פסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2025: המלצות ואזהרות

כמדי שנה סביב חג החנוכה, בסינמטק ירושלים נערך פסטיבל הקולנוע היהודי שכהרגלו מציע הגדרה די רחבה ומגוונות לקולנוע עם הקשרים יהודיים כאלו ואחרים, מן הארץ והעולם, מכל הזמנים. השנה כחלק מן הפסטיבל תוצג גם תערוכה מסקרנת בשם "סיפור משמרת", שהיא הצדעה למקצוע האחיות, כולל קטעי ארכיון נדירים שיוצגו בתערוכה, לצד הסרט "מפעל של אהבה: חייה ומורשתה של הנרייטה סאלד", שיוקרן כחלק מן התכנית הבינלאומית של הפסטיבל. הספקתי לדגום רק חלק קטן ממנה.

בהמשך אכתוב על הסרטים הללו המלצות/אזהרות חדשות (מה שמומלץ לאחד יכול להיות גם אזהרה לאחר). בנוסף, הפסטיבל מציג מספר סרטים עליהם כבר כתבנו באירועים קודמים. על "יתום" של לאסלו נמש ההונגרי כתבתי בפסטיבל הסרטים חיפה וגם על "כמה הערות על המצב" של ערן קולירין. בהזדמנות זו, ממליץ למי שפספס ולא יוכל להגיע לירושלים לעקוב אחר ההקרנות ברחבי הארץ של הסרט הלא-שגרתי הזה (תמונה בראש הפוסט), שגם מופץ בצורה לא שגרתית. על הסרט התיעודי "מרדית מונק – פסיפס" כתבתי לקראת פסטיבל אפוס, ועל ״מחנה קיץ״ אורון כתב בפוסט המשותף שלנו לפני הקרנתו בפסטיבל קולנוע ערבה.

אל שולחנו של הזאב
The Tasters

על בסיס ספרה של רוזלה פוסטורינו, סרטו של הבמאי סילביו סולדיני מציג פן של מלחמת העולם השנייה שהיה לא ידוע עד לשנים האחרונות: קבוצה של נשים שתפקידן היה לטעום את האוכל שמבושל עבור היטלר, עקב חשש מהרעלה. הספר, כמו גם הסרט, יוצא מן הסיפור האמתי לסיפור הכרוך בהיבטים אחרים של מלחמת העולם שנייה, בדגש על החיים בעורף בתקופה בה המלחמה מתהפכת ובשלבים בהם ההפסד הגרמני כבר נמצא באוויר בדרגות שונות.

גיבורת הסרט היא רוזה, צעירה שגדלה בברלין והתחתנה עם האהוב הראשון שלה, שנשלח לחזית המזרחית זמן קצר אחרי החתונה. היא עוברת לחיות עם הורי בעלה עמם יש לה יחסים טובים, אף כי ההיכרות היא חלקית. המיקום של החווה הופך להיות קריטי עבורה, שכן היא מגויסת, בלי יכולת לבחור, ליחידת הטועמת של היטלר, בחברת נשים אחרות שגדלו באזור המרוחק בו נמצא המטה של הפיהרר. לטועמת אין מגע ישיר עם המנהיג עצמו, אבל כן עם שורה של קצינים נאצים שמתנהגים כלפיהן כפי שנאצים מתנהגים.

באופן צפוי, הסרט עוסק בסבל הגרמני במהלך המלחמה בעודו מבקר לא רק את האידאולוגיה הנאצית, אלא לאומנות בכלל, התרפסות בפני מנהיגים ושליטה של גברים בנשים, בדרגות שונות של ישירות וסחיטה רגשית. הבמאי בונה בסרט עולם עשיר עם מערכות יחסים דינמיות בין דמויות שונות, לצד המצב הדרמטי שהולך ומחמיר ואתגרים שונים הנחשפים.

יחד עם זאת, המורכבות שלו לא ממש הולכת עד הסוף ולצד סיפור היסטורי שלא הוצג עד כה, הסרט בהחלט נוגע גם בקלישאות שונות של סרטים אודות מלחמת העולם השנייה, או סרטים על נשים שממתינות לבעל שנמצא בשדה הקרב. לזכות הבמאי, הוא מטפל בפרטי העלילה הבעייתיים באופן אלגנטי ולא מחפש בכוח עימותים מלודרמטיים, מה שגורם לרגעים הדרמטיים שמתרחשים להיות אפקטיביים יותר.

