יום הולדת 15 לסריטה! שזה עשור וחצי, שיואו

לגמרי מבלי להתכוון, שוב דחיתי את חגיגות יום ההולדת של סריטה ממש עד סוף ספטמבר. מסתבר שעשיתי בדיוק את אותו מהלך בשנה שחלפה ושכחתי. לפני שנה ממש לא היה חשק לחגוג, אחרי שנה של מלחמה בלתי נגמרת, והנה אנחנו שוב כאן – גם שנתיים אחרי. אולי זה מעיד יותר על הזיכרון שלי או על היעדר תחושת הזמן החולף מאז השבעה באוקטובר 2023, היום שצובע את כל הימים שאחריו באותו צבע אבל בגוונים שונים של ייאוש וחוסר אונים. לכן זה שוב לא הזמן לחגיגות, אפילו אם השבוע הזה שבין ראש השנה לכיפור הביא עימו איזו אופטימיות זהירה לסיום המלחמה עבור מי שירצו להאמין למנהיגים. אני פחות בעניין, אבל כן מרגיש צורך לכל הפחות לציין עוד סיבוב מסביב לשמש ועוד שנה כתיבה על קולנוע. למרות הכל וכדי לזכור שיש עוד דברים בעולם.

לכן אפתח דווקא בבקשה, שעלולה להישמע כמו נזיפה – אנחנו אסירי תודה על כל תגובה שמשאירים לנו, באמת שזה נחמד כמעט תמיד, אבל השנה האחרונה הביאה כמויות חדשות של שיח רעיל ומרעיל על נושאים פוליטיים שאין להם שום קשר לכלום. אני מבין שזו כאילו אשמתנו, עם פסקאות פתיחה כמו זו שכתבתי, אבל מבחינתי כל פוסט בסריטה הוא מצע לדיון מכל סוג אבל אף פעם לא להשתלחויות או לירידה לפסים אישיים. לדעתי, אם נשמור כולנו על הכלל האחד הזה ויהיה פה יותר נעים, לא רק בסריטה אלא גם במציאות. גם ככה איבדנו את העלילה, בואו לפחות נכבד קצת.

בחזרה לעלילה שלנו, ברכות לכל מי שהצטרפו אלינו השנה בקריאה ותודות כבירות למי שאיתנו כבר שנים, או עשור וחצי. על קורותינו ותולדותינו אפשר לקרוא בעמוד המוקדש לכך, ולגבי השנה הנוכחית נדמה לי שהיא הייתה המאתגרת מכולן מאחורי הקלעים, עד כה. לפני חמש עשרה שנים היינו באמצע שנות העשרים לחיינו, עם כל מיני דאגות וחרדות אחרות מהיום, אבל גם הרבה יותר זמן פנוי. זמן אותנו שמחנו להשקיע כאן בסריטה, מתוך רצון לשנות את שיח הקולנוע בעברית ולהשפיע עליו ככל יכולתנו. לא אנחנו נשפוט האם הצלחנו ואיך, אבל דבר אחד שבטוח השתנה ב-15 השנים האחרונות הוא היכולת שלנו לגרום לסריטה לשגשג. אגב, כיוון שיש סרט בשם ״15 שנה״, בבימוי יובל הדדי ובצילומו של יניב לינטון, קישטתי את ראש הפוסט בתמונה מתוך הסרט הכוללת גם את שמו.

