״מפלצות אמיתיות״ (Dust Bunny), סקירה

בתור ילדים, לרובנו הייתה מפלצת. היא הייתה יכולה להיראות כמו יצור מפחיד שראינו בסרט או בטלוויזיה או עליה קראנו בספר, היא הייתה יכולה להיות גרסה של חיה שמפחידה אותנו או חסרת צורה ברורה, רק קונספט של הדבר שאנחנו מפחדים ממנו ולא יודעים בדיוק לתת לו שם או לדמיין. המפלצת הזו בדרך כלל מתגוררת מתחת למיטה או בארון, במקומות החשוכים שאי-אפשר באמת לראות, בטח בחשכת הלילה המאיימת, אזורים שנמצאים בכל חדר ילדים. להורים יש לרוב את אותו הטקס ל"גירוש המפלצת": להסתכל מתחת למיטה או בארון או בכל פינה חשוכה של החדר ולהוכיח לילדים שהנה, המפלצת לא נמצאת בשום מקום בחדר. לכן המסקנה ההגיונית היחידה היא שהיא איננה קיימת ועכשיו אפשר ללכת לישון. אבל הילדים, אחרי שהאורות נכבים וההורים יוצאים מחדרם, יודעים שהמפלצת עוד שם, שהיא נעלמה רק לרגע על מנת לזרז את יציאת ההורים מהתמונה, מחכה לרגע שלה להופיע.

לגיבורת הסרט "מפלצות אמיתיות" (Dust Bunny), אורורה (סופי סלואן) בת השמונה, יש את הבעיה הזו בדיוק. כלומר, יש לה מפלצת מאיימת ורעבה במיוחד מתחת למיטה, ואף-אחד, כולל ובעיקר ההורים שלה, לא מאמינים לה. אורורה מחליטה לקחת את העניינים לידיים ולשכור את שירותיו של השכן המסתורי שלה (מאדס מיקלסן), רוצח שכיר שהיא מאמינה שיש ביכולותיו לחסל מפלצות, לצוד ולהרוג את זו שמתחת למיטה שלה. זהו הקונספט לסרט הביכורים של בריאן פולר, יוצר טלוויזיה מוכר ואהוב כבר יותר משני עשורים.

הסדרות המקוריות והמיוחדות של פולר, כמו "מתים במשרה חלקית" ו"החיים על פי נד", הפכו ליצירות קאלט למרות שכולן בוטלו בשלב מוקדם מאוד של חייהן הטלוויזיוניות. הוא התפרסם עוד יותר בזכות העיבוד הנועז והמבריק שלו לספרי "חניבעל" של תומאס האריס, ששודר במשך שלוש עונות ברשת NBC באמצע העשור הקודם, וגם בו כיכב מיקלסן בתור חניבעל לקטר האייקוני. הייתה ציפייה גדולה בין מעריציו של פולר (ואני ביניהם) לסרט הקולנוע הראשון שלו, שכבר משלב התקציר והטריילרים נדמה היה כי הוא יחבר בין ההומור המשונה, המוזרות הייחודית והמקוריות של פולר, לבין ז'אנר האימה, בו פולר כבר נגע בעבר ואותו הוא אוהב במיוחד. במבחן התוצאה שמחתי לגלות כי כל אלו נכונים וקיימים בסרט, גם אם לא באותה הרמה כמו בחלק מהסדרות שלו ולמרות כמה בעיות ברורות.

כבר מההתחלה ברור שלפנינו חווית צפייה מסוג אחר. פולר מאמץ לסרט בדקות הפתיחה קצב, טון וסגנון ויזואלי משונים שכמו צועקים לצופה שיתכוננו ויחזיקו חזק. "מפלצות אמיתיות" לא עומד ללכת בתלם ולא מתכוון לעשות דברים כמו שכתוב בספר או "כמו שצריך". ואכן, לוקח רגע להתרגל לשפה הקולנועית של הסרט, שמדברת באופן לא קונבנציונלי ולא תמיד ברור. 20 הדקות הראשונות הן מהמיוחדות והיפות שראיתי לאחרונה בקולנוע, ויש בהן משהו שמרגיש כמעט ניסיוני. אבל אז פולר שוב שובר את ההגה חזק וממשיך במשחק ההפתעות שלו מול הציפיות, שוב הופך את סרטו לחיה אחרת. אמנם עדיין משונה ואחרת בנוף, אבל גם יותר ברורה ובהירה, יותר מזמינה ויותר "רגילה". הפתיחה שהופכת את עורה ומשנה את הקצב, גרמה לי להיות דרוך כל הזמן ולחכות להפתעה הבאה, מה שהפך את חווית הצפייה למעניינת ומסקרנת במיוחד. מן העבר השני, היא גם הורידה מהכוח של הסרט כאשר הוא לא לגמרי עמד בהבטחות השונות ככל שהתקדם.