הבית הבטוח
The Safe House

הבמאי ליונל באייר לא מסתיר את היות סרטו עיבוד לספר בעל רכיבים אוטוביוגרפיים, שנכתב בידי כריסטוף בולטנסקי. על רקע צילום עמודים מן הספר, הוא מדבר עליו מול המקום האמתי בו מתרחשת עלילת הספר/סרט ועל הקשר בין מה שאולי קיים בדירה שבמרכזו ומה שעולה מן הדמיון בין הדפים. זה נותן את הטון לסרט שמועבר דרך תודעה כפולה: הסופר שחווה את המאורעות בתור ילד והבמאי שמעבד אותם בהווה. בשני המקרים קיים ערבוב בין תקופות ובין מציאות ובדיה.

עיקר העלילה מתרחשת במאי 1968, שעה שצרפת סוערת בגלל הפגנות הסטודנטים. גיבור הסרט הוא ילד בגיל בית ספר היסודי, שהוריו משאירים אותו בבית הסבא והסבתא בעודם לוקחים חלק פעיל המחאה. הבית גדוש בבני משפחה נוספים: דוד אקדמאי אינטלקטואל ודוד אמן (על בסיס כריסטיאן בולטנסקי, אחד האמנים הצרפתיים הידועים ביותר בחצי המאה האחרונה) וגם סבתא-רבתא שעוד קשורה לתרבות הרוסית ובעיקר לאודסה כפי שהיא זוכרת אותה לפני המהפכה. כל דור הוא בעל יחס אחר ל"צרפת" כמהות, כמו גם למהפכה ולזהות בכלל. גם נושא היהדות כזהות נכנס לסרט, כולל המרת דת לנצרות שלא מחקה את הזהות היהודית, ואירועי תקופת השואה שלפעמים קופצים לפריים, עם או בלי קפיצה בזמנים.

באייר יצר סרט קצר יחסית ועמוס בתעלולים קולנועיים, דוגמת שבירת הקיר הרביעי, מסך מפוצל וצלילה לדמיון. בין אם מדובר בחתול שחי בתוך הרצפה או גרסה יצירתית ליום היסטורי, המחברת בין הלאומי לבית המשפחה הפרטי. הפער העיקרי הוא בין התיאור הקומי של כל האירועים לבין הנושאים המורכבים בהם הסרט עוסק, כולל אנטישמיות ושנאת האחר לאורך השנים, פוליטיקה המשלבת מבט ביקורתי ונוסטלגי על כמה תפיסות ואירועים, חיים בורגניים מול אידאלים של השמאל, ובסופו של דבר גם ביוגרפיה של אמנים (כולל הסופר), אם כי היותר-מוכר משניהם הוא רק דמות משנית. גם הכותרת היא בעלת מספר משמעויות והשאלה האם הבית הבטוח הוא כל בית משפחה, הבית הספציפי הזה, או העבר שהוא בטוח לעומת מפגש עם הווה. כולל העבר אותו חווה הבמאי/המספר דרך סיפור של משפחה.

לא תמיד הסרט מצליח בכל מה שהוא מבקש להשיג, יש בו הרבה רעיונות בזמן קצר ונטייה לדברים שהם על סף הגימיק. אבל, יש בו חוש הומור לכל אורכו וגם כמה מקרים בהם הבחירה הסגנונית והסיפורית מצדיקות את עצמן. כולל רגעים בהם הבמאי מצליח איכשהו לנוע בין טונים שונים מאוד בצורה טבעית.

ברייטון ביץ'
Brighton Beach

סוג של קלסיקה לא מוכרת בקולנוע התיעודי האמריקאי. הבמאיות קרול סטיין וסוזן ויטנברג מגישות דיוקן של שכונת החוף בקוני איילנד ברוקלין, בנקודת זמן של שינוי אוכלוסיה בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים: מהגרים חדשים מברית המועצות מתחילים להתיישב בשכונה ולא כל הוותיקים מרוצים, כולל לא מעט יהודים שהם צאצאים של גלי הגירה קודמים מרוסיה. המצלמה שלהן לוכדת גם את הקהילה הפורטו-ריקנית, אף היא חלק מן המרקם האנושי, כמו גם תיירים.

