יחידת משטרה 1.9.9.5: "היט"

סיפור קצת מוזר העניין שלי עם "היט" (Heat), כי גם אם יש לי רשימה נאה של נסיבות מקלות – הוא סרט שלגמרי לא קלטתי בזמן אמת, ואולי גרוע מזה, התעקשתי להתעלם ממנו שנים פנימה.
דרמת הפשע המותחנית הזו יצאה בארה"ב ממש בימים האחרונים של 1995, ואם אינני טועה לישראל הגיעה במהלך 1996. הביקורות בעיתונות הישראלית (היחידות שהייתה לי גישה אליהן) לא התלהבו באופן יוצא דופן, ומכיוון שהוא לא קבע שיאי הכנסות או נתפס ברשתה של עונת הפרסים, הוא קוטלג אצלי כסרט לא מאוד חשוב. מה גם שהוא יצא בשנה בה סרטי משטרה היו סחורה חמה באופן קצת מוגזם אם לקחת בחשבון את "אייס ונטורה", "צדק מוחלט", "ימים משונים", "החשוד המיידי", "ג'ייד", "בחורים טובים", "שבעה חטאים", וכן, אני זורק פנימה גם את "קופיקאט". לי, אז עוד לפני יום הולדת 13, כולם נשמעו מלהיבים הרבה יותר מ"היט".
לא הכי גאה בזה.

את "היט" ראיתי לא הרבה אחרי שירד מבתי הקולנוע, מעותק ווידאו על טלוויזיה לא מרהיבה בסלון המשפחתי, והסכמתי עם מה שקלטתי כראייה הכללית עליו – עשייה מרשימה שלא מותירה יותר מדי חותם. הרבה אנרגיה על משהו די שגרתי.
והנה, יום אחד, שנים רבות לאחר מכן, התעוררתי לגלות ש"היט" הוא אחד הסרטים המשמעותיים והמשפיעים ביותר על הדור שלי (או בעצם, לאלו שמבוגרים ממני כמה שנים בודדות), כבר במעמד של קלאסיקה מודרנית, והכי מפתיע – שהוא למעשה היה הצלחה קופתית מרשימה למדי.

עברו כמעט 20 שנה עד שהתיישבתי לראות אותו שוב. זה קרה בינואר 2023, על טלוויזיה קצת יותר טובה, בשעת ערב מאוחרת. אורכו של הסרט לקח אותי אל תוך הלילה, ובזמן שדעתי על הסרט השתפרה, עדיין לא הקפצתי אותו לרשימת סרטי הניינטיז הגדולים. אבל לאחרונה, הקרנת 35 מ"מ בסינמטק ירושלים, הפעם הראשונה שלי עם "היט" באולם קולנוע, גרמה לי להבין הרבה יותר דברים. אני לא מאלו שמאמינים שיש סרטים שעובדים רק המסך הגדול, מניסיוני סרט שעובד יעקוף גם מכשלות טכניות, אבל החוויה הספציפית הזו עם "היט" הייתה שונה לגמרי מכל מה שהיה לפניה. זה גם יצר הזדמנות טובה לכתוב עליו, גם אם באיחור משמעותי.

אני יוצא מנקודת הנחה שהרבה מכירים את הסיפור מסביב "היט", אבל בשם היסודיות: הבמאי-תסריטאי-מפיק האמריקאי מייקל מאן כתב את הדראפטים הראשונים של "היט" עוד ב-1979, ממש בתחילת דרכו כקולנוען. התסריט, סיפור מבוסס על אנשים אמיתיים במרכזו שוטר שמנסה לתפוס ארכי-שודד, לא הבשיל לכדי הפקה ומאן התפנה לפרויקטים אחרים כמו סרט הביכורים שלו "גנב" מ-1981, ו-"הצייד" (Manhunter), עיבוד לספר "דרקון אדום" של תומאס האריס, והסרט הראשון שהביא את דמותו של חניבעל לקטר לקולנוע אז בגילומו של בריאן קוקס.
התסריט של "היט" התגלגל לסרט טלוויזיה מ-1989 בשם "רחובות ללא חוק" (L.A. Takedown), ואז מאן, כבר יוצר מבוסס ומפיק פעיל, החליט לחזור אל התסריט העמוס, לגלח ממנו איזה חצי, ולהפוך אותו לפיילוט טלוויזיוני. הסדרה "היט" לא תפסה, ואז מאן – כמו שיעשו לאחר מכן דיויד לינץ' ("מלהולנד דרייב") ודיויד קרוננברג ("התכריכים") – לקח את הרעיון והחזיר אותו לפורמט קולנועי. התוצאה הייתה 172 דקות כולל קרדיטים, שלא מעט צופים ברבבות השנים הכריזו עליהן כ"סרט השוד הטוב ביותר אי פעם".