השנה כתבנו בממוצע כ-20 פעמים בחודש, שהן ארבע-חמש פעמים בשבוע. כלומר כשני שליש מהשנה עלה כאן משהו חדש לקרוא. זה כבר מזמן לא פעם ביום, ואם תסתכלו למשל על התרומה שלי ככותב, היא בעיקר המדור השבועי הקבוע שלי. אצלי זה עקב הגדלת התפקיד שלי ב״הארץ״ ובעצם כל מי שכותב פה התפתח אישית בעבודות האמיתיות שלנו. זה אומר שבתור קבוצה אנחנו במצב הישרדותי אפילו יותר ממה שציינתי אשתקד, כמו כל דבר במדינת ישראל אני מניח. אבל אני מרגיש צורך לא להתנצל אלא להגיד תודה כמה פעמים שתסכימו לשמוע. תודה על הקריאה, קודם כל והכי חשוב, כי אחרת בשביל מה אנחנו פה. תודה גם על הכתיבה של שותפיי למן ההתחלה אור סיגולי ועופר ליברגל, על-אנושיים ביכולות ועם זאת הכי אנושיים שיש, השותפה הנוספת הכי טובה שיכולנו לבקש שהיא לירון סיני, והשנה יותר מתמיד גם המצטרף העדיין-חדש אבל בעצם כבר ותיק, רוי יודקביץ׳. תודה גם לכל מי שכתבו פה לאורך השנים, לא היינו מצליחים בלי העזרה שלכם ושלכן.

בשלב הזה הייתי מפנה לסטטיסטיקה, אבל השנה יש בעיה גם בתחום הזה. ג׳טפק, התוסף שהיה חינם בעשור האחרון, נעלו את הסטטיסטיקות השנתיות כי הם רוצים תשלום לכל מה שקרה מעבר לשבוע שעבר. זכותם כמובן, רק שהטענה לנעילה היא שסריטה הוא מסחרי, מה שהיה מצחיק אותי בקול רם אלמלא הייתי מפסיד כסף (ולא מעט) על עצם קיומו של האתר נטול מקורות ההכנסה או היומרות להרוויח מכתיבה על קולנוע בעברית. לכן יש לי עוד בקשה, לא מאוד הוגנת – אנחנו חינמיים ונישאר אתר חינמי, אבל אנחנו אשכרה נעזרים בתרומות. מה שמצטבר שם ונחסך שם אמור לחזור אליכם ואליכן בדמות עיצוב משופר, שאני מבטיח פה מאז חגיגות העשור בערך. יכול להיות שאני צריך לחשוב על דרכים יותר מותאמות ל-2025 מלבד כפתור הפייפאל, שבכלל לא נגיש בסלולר, כדי שזה יהיה יותר מזמין. נחשוב גם על זה, בכל זאת גיל 15 הוא הגיל בו מותרת העסקה בישראל (במהלך שנת הלימודים, בתנאי שהם אינם כפופים עוד לחוק לימוד חובה, כך לפי גוגל).

פוסטים באוצרות אישית

בחיפושיי אחר סרטים עם 15 בשמם, נתקלתי בדבר הטריגרי ושמו ״15 ובהריון״ עם קירסטן דאנסט הצעירה

בלי גישה לנתונים ולמידע, לפחות נכון לכרגע, תאלצו להסתפק במסורת שאני כן רוצה לשמר והיא מבחר פוסטים אוצרות אישית. כלומר טקסטים שלנו שאני אהבתי לקרוא אבל לא בטוח שקיבלו מספיק אהבה מהקהל שלנו בזמן אמת, ככל שזכור לי. ראו זאת גם כהמלצות קריאה אפשריות ליום כיפור, שיהיו רלוונטיות גם בצאתו יש לקוות. עם התזכורת שסיכומי השנה שלנו הם תמיד המקום להתחיל ולסיים בו, לפני הכל, והדבר הכי נקרא אצלנו.

אור סיגולי, המנהל האמנותי של פסטיבל הקולנוע ירושלים אם יש צורך להזכיר, הרים השנה עוד מגה-פרויקט מופרע בהיקפו, והפעם לזוכי האוסקר הבינלאומי (לשעבר ״בשפה זרה״). בפרק הראשון הוא שב אל 1956 ונכון לכרגע הוא בפרק ה-38 והגיע עד שנת 1993. בין לבין הוא סחף את כולנו לפרויקט משותף ומקורי במיוחד, סרטי משטרה משנת 1995 שהתחיל עם ״היט״, ולפני כן הכין אותנו לבואו של ״נוספרטו״ החדש עם דיון במקורותיו, ואז עשה את מה שהוא עושה הכי טוב בעולם כולו מבחינתי – סיקר את טקס האוסקר בשידור חי.