הסרט הוא דיוקן של מקום שחוזר גם לעבר שלו דרך סרטי ארכיון וגם דרך דוברים שהם נוסטלגיים לעבר, דבר המקבל מימד נוסף כיום כאשר המהגרים החדשים של 1980 הם כיום הוותיקים. אבל זה גם סרט על אורח חיים סביב חוף ים, ובתים לא עשירים במיוחד, ארה"ב כמקום שהיא מפגש של תרבויות ומוזיקה מגוונות. לצד ראיונות וצילומים של השכונה, זהו גם סרט מוזיקלי עם מספר נאמברים, בחלקם ניכרת בחירה יצירתית בבימוי. חובבי קולנוע תיעודי ימצאו סרט צנוע וחכם ואולי גם יהנו מפרט הטריוויה הבא: אחד ממקליטי הסאונד בסרט הוא קן ברנס, בשלבים הממש מוקדמים של קריירת הבימוי שלו. אף כי הסרט נטול קריינות, הגישה הכלכלית שלו לבני אדם היא אולי מקור השראה לברנס.

גיהנום אושוויץ – 'מאוס' מאת ארט ספיגלמן
The Hell of Auschwitz – Maus by Art Spiegelman

הפסטיבל יציג שני סרטים אודות המאייר ואמן הקומיקס ארט ספיגלמן, כאשר את הסרט הארוך מבניהם, "ארט ספיגלמן: אסון הוא המוזה שלי" לא יצא לי לראות (הוקרן גם בדוקאביב). אולם יש גם שפע של עניין בסרט הקצר יותר שנוצר בידי הבמאית הצרפתייה פולין הורוביץ', שמתמקד לא ביצירה כולה אלא בקומיקס הכי מפורסם שספיגלמן יצר, "מאוס: סיפורו של ניצול" – רומן גרפי פורץ דרך במרכבות עליה צורת האמנות יכולה להגיע וגם בייצוג השואה, דרך הצגת היהודים כעכברים ודומויות אחרות כחיות אחרות, באופן שלוקח בעלות על דימוי פוגעני והופך אותו להומני.

הסרט התיעודי הוא פחות על היצירה עצמה והתהליך בו התגבשה ויותר על המפגש עמה: הבמאית קראה אותו לראשונה בסתר בגיל 14 והוא טלטל את עולמה. כעת היא מושיבה את אביה לקרוא לראשונה ספר קומיקס וגם את בנה שיעבור חוויה דומה, אולם הסרט גם מראה פערים בחוויות בגלל פערי אישיות ודורות. הדבר מתכתב גם עם הרומן הגרפי עצמו שכן היחסים בין אב ניצול שואה לבנו המתאר את סיפורו הוא חלק בלתי נפרד מן האמנות האוטוביוגרפית של ספיגלמן.
יש בסרט גם שפע של מראוניים אחרים שנותנים עוד מבט על "מאוס" – חלקו אינטלקטואלי ומדבר על חשיבות היסטורית והיבטים ספרותיים אחרים וחלקו אישי. בסופו של דבר, הסרט של הורוביץ' עוסק בייצוג השואה בכלל, אבל דומה כי עיקר העניין שלו הוא הדרך הסובייקטיבית בה אמנות יכולה לטלטל, לחנך ולעזור להתגבר. הגישה האישית הזו מחפה על כך כי העיסוק במכלול היצירה או האיש שיצר אותה אינו ממצה, אבל אולי אפשר להשלים בסרט האחר שיוקרן.

הגולם
The Golem

הקרנה בלווי מוזיקה חיה לסרטו הקלסי של פאול וגנר (במאי ושחקן ראשי) מ-1920, אחת מאבני דרך הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי האילם ושל הקולנוע בכלל. על בסיס המיתוס של המהר"ל והגולם מפראג, וגנר יוצר שורה של דימויים מרהיבים שבין פולקלור, פעולה ואימה ומספק השראה לשורה של סרטים עתידיים, כולל ל"פרנקנשטיין" משנת 1931, שלקח אולי יותר מדי השראה.

בהקשר היהודי, מצד אחד דומה כי יש התעניינות של ממש באמונה ובמיסטיקה יהודית, מאידך חלק מן הדימויים מושפעים, גם אם בצורה לא לגמרי מודעת, מדימויים אנטישמיים. זה לא הופך את היצירה למרתקת פחות או למשהו שחובב קולנוע לא צריך לנסות לחוות פעם אחת. עדיפות להקרנה מסוג זה בה המוזיקה החיה, של האמנית איילה שמיר, מהווה סיבה נוספת לצפייה.

