"קרב רודף קרב": המלצות לצפייה משלימה

אחרי שלושה סרטים שהתקבלו באופן יחסית מעורב בין תומכים נלהבים אל מול קהל אדיש ומבולבל ("מידות רעות", "חוטים נסתרים", "ליקריץ פיצה"), חזר אחד מגדולי הבמאים בכל הזמנים (תתווכחו אתי על זה) פול תומס אנדרסון עם סרט חדש – "קרב רודף קרב". הקרנותיו המוקדמות חוללו כותרות מאוד דרמטיות לגבי הגעתה של יצירת מופת חדשה, כך שעוד לפני יציאתו הרשמית, סרטו העשירי של אנדרסון נשא על עצמו יותר הייפ ממה שאיזשהו סרט יכול לסחוב. ואז קרה הנס: לפחות לפי הקונצנזוס, הציפיות לא אכזבו. כמובן שיש אחוז של קהל שלא ראה בסרט את הגדולה שהבטיחו, אבל נראה שרוב העולם חוגג.
ההתלהבות העצומה מ"קרב רודף קרב" קשורה בעיני לא רק בגלל שזה – סלחו לי על ההצטרפות המוחלטת אל המקהלה – סרט ענק שאין לי דבר לומר בגנותו, אלא אולי כי בתקופה שבה כל תקווה שלנו מתנפצת על חופי מציאות משוננים ואפלים, משהו הצליח להסתדר. חיכינו למשהו טוב, והנה הוא הגיע. אולי זה מגוחך לעשות היקש כזה, אבל אני מאמין שאנחנו מנסים להיתפס בכל דבר חיובי שקורה. אנדרסון הצליח לתת לנו את זה, ישתבח שמו (של אנדרסון, כן?).

ב"קרב רודף קרב" צפיתי כבר פעמיים והשלישית עוד תגיע. היה די מדהים איך זו השנייה עברה לי מהר יותר מזו הראשונה למרות שידעתי מה הולך לקרות בכל אחת מ-140 הדקות שלו. ומכיוון שכבר קיבלנו את הסקירה לסרט, מטעמו של עופר, חשבתי להצטרף למסיבה ממקום קצת אחר, כמו שעשיתי עם "פרזיטים" אי שם ביקום אחר לחלוטין מזה שאנחנו נמצאים בו היום, ולכתוב על המלצות צפייה משלימות.

הרעיון של הטקסט הזה הוא לא לנסות לפענח מהם המקורות של "קרב רודף קרב", זה כבר קיים במרשתת בעקבות ראיונות מרתקים של אנדרסון ואפילו של דיקפריו (שממעט לעשות סיבובי עיתונאות ולכן זה הרבה יותר מסקרן). הסרטים שהם מונים כהשפעות עיקריות הם "אהבה במנוסה", "מרדף חצות" ו"אחר הצהריים של פורענות" בין היתר. בשביל זה אתם לא צריכים אותי. המטרה שלי היא לשמר את המומנטום של ההנאה מהצפייה ב"קרב רודף קרב", ואם יצאתם ממנו נלהבים ומסוחררים כמוני, ורוצים להמשיך לראות כמה סרטים שיכולים לשמר את החוויה או להעצים אותה, זה הרשימה בשבילכם.

בחרתי עשרה סרטים לרשימת ההמלצות המשלימות (עם עוד ששה ברשימה נלווית ומהירה בסוף), לחלקם קשר מאוד ברור ומובן מאליו ל"קרב רודף קרב", חלקם אסוציאציות אישיות שלי, תוצר של תזמון וחיבה פרטית. בתקווה שכמה מהם פחות מוכרים ואולי יתגלו בעקבות האהבה ל"קרב רודף קרב", או סתם יתמקמו על הרדאר שלכם.
כמו כן, ספויילרים קלים ל"קרב רודף קרב", למקרה שעוד לא צפיתם. יש גם לחלק מהסרטים לינקים לטקסטים מפורטים יותר משולבים בתוך הטקסט, אם תרצו לקרוא עוד.