"היט" הוא אפוס אקשן עמוס עלילות ודמויות, אבל כזה שבמרכזו הסיפור הכי מוכר של הז'אנר: בלש ממחלקת רצח ושודים במשטרת לוס אנג'לס, כזה שכל חייו מוקדשים לעבודתו ולראייה הוא מתקדם לקראת סיום נישואיו השלישיים, מפתח ונדטה אישית נגד כנופיית שודדים קטלנית שבראשה עומד מאסטרמיינד מבריק שתמיד נמצא בצללים. אל תוך העלילה הרגילה הזו, מאן העמיס כל כך הרבה תפניות, דמויות משנה, וסיפורים משתלבים, שלפעמים זה מרגיש יותר כמו הסרטים שפרסמו את רוברט אלטמן ופול תומס אנדרסון מאשר משהו מהעולם של סרטי פרנק גרילו בנטפליקס. או כמאמר הקלישאה שכבר מתחילה להמאיס את עצמה: "כבר לא עושים כאלה יותר".
באמת שקשה לראות באקלים הנוכחי איזשהו אולפן מאשר סרט אקשן למבוגרים שנמשך על פני כמעט שלוש שעות, בתוכו דמויות שבקלות היו יכולות להיחתך החוצה וה"עלילה" לא הייתה נפגמת. הדמות של בתו החורגת והאובדנית של הבלש, עלילת משנה על רוצח סדרתי של עובדות מין, סיפורו של אסיר לשעבר שמנסה להשתקם, הרומן הסודי של אשתו-של-אחד-מהשוליות-של-הפושע-המרכזי, כל אלו היו נתפסים כמעמסה על סרט שדורש גם ככה יותר מדי ריכוז מהצופים, ומאן היה צריך להילחם עליהם. ובזמן שזה נכון שבלי התוספות האלו "היט" היה מהיר ואולי סוחף יותר, הוא גם היה סרט אחר, ובוודאות פחות טוב.

אמנם כל האלמנטים הקולנועיים של "היט" מפוארים בפני עצמם – צילום, סאונד, עריכה, עיצוב, משחק, הכול מקבל את הציון הכי גבוה – אבל זה כנראה העומס שנותן לו את התחושה הריאליסטית ויוצאת הדופן שלו, זו שהפכה אותו לכזה שכריסטופר נולן אמר שהיה לאחת ההשפעות הגדולות על "האביר האפל". "היט" בנוי אחרת מרוב סרטי הז'אנר שאני מצליח לחשוב עליהם, כזה שבאמת כיום מזוהה (לא בהכרח לרעה) עם הפורמט הטלוויזיוני. הוא בשום אופן לא אפיזודלי, למעשה ככל שהוא מתקדם מבינים כמה הוא מקשה אחת שתפורה באופן די יוצא מן הכלל (להוציא כמה מעידות פה ושם), אבל הטון וההתקדמות שלו בהחלט לא מאפיינים סרטי קולנוע מהז'אנר שדבקים בעלילה מרכזית עם מינימום סטיות הצידה. לצורך העניין, "היט" הוא האנתיטזה המחולטת ל"הקשר הצרפתי", סרט שאין בו מאית שנייה שאינה עוסקת ב"השוטר רודף אחרי הפושע". ואם לעשות השוואה נוספת שקצת מרדדת, אבל כזו שיכולה להסביר כמה דברים, לסרטי הפשע "היט" כמו "צייד הצבאים" של סרטי המלחמה.