הדיקטטור הגדול
The Great Dictator

סרטו של צ'ארלי צ'פלין הוזכר באתר הזה פעמים רבות, אבל דומה כי אף פעם לא ממש הרחבנו עליו מעבר להמלצה. גם ההמלצה הנוספת הזו הזו לא תהיה ארוכה מדי, כי מה כבר אפשר להגיד על קלאסיקה כזו, שרבים מכירים. זה הסרט השלישי של צ'פלין בעידן הקולנוע המדבר, כאשר הוא הכניס יותר אלמנטים של סאונד ודיאלוג בכל סרט ועדיין שמר לא מעט על מאמנות הקולנוע האילם או הלא-מילולי. זה נכון גם בסרט זה בו הוא מגלם שתי דמיות: ספר יהודי ומנהיג בשם "הינקל", שהוא פרודיה על היטלר ותאוות כוח, כאשר גם מוסוליני ומנהיגים נאצים אחרים זוכים ללהג שנעשה בזמן אמת ומצחיק מחדש בכל דור, מבלי שהוא מקל ראש במקומות האפלים שפולחן אישיות והערצה יכולים להוביל.

צ'פלין שייף במסך זמן ארוך כל סצנה והתוצאה, כמו רוב סרטיו, היא ריקוד מוקפד של קומדיה וגם צד רגשי שעובר היטב. וכאשר צ'פלין מאמץ אל הקולנוע המדבר בסופו של דבר, הוא מנסה שלמילים שהוא אומר תהיה חשיבות ולכן הוא מסיים את הסרט בנאום מהדהד שפונה לקהל הצופים, בראשית שנות הארבעים ובימינו. ניתן להיות ציני כלפי הנאום וכלפי צ'פלין, אבל לי קשה שלא להתרגש מול הדברים הלא-מקוריים אבל המנוסחים היטב לגבי המין האנושי והאפשרות שהסרט מציע – תקווה אל מול השנאה.

נער יהודי גאה

סרטו של ישרי הלפרן זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בתחרות הישראלית בפסטיבל חיפה, אולם לצערי פספסתי אותו כאשר הוקרן שם, ואז שוב מאוחר יותר בפסטיבל הקולנוע הגאה. זו הזדמנות לכתוב על הסרט אודות הסיפור המרתק של הרשל גרינשפן, שם שרבים מכירים אולם עבור רבים יותר הוא נשכח. גרינשפן קשור לאחד מן האירועים המכוננים של תקופת השואה – התנקשות שביצע בדיפלומט הגרמני ארנסט פון ראט סיפקה את התירוץ לנאצים לפתוח ב"ליל הבדולח", פוגרום ענק ונקודת מפנה בדרך להשמדת היהודים.

גרינשפן טען כי מדובר באקט של מחאה ואזהרה בעקבות היחס לו זוכים היהודים בכלל ובפרט המשפחה שלו שגורשה מגרמניה לפולין, אולם יש גם תיאוריות אחרות על היכרות שלו עם פון ראט, כולל רומן/ניצול מיני תמורות כסף או הסדרת מעמד. כותרת הסרט רומזת להסבר הזה, אולם הלפרן מביא עדים שטוענים כי הנער לא היה הומוסקסואל (מה שלא בהכרח פוסל עבודה בתעשיית המין עם גברים). יש הטוענים שמדובר בניסיון משפטי לזכות אותו, או להשפיל את הנאצים באירוע שתכונן על ידי גרינשפן מראש כאקט שנועד לעורר תשומת לב ציבורית עולמית, גם אם כהקרבה אישית.

הלפרין בונה את הסרט בהשפעה חלקית של סרטי פשע אמיתי, כולל מרואיינים רבים עם קשר משפחתי לגיבור ודמויות מפתח נוספות, לצד חוקרים של היבטים שונים בתקופה. הוא נעזר במסע אישי/של דמויות אחרות לסביבות בהם חי גרינשפן ולבניין בו בוצעה ההתנקשות. מוטיב חוזר נוסף הוא שימוש בציורים, דבר המתקשר גם לביוגרפיה של הנער מן הכותרת, שחש קשיי התאמה לסביבות בהן חי עוד לפני המעשה, גם אם שמר על קשר עם משפחה רחבה ואוהבת.

ריבוי הפרספקטיבות מאפשר לסרט להותיר סמני שאלה, מה שגם נכון לגבי סיפור חיים שחלקים רבים ממנו נותרים בגדר השערות. אמנם יש רגעים בהם נראה כי הסרט מתאמץ על מנת להביא טענה מסוימת שהיא לאו דווקא מבוססת, בסופו של דבר יש בו משהו שחושף את הסיפור ומעורר סקרנות לא רק לגבי מה קרה, אלא לגבי ההשלכות בעבר והאופן בו זוכרים לאורך שנים מעשה שיש בו גבורה. ההשפעה שלו ומידת המוסריות שלו מוטלת בספק תמידי בלי אפשרות ממשית לדעת או לשפוט עד הסוף.