"הקרב אל אלג'יר" – The Battle of Algier
איטליה-אלג'יר 1966

על פניו הייתי יכול להזכיר את הסרט הזה בפסקת הפתיחה, כי במקרה הזה אין פה שום הברקה שלי, זה מילולית חלק מהטקסט של "קרב רודף קרב". זה הסרט בו בוב (ליאונרדו דיקפריו) צופה בסלון ביתו כשהוא מקבל את הטלפון הגורלי על הסכנה בה נתונה בתו. מדובר, אם שמו חמק מכם עד כה, ביצירת המופת של ג'ילו פונטקורבו שעוסקת במאבק האזרחי האלג'יראי נגד כוחות המשטר הצרפתים.
לשמחתי, האקדמיה האמריקאית לקולנוע אפשרה לי לכתוב על הסרט הזה ממש לפני כמה חודשים, כחלק מהפרויקט שלי בעקבות קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר. הוא היה מועמד לפרס הספציפי הזה ב-1966, ואז שנתיים לאחר מכן חזר לאוסקר שוב עם מועמדויות לפרס הבימוי והתסריט. למרבה האכזבה הוא הפסיד את כל שלוש המועמדויות האלו.
אני אפנה אתכם לטקסט הנלהב ההוא במקום לפרט שוב, אבל כן אומר זאת – בעת פרסום הטקסט שאתם קוראים, פרויקט הסרט הבינלאומי הטוב ביותר כבר הגיע לשנת 1993, כלומר במהלכו הוזכרו לא פחות מ-189 סרטים, חלקם נכסי צאן ברזל של הקולנוע הבינלאומי לדורותיו. בעיני, "הקרב על אלג'יר" הוא הטוב ביותר מכולם, וקשה לי להאמין שמעמדו ישתנה במהלך 31 הפרקים שעוד נכונים לנו. עשו הכול כדי לצפות בו בהקדם, זוהי צוואתי.

"ללא עקבות" – Leave No Trace
ארה"ב 2018

אחד הסרטים הכי לא מוערכים כראוי של האלף החדש הוא זה של דברה גרניק, שבארץ הוקרן בפסטיבל חיפה ולא יותר מדי מעבר לכך. כל צוות סריטה התלהב ממנו, ולראייה הוא ניצב במקום ה-34 והמאוד מכובד ברשימת סרטי העשור (הקודם) של סריטה.
האמת היא שזה הסרט שהכי קפץ לי לראש במהלך הצפייה ב"קרב רודף קרב" כי הוא ממש פיתוח של אחד מקווי העלילה בסרטו של אנדרסון – גבר שחווה על בשרו את אימת העולם מגדל את בתו היחידה בבידוד ובמרחק מהחברה, מלמד אותה את רזי ההישרדות, ומגונן עליה מסכנותיו של האדם המודרני והחברה החולה בה הקיף את עצמו. אבל כאשר היא מתבגרת ומולה נחשף העולם האמיתי, היא מחליטה למרוד במה שידעה ולתת הזדמנות נוספת לכל מה שאביה ניסה למנוע ממנה.
בן פוסטר כאבא ותומסין מקנזי כבתו מעניקים את המוצלחת שבהופעותיהם הקולנועיות בסרט המבוסס על ספרו של פיטר רוק, ואלו רק חלק ממה שהופך אותו לסרט בלתי נשכח. נדמה שמאז יציאתו (אז זכה לתגובות נלהבות ואפילו היו שחזו לו כמה מועמדויות לאוסקר שלמרבה הצער לא התקיימו) הוא התקהה בזיכרון וחבל כי מדובר באחד מסרטי האבות-בנות הטובים ביותר שנעשו, והוא קורע את הלב מבלי להיות סחטני או רדוד.

"דטרויט" – Detroit
ארה"ב 2017

אחרי שני סרטי האוסקר המהוללים שלה ("מטען הכאב" ו"כוננות עם שחר") חזרה קת'רין ביגאלו, אחת מיוצרות הקולנוע הבולטות בהוליווד המודרנית, עם סרט חדש. גם הוא מבוסס על מקרים שקרו אותם עיבד לתסריט מארק בול, וגם הוא מישיר מבט אל החלקים האפלים והמסוכנים של המיליטריסטיות האמריקאית. הפעם אלו היו הפרעות שהתרחשו בעיר דטרויט בשנת 1967, וההתנגשות בין כוחות הביטחון והצעירים האפרו-אמריקאים, חלקם מהפכנים חלקם סתם נקלעו לאש הבלתי פוסקת.
בשונה משני סרטיה הקודמים, "דטרויט" התקבל באדישות ולא הצליח לקבץ סביבו את ההתלהבות הביקורתית לה זכתה (הקהל גם ככה לא נהר לאף אחד מהם). לא שזה אומר משהו, אבל מעניין שדווקא זה היה סרט הקולנוע הראשון של ביגאלו מזה 17 שנה שלא קיבל ולו מועמדות אחת לאוסקר. יכול להיות שזה היה עניין של תזמון קלוקל, שיווק בעייתי או סתם מזל רע, אבל ל"דטרויט" הגיע יחס יותר טוב. בהקשר של "קרב רודף קרב" הוא קפץ לי בהתייחס למערכה האמצעית בסרטו של אנדרסון, המהומות ברחוב וההימלטות דרך הבניינים והסמטאות. אצל אנדרסון מדובר במשהו כמו 20 דקות, אצל ביגאלו זהו סרט שלם, קצת דידקטי לעיתים, אבל מלא אדרנלין, עשוי לעילא, ומגובה בשחקנים מעולים כמו ג'ון בויגה, אנתוני מקי, ג'ק ריינור, ג'רמי סטרונג ועוד.

