פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 34: שנת 1989

זה כנראה קשור לזמן שבו נולדתי יותר מכל דבר אחר, אבל אני מאמין שאם מישהו היה בא אלי ומבקש ממני להריץ באופן חופשי מהזיכרון את כל זוכי האוסקר לסרט הבינלאומי אי פעם, כנראה שהשם הראשון שהיה יוצא לי מהפה הוא "סינמה פרדיסו" של 1989. אכתוב על זה באריכות כשנתמקד בו בהמשך הפרק, אבל לתפיסתי זה אולי הסרט הקאנוני ביותר של הקטגוריה הזו מאז ומעולם. טוב, כיום אולי בתיקו עם "פרזיטים".
בגלל הסרט שהביא לאיטליה את הקאמבק הגדול שלה (אחרי רצף הפסדים של מעל לעשור), שנת 1989 נחשבת לאחת הזכורות בתולדות הפרס הספציפי הזה, כזו שהגיעה בסופן של כמה שנות אייטיז שלא הותירו חותם גדול במיוחד בדברי הימים. אבל יותר מזה, זו גם הייתה שנה טובה באופן כללי. נכון שלא כל חמשת המועמדים הנבחרים הם הצלחה מסחררת – למעשה, אחד מהם הוא סימן שאלה עצום במיוחד – אבל מדובר בקבוצה מעניינת למדי שכדאי להכיר, הכוללת את הזוכה איטליה כמובן, את זוכת השנתיים האחרונות דנמרק, את קנדה, את שיאנית המועמדויות צרפת, ואת פורטו ריקו, בהופעתה הראשונה והאחרונה באוסקר.
השילוב של קנדה ופורטו ריקו, סימן את הפעם הראשונה מאז 1984 בה שתי מדינות מחוץ לאירופה נכחו בחמישייה השנתית.

המדינות שהגישו נציגות אך לא הבשילו למועמדות היו אוסטריה ("היבשת השביעית" של האנקה), אינדונזיה, איסלנד, ארגנטינה, בורקינה פאסו, בולגריה, בלגיה, ברית המועצות, ברזיל, גרמניה, דרום אפריקה, הודו, הולנד, הונג קונג, הונגריה ("המאה העשרים שלי" של אילדיקו אניידי), טורקיה, טייוואן ("עיר של עצבות" של הו שיאו-שיין), יוגוסלביה ("שעת הצוענים" של מועמד העבר קוסטורציה), יוון ("נוף בערפל" של אנגלופולוס), יפן, ישראל ("אחד משלנו" של מועמד העבר אורי ברבש), נורבגיה, סין, ספרד, פולין, פורטוגל, צ'כוסלובקיה, קובה, רומניה, שבדיה, שוויץ ותאילנד.

באוסקר הכללי הזוכה הגדול היה "הנהג של מיס דייזי", הראשון מאז "גראנד הוטל" ב-1932 שעשה זאת בלי מועמדות על בימוי. ומכיוון שכפי ששמתם לב אנחנו סוגרים עשור נוסף פה בפרויקט, אשחזר את מה שעשיתי כשנפרדנו משנות השבעים, עם תארי הטובים והחלשים ביותר מבין נציגי העשור של קטגוריית הסרט הבינלאומי.
הזוכה הטוב ביותר: "פאני ואלכסנדר", שבדיה 1983
המועמד הטוב ביותר: "התוודעות", הונגריה 1980
הזוכה הגרוע ביותר: "להתחיל בשנית", ספרד 1982
המועמד הגרוע ביותר (תיקו): "מעוררי המהומות", צרפת 1982; "דאבל פיצ'ר", ספרד 1984
וכעת, נחזור לאוסקר ה-62.