כמו שב"סרט המלחמה 'צייד הצבאים'" המלחמה תופסת משהו כמו חצי שעה מתוך שלוש השעות שלו, כך גם ב"סרט השודים 'היט'" האדרנלין בערך על אותו יחס זמנים. בכל 172 הדקות של "היט" יש בעצם רק שני סיקוונסים משמעותיים של אקשן. האחת בהתחלה, בשוד המכונית המשוריינת, והשני ממש רחוק פנימה – קרב היריות ברחוב, כנראה אחד מסיקוונסי האקשן הטובים ביותר של שנות התשעים ואולי בכלל. אפשר גם להוסיף סצנת עמוסת ניצבים מתרוצצים בבית מלון כדי להיות הוגנים. שאר הסרט נע על מתח דק של מארבים שלא מובילים לשום מקום, או סצנות אינטימיות בין שני אנשים.
"היט" לא מפחד לצלול לסצנות ארוכות של שיחות על יחסים, משהו שאמור לגרום לכל מנהל אולפן לחטוף התקף לב. אבל זה כאמור מה שהופך את "היט" לגדול מאחרים. יש לו את הסבלנות שלו אותה הוא גם דורש מהצופים, אבל הוא מצדיק את זה.
כך למשל ממש לקראת השיא האחרון של הסרט, במרדף האולטימטיבי והמדהים בין השוטר והגנב, מאן וארבעת העורכים שלו (שלושה מהם במעמד מאסטרים בתחומם) לוקחים הרבה יותר מדי זמן להתמקד בדמות משנה של אישה צעירה, אידי, היחידה שהצליחה להגיע ללבו את האנטגוניסט. לא רק שהשוטים עליה באיזשהו מקום בולמים סיקוונס שאמור להיות מסחרר ולהביא את הצופה לקצה הכיסא, אלא שעל הנייר אידי היא דמות לא חשובה באמת או כתובה יותר מדי טוב, והקונפליקט המרכזי עובר בלעדיה כמעט בלי בעיה. עם זאת, הרצון של מאן להפוך אותה לנקודת מבט של אחד משיאי הסרט, יחד עם הדילמה שהיא מביאה לאנטגוניסט ("אף פעם אל תקשר רגשית למשהו שאתה לא יכול לנטוש תוך 30 שניות כשאתה מרגיש את הלחץ המשטרתי מגיע"), הוא כזה פאנץ' רגשי משובח, הבנה עמוקה של דמות בלי מילה אחת, כך שפתאום כל הרעש והצלצולים שמסביב נספגים לרגע של אנושיות כואבת ומתסכלת. ההתעקשות של מאן לנוע מהספקטקל לאישי היא כזו שחייבים להשתאות מולו.
ואם הרמתי לעריכה, אי אפשר להתעלם מהצילום של דאנטה ספינוטי, הצלם האיטלקי שהתחיל את הקריירה שלו בהוליווד יחד עם מייקל מאן (על "הצייד") ומאז מחלק את זמנו ועבודתו בין היבשות. רק ב-1995 הוא צילם שלושה סרטים כל כך שונים זה מזה מבחינת כל דבר, שאי אפשר שלא להשתאות: המטאליות הקרה שמתנגשת ברחובות צרובי השמש ב"היט", המערבון המאובק ועמוס הפרטים של סם ריימי "המהירים והמתים", ובאיטליה "מוכר החלומות" הנוסטלגי שהוקרן בפסטיבל ונציה והיה מועמד לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.

זה לא שהכול עובד ב"היט", אבל יחסית לכמות חלקי הפאזל שמרכיבים אותו, החלקים החלשים לא פוגעים בו. למשל, כמו בהרבה סרטים על לוס אנג'לס, העיר העצומה וצפופת האוכלוסייה הזו מייצרת צירופי מקרים ברמה של יום שישי במגדל העמק. למשל, דמויות שלא מקבלות נפח מספיק, ולכן הסיפור שלהם עובר כקלישאתי ומסומן (שתי הדוגמאות הנ"ל מאפיינות את קו העלילה של דניס הייסברט). למשל כשהתסריט חוזר על אותן נקודות יותר מפעם אחת כשבהחלט היה אפשר להבין את הסנטימנט בפעם הראשונה. או השנייה. עם זאת, ההחלטה על אורכו המוגזם של "היט" משתלב באיזו תיאוריה שאני עובד עליה, עכשיו כשאני מוצף בסרטי פסטיבלים לאורך כל השנה ורואה המון סוגים שונים של עשייה מחוץ למתכונות הקלאסיות או המסחריות: או שאת/ה עושה סרט של גג 100 דקות עם קו ברור שמתקדם באופן קוהרנטי מנקודה לנקודה (עלילתית או רגשית), או שאת/ה עושה סרט שנושק לשלוש שעות או יותר מזה, ודורש מאתנו מספיק כוחות נפשיים כדי שהמוח שלנו ירפה ופשוט ילך אתך לאן שתקח/י אותנו. כל דבר באמצע מרגיש או מתיש או נמהר.
אני עדיין עובד על התיאוריה הזו.