"עצירת פתע" – Breakdown
ארה"ב 1997

מה אם המערכה האחרונה של "קרב רודף קרב" הייתה סרט שלם בפני עצמו, מצופה בקורטוב של צ'יז ניינטיזי ממכר? ובכן, לשאלה המומצאת הזו יש תשובה והיא "עצירת פתע", סרט שהגיע בשלהי תור הזהב של האקשן הניינטיזי ("שקרים אמיתיים", "ספיד", "הפריצה לאלקטרז", "קון אייר") ועל אף שהוא מרגיש כמו האח הקטן של ההפקות הברוקהיימריות הגדולות, עדיין הצליח להלהיב ולהישמר בזיכרון.
זהו סרטו של ג'ונתן מוסטו, והוא אפילו זכה להצלחה יפה כשיצא לקולנוע במאי 1997, נכנס למקום הראשון בטבלת שוברי הקופות (שבוע לאחר מכן הודח על ידי "האלמנט החמישי"). כמו סוף "קרב רודף קרב" הוא מתרחש במדבריות קליפורניה וכולל הרבה מאוד מכוניות בגדלים שונים רודפות אחת אחרי השנייה, ביניהן ועליהן גבר המנסה להציל את היקרה לו מכל.
זה מתחיל כאשר הרכב של ג'ף (קורט ראסל) ואיימי (קת'לין קווינלן), זוג בדרכו לחייהם החדשים שלהם בסן דייגו, מתקלקל באמצע שום מקום. נהג משאית שמגיע לאזור מציע להם עזרה, ואיימי נוסעת אתו לדיינר הקרוב שם תוכל להזמין גרר. דקות ארוכות לאחר מכן ג'ף מצליח לתקן את הרכב ונוסע אל נקודת המפגש, אבל להפתעתו המוחלטת לא רק שאשתו לא שם, אלא גם אף אחד מהנוכחים לא ראה אותה. כאשר המשטרה לא מצליחה לעזור, ג'ף מחליט למצוא אותה בעצמו, מגלה שהוא הסתבך עם כמה אנשים איומים ביותר.
על פני פחות משעה וחצי נמשך "עצירת פתע" והוא כיף גדול ומיומן מההתחלה עד הסוף. למעשה, המרדף האחרון שלו הוא אחד הטובים שראיתי בחיי, משהו שראוי להיכנס לכל קאנון המרדפים הקולנועיים.
מוסטו הבמאי, אם זה מעניין אתכם, המשיך את המומנטום לסרטו הבא, "U-571" שגם הוא היה להצלחה יפה, ואז קיבל לידיו במתנה את "שליחות קטלנית 3: עליית המכונות". גם הוא עשה כסף אבל גם סימן את תחילת מותו הארוך והאיטי של המותג האהוב. מאז סרטיו חוללו פחות ופחות תשומת לב. אבל תמיד יהיה לנו את "עצירת פתע", אז בהחלט נחמה.

"שליחות קטלנית: יום הדין" – Terminator 2: Judgment Day
ארה"ב 1991

ואם כבר הזכרנו את יקום המכונות של ג'יימס קמרון (ישר אחרי סרטה של האקסית קת'רין ביגאלו), באמת שיש יותר מדי קישורים נהדרים בין יצירת המופת המד"בית שלו, שעיצבה מחדש את האפקטים הקולנועיים, ובין הסרט של אנדרסון, בין אם בכוונה או לא.
יש שוט מאוחר בסרט של אנדרסון בו קולונל לוקג'ו (שון פן) מהלך במדבר נושא נשק גדול, דרך אדי החום העולים מן הכביש, שלחלוטין החזירו אותי לטי-1000 במדבריות קליפורניה בחיפושיו אחר ג'ון קונור, אבל גם מעבר לכך כל המעטפת די זהה: דמות של מתבגר (בחור אצל קמרון, נערה אצל אנדרסון) שנמלטת ביחד עם ההורה שלה שיכולת ההתמודדות שלו עם המציאות מוטלת בספק (אמא אצל קמרון, אבא אצל אנדרסון) מזרועותיה של מכונת לחימה בדמות אדם שיעשה הכול כדי לחסל אותם. אפשר להוסיף לכך שבשני הסרטים דמות האב של הגיבור/ה זה סיפור מפותל בפני עצמו.
לא שמישהו או מישהי צריכים איזשהו תירוץ לראות את "שליחות קטלנית: יום הדין", בין אם בפעם הראשונה או בפעם האלף, אבל יחד עם "קרב רודף קרב" זה יכול להיות הדאבל פיצ'ר הכי מסעיר שאפשר לחשוב עליו.

