאי, אולי דווקא בגלל שהוא מבולגן ופחות אחיד. זה סרט ששם בחזית את הפגיעות שבו, אבל עדיין הצלחתי לראות בו את הלב, גם אם לא סרט שייחרת בזיכרון.