חלק משמעותי מאוד מהעניין והיח"צ שליווה את "היט" ביציאתו היה הבחירה בשני השחקנים הראשיים שלו, צמד שכבר קיבל חותמת של הגדולים ביותר בדורם – אל פאצ'ינו בתפקיד וינסנט האנה הבלש, ורוברט דה נירו כניל מקולי הפושע. פאצ'ינו היה אז בן 55 ודה נירו בן 52, ועל אף שהפריצה של שניהם החלה בתחילת שנות השבעים, והם היו לתו תקן איכות במשך כל הזמן הזה (וכמובן היו חלק מהמורשת המיתולוגית של טרילוגיית "הסנדק"), הם מעולם לא חלקו סצנה ביחד. "היט" הביא לפעם הראשונה בה פאצ'ינו ודה נירו נמצאים באותו חלל על המסך, וההתרגשות הייתה גדולה. זה לא אכזב, במיוחד כשמאן נתן להם את סצנת המסעדה המפורסמת, כל כך מוצלחת שהיא תהדהד בדיאלוג נוסף של השניים 24 שנים לאחר מכן באופרת פשע מדהימה נוספת, "האירי" של סקורסזה, כולל המשפט שחוזר על עצמו בשני הסרטים: "זה מה שזה".

אל פאצ'ינו הגיע ל"היט" שלוש שנים אחרי האוסקר היחיד בו זכה, על "ניחוח אישה" בשנת 1992, כזה שנחשב עד היום לאחר מאוסקרי הפיצוי הכי מפוקפקים בתולדות הפרס (באותה שנה היה מועמד גם לפרס המשנה על "גלנגרי גלן רוס"). אחרי ששה הפסדים, רובם לא בצדק, פאצ'ינו סוף סוף קיבל את הרגע שלו, אבל בתנאים פחות מרהיבים. בין האוסקר ל"היט", פאצ'ינו כיכב בשני סרטים, "דרכו של קרליטו" שזכה לעדנה שנים לאחר מכן, ו"רבע דולר" שאף אחד לא זוכר שהיה בכלל.
ב"היט" פאצ'ינו נותן הופעה מדהימה, אבל גם כזו שהפכה אותו לפארודיה, עם העיניים הפעורות והקול הרם והדרמטי שבוקע מפה שכמעט תמיד פתוח ("כי יש לה תחת גדול!" הוציא מהקהל פרצי צחוק, כנראה מכוונים). סוג ההופעה הזו של פאצ'ינו רק הלך והעצים עם סרטים כמו "מלכודת לפרקליט" ו"יום ראשון הגדול" באותו עשור. לכן ב"היט" אמנם מרגיש שהוא יותר פאצ'ינו מאשר הדמות שהוא לקח על עצמו, אבל באותה מידה גם מצליח למצוא את העדינות ברגעים הקטנים מול אשתו (דיאן ונורה) ובתו החורגת (נטלי פורטמן בת ה-14, בהופעתה הראשונה אחרי הפריצה שלה ב"ליאון"). האנרגיה שלו היא מה שהסרט צריך בטח מול רוברט דה נירו, בהופעה שקטה שמוסיפה המון לדמות הקרועה והמסתורית שלו. דה נירו הופיע באותה שנה בשיתוף פעולה נוסף עם מרטין סקורסזה, "קזינו", חמש שנים אחרי שיאם המשותף ב"החבר'ה הטובים", ואולי הסנטימנט היה שדה נירו הגדול כבר מתחיל לדשדש באותם תפקידי המאפיונר הקשוח והחכם וזה מרגיש ממוחזר.
לכן יצא שכחלק מהמורשת שלהם, הופעותיהם של פאצ'ינו ודה נירו ב"היט" נתפסו אז כמו קצת – או יותר מדי – מאותו הדבר. במנותק מהקונטקסט הזה, אי אפשר שלא להעריץ את שניהם כאן. כוכבי קולנוע על מאתיים שבאו לתת את כל מה שיש להם.