"משהו באוויר" –   Apre Moi / Something in the Air
צרפת 2012

אם להנחית בכמה דרגות רציניות את עוצמת הפיצוצים והרעש, סרטו זוכה פרס התסריט בפסטיבל ונציה של אוליבייה אסייאס הוא אופציה טובה. ייתכן ואני קצת מפריז באיכויותיו וזיכרוני ממנו רומנטי יותר מאשר המציאות, אבל זה הסרט הראשון שקופץ לי לראש כאשר אני חושב על מהפכנים צעירים, כאלו שיש להם יותר מוטיבציה מאשר תבונה.
סרטו של אסייאס מתמקד בקבוצת צעירים בצרפת של תחילת שנות השבעים, ובמיוחד בז'יל הרגיש, שהמרדנות והאידיאלים שמאפיינים את התקופה מביאים אותם לבצע פעולות מחאה גם אם הם לא לגמרי יודעים מה הם עושים. זה אחד הסרטים הפחות מוכרים של אסייאס, כנראה בגלל שיצא בדיוק בין שניים מהמגדירים ביותר שלו: "שעות קיץ" הנפלא ו"העננים של סילס מריה", שניהם בכיכובה של המלכה האם ז'ולייט בינוש. גם אם יש סיבה מדוע די נעלם מאז, זה עדיין סרט יפה שתופס רוח נעורים ואת משגי הלב והראש של הגיל המתעתע הזה.

"נקמה" – Revenge
צרפת 2017

עוד לפני שהפכה לשם מוכר בזכות "סאבסטנס", אחד המדוברים של 2024, ולפני שהפכה למועמדת לאוסקר כפול על בימוי ותסריט, פרצה קארולי פרג'ה לסצנת הפסטיבלים עם סרט ששיוכו לתת הז'אנר שלו מוסגר באופן ברור כבר בעקבות שמו. בעיני הוא גם טוב עשרות מונים מזוכה האוסקר וקאן שלה, אבל אנחנו לא נפתח את זה מחדש. עייפתי. בואו נתרכז בדברים הטובים.
קרב יריות אלים באמצע המדבר בין אישה צעירה וקבוצת גברים שהם זבל מוחלט הם הקישור העיקרי בין "נקמה" ו"קרב רודף קרב", אבל בלי קשר, זו עוד הזדמנות להזכיר את היציאה המופלאה הזו של פרג'ה, שהיפכה את המבט הגברי של סרטי האונס-נקמה והביאה לנו משהו כמו שאני לא ראיתי כמוהו יותר מדי או בכלל. בסריטה הוא זכה ללא מעט התייחסויות, בין אם בטקסט שלי או בהרחבה של לירון. אני מניח שבעקבות "סאבסטנס" גילו אותו עוד הרבה מאוד צופים, אבל למקרה שלא, הכינו אותו בצד לפני או אחרי הצפייה ב"קרב רודף קרב".

"בסדר ההיעלמות" – In Order of Disappearance
נורבגיה-דנמרק-שוודיה 2014

מהמדבר האמריקאי נעבור לערבות הקרח הסקנדינביות עם מותחן האקשן המשובח של הנס פטר מולאנד, שהוקרן בפסטיבל חיפה, ואפילו זכה לרימייק עם ליאם ניסן למרות שאף אחד לא אמור לזכור את זה.
ב"בסדר ההיעלמות" אהובנו סטלאן סקארסגארד (בעוד כמה חודשים מועמד לאוסקר על "ערך סנטימנטלי" אמן סל"ה, מאיים על מקומו של שון פן ב"קרב רודף קרב") הוא נילס דיקמן הנורבגי, אבא שמותו של בנו ממנת יתר מביאה אותו לסף ייאוש, עד שהוא מגלה שאולי המוות היה בעצם רצח. נילס מחליט לא לוותר ויוצא לצוד את האנשים שאחראים לטרגדיה, קוצר אותם זה לאחר זה בדרכים ראויות בהחלט.
לא צריך לפרט יותר מדי למה "בסדר ההיעלמות" ו"קרב רודף קרב" הולכים ממש טוב ביחד גם אם הן תמונות מראה אחת של השנייה, זו הקפואה והשקטה אל מול הלוהטת מחום שסוחטת את דוושת הדלק.