עופר ליברגל, שתוכלו לקרוא גם בכתב-עת סינמטק ולפגוש בביה״ס טיש, עדיין כותב כאן הכי הרבה ומכסה גם את מה שרץ בבתי הקולנוע ובסטרימינג לצד פסטיבלים בארץ ובחו״ל (כלומר ונציה). באופן אישי, אני תמיד לומד ממנו גם כשאני קורא על סרט חדש שיש לי דעה מגובשת לגביו, נגיד ״מיקי 17״ הלא-מוערך-דיו. זה מורגש במיוחד כשהוא במצב רוח של הרחבה, השנה בין היתר עם ״בירד״ של אנדריאה ארנולד, ״כל מה שאנחנו מדמיינים כאור״ של פאיאל קפדיה, ו״הברוטליסט״ של בריידי קורביי. אני מבסוט ומשכיל אף יותר כשהוא כותב על קלאסיקות כמו ״הנוסע״ של אנטוניוני, ״כביש אבוד״ של לינץ׳, או הקולנוע של ז׳אן אוסטאש.

לירון סיני, זו שיש לה לא רק משרה שלא קשורה לקולנוע (מה?) אלא גם משרת כתיבה בכלכליסט ומשפחה לטפל בה, חוצבת כאן מדי חודש (או חודשיים) מדור בשם ״אימה לנשמה״ (הלינק מוביל למהדורה האחרונה). המדור לא מפריע לה להרחיב את הדיבור על סרטי אימה שמגיע להם, למשל ״האחות המכוערת״ או ״יעד סופי: קשר דם״, שתי הפתעות מרנינות בעיניי, שלירון היטיבה לתאר מה מוצלח בכל אחת מהן. אבל אם לבחור  רק טקסט אחד שלה, אני מפנה אל ״חייו של צ׳אק״. טקסט מהמוצלחים שקראתי על הסרט של פלנגן ע״פ קינג בשפה העברית, פשוט כי רואים שהיא מעריצה את שניהם ובקיאה בחומר עד אימה (סליחה), אבל לא נותנת לזה להשתלט על הכתיבה שלה.

רוי יודקביץ׳, שחזר לכתוב אצלנו בשנה שעברה ועשה זאת יותר מכל שנה אחרת בזו הנוכחית, שב לעניינים עם ״כאב אמיתי״ אחרי פסטיבל חיפה הדחוי/החורפי וסביב יציאה לאקרנים. רוי השתלט אצלנו על משבצות מעט מוזנחות כמו סרטי קיץ בכלל ובפרט סרטי גיבורי-על, הוכיח שהוא יכול למצוא רבדים מרגשים בסרט אימה מסחרי ואפילו לקטול כאלה כשצריך. אותי הוא ריגש באופן אישי בסקירה על ״אני עדיין כאן״ הברזילאי.

אורון שמיר, שזה אני מסתבר, מאוד הקל על עצמו את הבחירה. גם בגוף ראשון כי גוף שלישי זה מוזר אלא אם אתה כדורגלן. בעיקר כי כתבתי מעט מאוד דברים שאינם סרטים חדשים. לכן קל לבחור את הסיכומים של פסטיבל ערבה ופסטיבל קאן, שהיו מאתגרים אך מהנים במיוחד. מבין הסקירות אפנה אל ״קונקלייב״ בעלילתי ו״איבלין״ בתיעודי. אסיים בהבטחה להשתפר בשנה הבאה, בתקווה שנחגוג לא רק יום הולדת 16 לסריטה אלא פשוט עתיד אחר ופחות נוראי, אם אפשר בבקשה.