דנמרק – "לרקוד עם רגיצה"

המועמדים

דנמרק – "לרקוד עם רגיצה" (Dansen med Regitze / Waltzing Regitze / Memories of a Marriage)

אחרי שהתקבלה למועדון מצומצם ויוקרתי של מדינות שזכו שנתיים רצוף (שעדיין כולל רק את איטליה, צרפת ושבדיה), המשיכה דנמרק את המומנטום עם מועמדות שלישית ברציפות, וששית באופן כללי. זאת גם תהיה מועמדותה האחרונה עד 2006. אבל בשונה מההפקות התקופתיות המרשימות שהביאו לה את האוסקר, "החגיגה של באבט" ו"פלה הכובש", הפעם עשתה זאת עם יצירה שונה לחלוטין.
"לרקוד עם רגיצה" הוא סרטו קספאר רוסטרופ, במאי טלוויזיה לרוב, שתרומותיו לקולנוע היו מועטות (רק שלושה סרטים שלו יועדו למסך הגדול). במרכזו קארל אגה ורגיצה, זוג מבוגר ונשוי מזה שנים רבות, שמחליטים לערוך מסיבה גדולה ליקיריהם, משפחה וחברים. במהלך האירוע, שנמשך משעות הצהריים ועד הלילה, פוקדים את קארל אגה זיכרונות חייו, מפגישתו הגורלית עם אהובת לבו רגיצה, חיי הנישואים שלהם, היחסים עם הוריהם ועם ילדם שגדל והביא משפחה משלו. הסרט משוטט אסוציאטיבית בין פיסות הזמן של העכשיו ושל אז, מציג פורטרט של אנשים רגילים שכמונו לכל אחד אחד מהם יש אוקיינוס של חרטות ושמחות.

פורטו ריקו – "מה קרה לסנטיאגו?" (Lo que le pasó a Santiago / What Happened to Santiago)

סרט נוסף שעוסק בגבר מבוגר, קצת דרמטי יותר אבל הכי אפשר להתווכח על זה, מגיע מפורטו ריקו, האי הקריבי שעשה לחוקי האוסקר הנוקשים חיים קשים במיוחד.
פורטו ריקו ניסתה את מזלה באוסקר פעמיים מאמצע שנות השמונים, אבל נשארה בחוץ. ניסיונה השלישי אכן הביא לה מועמדות, אבל זו גם הייתה החותמת. פורטו ריקו ניסתה להגיש תשע פעמים בין 1994 ל-2011, ולא נכנסה מעולם. עוד יותר גרוע הוא שעם העשור השני של האלף החדש, האקדמיה החליטה שבעצם פורטו ריקו שייכת לארה"ב ולכן לא כשירה לתחרות מלכתחילה.

סנטיאגו משם הסרט הוא אלמן ופנסיונר חביב לו בת ובן בוגרים בעצמם. הרבה עלילה אין פה באמת, אבל בשביל המסגור אפשר לכתוב שאל חייו של סנטיאגו מתפרצת אישה, צעירה ממנו אך מבוגרת מילדיו, שסוחפת אותו למערכת יחסים יפה ומסקרנת שמציתה בו אש חדשה. עם זאת, משהו במסתוריות שלה לא נותן לו מנוח, ובזמן שדרכיהם של השניים מתאחדות ומתפצלות, סנטיאגו מחליט לשכור בלש פרטי שיברר את האמת על האישה. כאשר הממצאים מגיעים, סנטיאגו מופתע מעברה המפותל והכואב שהסתירה ממנו אשת מסתורין, ועליו להחליט האם לשכוח מהמידע הזה, או לשכוח ממנה.
את הסרט כתב וביים ג'קובו מוראלס, שנודע לא רק כבמאי אלא גם כסופר, מחזאי ומשורר. הוא גם שחקן, ואפילו יש לו תפקיד משנה בסרט הזה שלו. את סנטיאגו מגלם טוני מוניז, שאיננו רק שחקן, אלא גם אחד מאנשי התקשורת המשמעותיים של מולדתו. באמת שאפילו לא הצלחתי לקרוא חצי מדף הוויקיפדיה העמוס שלו.