"האחות היפה" – Catch the Fair One
ארה"ב 2021

כמו "קרב רודף קרב", מסע אלים להצלת קרוב משפחה אהוב שנמצא בסכנה וחשיפת עולם צללים רשע מרושע הוא גם ממרכיבי העלילה המרכזית של "האחות היפה", שזכה בפרס חביב הקהל של טרייבקה ובארץ הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים.
כיום כנראה שהאטרקציה המרכזית בו היא הופעת הבכורה של קלי רייס (שגם חתומה על התסריט), שפרצה לפני שנתיים בעונה האחרונה של "בלש אמיתי" לצד ג'ודי פוסטר, והייתה מועמדת עליה לאמי. מי שצפה בעונה המשובחת ההיא כבר יודע איזו נוכחות מדהימה יש לרייס על המסך, אבל לראות אותה כתגלית שאיש לא הכיר לפני, זו כבר חוויה בפני עצמה. היא מגלמת מתאגרפת שאחותה נחטפה על ידי כנראה ארגון סחר בנשים, ויש לה מעט מאוד זמן לנסות ולהציל אותה לפני שתעלם לנצח אל עולם של ניצול וסיוטים.
סרטו של במאי הטלוויזיה לרוב ג'וזף קובוטה וולדייקה הוא מאוד קשוח לצפייה, אלים ומחוספס, אבל באמת נראה מדהים, סוחף ומאגף.

"ארץ קשוחה" – No Country for Old Men
ארה"ב 2007

האמת היא ש"ארץ קשוחה" משמש פה על תקן שם קוד. זה היה יכול להיות גם "ביג לבובסקי", או "פארגו", או "לקרוא ולשרוף", או כל אחד מסרטי הפשע והטרלול של האחים כהן.
אני סימנתי את "ארץ קשוחה" בגלל שיש משהו במהות שלו שמאוד מתקשר ל"קרב רודף קרב". מעבר לנופי המדבר והשורשים המערבוניים של שני הסרטים, גם הדמות של אנטון שיגור כרוע מוחלט שבלתי ניתן לעצור חופפת בצורה כזו או אחרת עם לוקג'ו האנטגוניסט של "קרב רודף קרב". כמובן שהמסטול עוטה החלוק של ג'ף ברדיג'ס הוא כמעט אח תאום לזה של דיקפריו, אבל "ביג ליבובסקי" וכנראה לינק מיידי יותר. אני לא אתווכח עם הקביעה הזו. אז בואו נקבע ששניהם יושבים פה סבבה, ובכל מקרה לא צריך יותר מדי לשכנע מישהו בגדולתם.
אולי אני אוהב את השילוב הזה יותר משאר האופציות הכהניות, כי כזכור "ארץ קשוחה" הוא הסיבה המרכזית לכך שלפול תומס אנדרסון אין עדיין אוסקר, אחרי ש"זה ייגמר בדם" הפסיד פרסי הסרט, הבימוי, התסריט והעריכה לסרטם של האחים כהן, אי שם ב-2007 המיתולוגית. זה יהיה סיפור מאוד יפה אם אנדרסון סוף סוף ייקח אוסקר בזכות יצירה-אחות לזו שהביסה אותו לפני 18 שנה.

עוד חמש הצעות מהירות:
"אדינגטון" – כנראה הדאבל המושלם של 2025. הבעיה היא שפת"א עשה הכול כל כך הרבה יותר טוב, שזה קצת מייתר את הסרט של אסטר.
"דואל" – סרטו הראשון של ספילברג הוא צפיית חובה בעולם מרדפי המכוניות המדבריים.
"השוטר" – גרסת כחול-לבן של מהפכנים צעירים וכוחות הביטחון שמנסים לעצור אותם.
"פוקסי בראון" – כי ככה נראת עוצמה שחורה.
"היסטוריה של אלימות" – גבר שנמלט מעברו והתחיל חיים חדשים נאלץ לשחרר עכבות כאשר משפחתו בסכנה.
"סיקאריו" – מותחן אקשן מדברי עם בניסיו דל טורו בתפקיד משנה שגונב את ההצגה. אין צורך להסביר יותר מדי.