מה שמדהים הוא שהנוכחות של השניים האלו כל כך גדולה ומרשימה, שהם מצליחים להעפיל על קאסט של משהו כמו חמש מאות איש. "היט" עלה לאחרונה לזיכרון שוב בעקבות מותו בטרם עת של ואל קילמר, פה בהופעת משנה אחרי שכבר הפך לכוכב קולנוע בפני עצמו. שמעתי קולות שאומרים שהוא בעצם הכי טוב בסרט, ושזו אחת מהופעותיו הגדולות, אבל אני מסכים עם זה עד גבול מסוים. קילמר מאוד מוצלח בסרט, ברמה הדרמטית זו בהחלט אחת הפסגות שלו, אבל אין לו המון חומר לעבוד אתו ואני חושב שהדמות שלו מעניינת יותר מהביצוע. אל מול הטיטאנים פאצ'ינו ודה נירו הוא נשאר במשבצת התבלין.
מהשמות המפורסמים ב"היט" אפשר למנות את ג'ון ווייט (חמש שנים לפני שמאן סידר לו את מועמדותו האחרונה לאוסקר על "עלי"), את טום סייזמור שתמיד יודע לגנוב הצגה, מייקלטי וויליאמסון, טד לוין מתהילת "שתיקת הכבשים", דני טרחו, הנרי רולינס שאני לא בטוח אם אומר יותר ממילה אחת, ג'רמי פיוון לחמש דקות, דניס הייסברט, וויליאם פיצ'נר ("לא נכון") בהכי חתיך שלו, טום נונאן ("סינקדוכה ניו יורק") לסצנה אחת והאנק אזריה בין היתר.
גזרת הנשים מצומצמת הרבה יותר וכוללת בעיקר דמויות פאסיביות של רעיות ומאהבות, אותן מגלמות דיאן ונורה ונטלי פורטמן שהוזכרו, לצד אשלי ג'אד, איימי ברנמן וקים סטאונטון. הנשים אמנם לא אחת מנקודות החוזקה של הסרט, אבל זה גם רחוק מלהיות בעיה בעיני. "היט" הוא עולם של גברים, זה חלק מהמהות שלו, והנשים נמצאות בו בשוליים. מה שכן, לכל אחת מהשחקניות שנבחרו יש לפחות סצנה אחת שנותנת לה את המקום שלה, בין אם במונולוג או מבט מלא משמעות ויד רועדת. הן אולי יחסית פונקציונליות (מה שאגב, אפשר לומר גם על חלק משמעותי של הגברים), אבל בכל זאת זכורות ומשמעותיות לאלמנטים הרגשיים יותר של הסיפור.

יש לי עוד כמה סרטי מייקל מאן בודדים להשלים (בעיקר המוקדמים שלו), אבל אני מתחיל לחשוב שהתפיסה הכללית צודקת: "היט" הוא סרטו הטוב ביותר. טוב יותר אפילו מהפרויקט שרדף את "היט", "המקור" שהביא לו את המועמדות לאוסקר. המשך הקריירה שלו גם הוא היה לא רע בכלל אבל זה לא החזיק יותר מדי. עם הכניסה לאלף החדש מאן המשיך לשמור על מומנטום של במאי שיכול לספק ריגושים ואיכות במקביל עם "עלי" שהפך את וויל סמית' למועמד לאוסקר, ו"הנוסע" המשובח, אבל כנראה שזה היה שיאו. לאחר מכן מאן החליט להמר על הצילום הדיגיטלי ממש בשנותיו הראשונות, וסרטיו הבאים – "מיאמי וייס" ב-2006 ו"אויבי הציבור" ב-2009 – היו לכל הפחות צורמים לעין. ב-2015 חזר עם "בלאקהט" שאולי אתן לו הזדמנות נוספת יום אחד, אבל כרגע זכור לי כאחת מצפיות הקולנוע המשעממות של חיי. לפני שנתיים מאן צץ מחדש עם "פרארי", אותו, אני מתבייש להגיד, טרם השלמתי.
הפרויקט הגדול הבא שמאן מתכנן הוא, איך לא, סרט נוסף בעולם שברא עם "היט", כזה המבוסס על ספר שכתב הממשיך את עלילות הדמויות ששרדו, עם חזרה אחורה בזמנים. אני יודע בוודאות שלרוב צופי הקולנוע מעל גיל 40 זה אחד הסרטים הכי מצופים שאפשר להעלות על הדעת. כזה שכל פיסת מידע חדשה עליו מסעירה את הרשת. הוכחה אחת מיני רבות ש"היט" הוא נקודת שיא של הקולנוע המודרני, וממשיך להיות כזה יותר משלושים שנה לאחר שיצא.