השפה הקולנועית המיוחדת נשמרת לכל אורכו, אבל לקראת סופו של הסרט, הסיפור הוא לא עולה בקנה אחד עם השפה הזו. לפתע משהו מרגיש מעט מפוספס, בטח בהשוואה לפתיחה הנהדרת. למרות שהסוף עצמו מצוין ומשאיר טעם טוב בפה, המערכה האחרונה כולה היא החלשה ביותר בסרט כי מבחינה נרטיבית היא הופכת לקונבנציונלית וצפויה מאוד. הסרט כולו נהיה לפתע פשטני, כמעט מדי. בשאר חלקי הסרט, גם אם הדברים לא תמיד היו קוהרנטיים או ברורים עד הסוף, זה לא כל-כך הפריע משום שהם התאימו בדיוק לסיפור ולסגנון שפולר בחר. חוסר הבהירות של הדברים הרגיש טבעי. ברגע שפולר החליט לספק הסברים ותשובות, הסרט אמנם לא קרס לתוך עצמו אבל גם לא הצליח להישאר עומד על תילו לחלוטין, מתנדנד בין המוזרות הקסומה לבין הנורמטיביות האפורה.

פולר אמנם לא חדש בהוליווד, והוא כותב עסוק ובעל ניסיון של המון שנים, אבל שלא כמו הרבה יוצרי טלוויזיה אחרים בעידן המודרני, הוא מעולם לא ביים אפילו פרק אחד של הסדרות שיצר. לכן היה בי פחד מסוים מהקפיצה הגדולה הזו. הוא גם מעולם לא כתב תסריט קולנועי (אלא אם כן מחשיבים את התסריט שכתב ע"פ "קארי" של סטיבן קינג, סרט טלוויזיה משנת 2002). מהבחינה הזו התוצאה יצאה לא צפויה כמו הסרט עצמו: דווקא התסריט, איפה שנח כוחו של פולר, לא חף מבעיות. לזכותו, הוא משובץ בכל הדברים שפרסמו את פולר והפכו אותו לאהוב ויש לו רעיון מקורי וביצוע מקסים ברובו.

מבחינת עבודת הבימוי, פולר מוכיח שהוא יודע את העבודה וגרם לי לתהות איך לקח לו כל-כך הרבה זמן לביים את סרט הקולנוע הראשון שלו. "מפלצות אמיתיות" הוא סרט מסוגנן ומהמם, בעל עיצוב עולם קסום וצבעוני ועבודת ארט נהדרת. הוא תופס את העיניים ומושך את הצופה פנימה לתוך העולם המשונה אבל הכל-כך מזמין שהסרט יוצר. פולר מביא את הסיפור המיוחד שיצר למסך הגדול באופן שנשאר נאמן לנראטיב ומרגיש גם הוא שונה מאוד. יש כאן גם עבודת מצלמה לא צפויה ומגניבה מאוד של הצלמת ניקול הירש וויטאקר, שמוסיפה עוד יותר לעושר הויזואלי שמציע הסרט. אגיד גם כי עיצוב המפלצת הוא מצוין ולא לגמרי מובן מאליו.

למזלו של פולר, הוא שיתף פעולה באופן צמוד עם מיקלסן בעבר ושכנע אותו להשתתף בסרט הביכורים שלו, מרוויח את הנוכחות המבורכת של השחקן הדני. הוא אמנם לא מגיע לגבהים חדשים, אבל גם הופעה לא בהכרח יוצאת דופן של מיקלסן היא מצוינת, והוא משתלב כמו כפפה ליד בסיפור ובסגנון. זה הרגע לשבח את פולר ואת המלהקת הוותיקה והמנוסה מרג'רי סימקין, שמצאו את סופי סלואן, גיבורת הסרט. היא הלב של "מפלצות אמיתיות" והכוח המניע שלו, ואם היא לא הייתה כל-כך טובה כפי שהיא, כל מגדל הקלפים היה קורס והסרט לא היה עובד. סלואן הצעירה פשוט אדירה, סוחבת את הסרט בכזו טבעיות מחשמלת, עם הרבה כוח והרבה דיוק מפתיע במשחק שלה. גם סיגורני וויבר ודיוויד דסטמלצ'יאן, שני שחקנים שאני אוהב מאוד, נמצאים כאן, אבל גם הם וגם הדמויות שלהם רק ממלאות משבצות. אני לא יכול לתת להן איזו מחמאה מיוחדת או לחלופין להגיד עליהם משהו רע.

חרף הבעיות שלו, "מפלצות אמיתיות" הצליח בסופו של דבר להלך עליי קסם וללכוד אותי בקוריו הלא-צפויים. אני אוהב סרטים מוזרים שהולכים בכל הכוח עם החריגוּת שלהם, כפי שעושה הסרט הזה לאורך רוב דקותיו, גם אם לא עד הסוף לגמרי. זה מה שהופך אותו לסרט מרענן מאוד ומיוחד אבל לא מוצלח כפי שהוא יכול היה להיות וכפי שהבטיח בתחילתו. יש ביצירת הביכורים הקולנועית של בריאן פולר לא מעט מעלות שמוכיחות שיש כאן קולנוען מעניין, אחרי שכבר ידענו שהוא יוצר בעל ניסיון ושפה ייחודית. אבל הוא נופל לא פעם למלכודות מעט קלות מדי שמראות כי הוא עוד צריך להשתפשף במדיום הספציפי הזה, לפני שיצליח להביא יצירה שלמה באמת. אני מקווה שהוא יקבל את ההזדמנות לעשות סרטים נוספים, כי יש קסם בלעדי ליצירות שלו, מקוריות ממזרית וכיפית, הקיימים בסרטו הראשון ומאוד חסרים בהרבה סרטים של אחרים.