צרפת – "קמיל קלודל" (Camille Claudel)

ומסרט פורטו ריקני קטנטן ועכשווי של כמאה דקות, אנחנו קופצים לצד השני של האוקיינוס האטלנטי, להפקת ענק תקופתית בת שלוש שעות. זהו "קמיל קלודל", הביוגרפיה הקולנועית על הפסלת המפורסמת מהמאה התשע עשרה, שנקלעה לרומן גורלי עם אמן עצום אחר בתולדות האומנות, אוגוסט רודין. הסרט מתאר את חייה הסוערים מעלמה צעירה לאישה בוגרת, כאשר בדרך למקומה בספרי ההיסטוריה איבדה את כל מה שהיה לה כולל שפיותה. אתם יודעים, כפי שלרוב קרה לאומניות בתקופה הזו או אחרות, אם לשפוט לפי נציג יפן לאוסקר ב-1967 "דיוקנה של צ'ייקו", "השעות", "כוכב בהיר", "סילביה", "קרינגטון" ועוד.
קמיל הצעירה, שבאה ממשפחה מבוססת שיכלה לתמוך בנפשה היצירתית, הופכת למתלמדת של רודין בשלהי המאה ה-19. רודין, נשוי ובוגדני למדי כי הוא רודין בכל זאת, אוסף אליו את קמיל ובין השניים ניצת רומן מפותל שנמשך שנים רבות. בזמן הזה קלודל הופכת להיות שם דבר בעולם האומנות, מהפכנית אפילו, אבל כאשר רודין מתרחק ממנה ואביה האהוב הולך לעולמו, היא מאבדת את הצפון. היא מסתגרת ומזניחה את בריאותה הנפשית והגופנית, וכאשר היא מתגלה על ידי אוצר מפורסם הוא מנסה להחזיר אותה חזרה אל לב הקונצנזוס, אך יכול להיות שכבר מאוחר מדי.

את ההפקה המרהיבה והארוכה הזו הנהיג ברונו נויטן, שהיה צלם קולנוע עסוק ומוערך לפני שעבר לבימוי עם הסרט הזה ממש. ב-1976 צילם את הסרט "בארוקו" של אנדרה טאשן, ובאותה שנה נשא לאישה את השחקנית של הסרט – איזבל אדג'ני הצעירה ממנו בעשור. חמש שנים לאחר מכן צילם אותה בסרט "פוזשן" שהביא לה את פרס השחקנית בקאן ולא פחות מזה, הפך אותה לאייקון אימה, לא מעט בזכות וואן-שוט מפורסם שצולם בידי בעלה. שוט שהיה אינטנסיבי למצלמה כמעט כמו שהיה לשחקנית. במקרה או שלא בהתחשב בכך שמדובר בסרט על נישואים מתפוררים, זאת גם השנה בה הצלם והשחקנית התגרשו.
שבע שנים לאחר מכן, אדג'ני לא רק שכיכבה בסרט הביכורים של בעלה לשעבר – ממש בשנה בה התחתנה עם איזה חבוב בריטי בשם דניאל דיי לואיס (חודשים לפני שהפך לזוכה אוסקר בעצמו) – אלא גם הפיקה אותו. זה בהחלט השתלם לה כי אדג'ני בת ה-34 בסך הכול, הרוויחה בזכות "קמיל קלודל" את פרס השחקנית של פסטיבל ברלין, את הסזאר, ואפילו פרצה את חומות האקדמיה האמריקאית והייתה מועמדת כאחת מחמשת השחקניות הראשיות של השנה, מהבודדות שהצליחו לעשות זאת פעמיים עם תפקידים שאינם דוברי אנגלית (מועמדותה הקודמת הייתה על "הסיפור של אדל ה."). היא הפסידה כמובן לג'סיקה טנדי ב"הנהג של מיס דייזי", ואני לא בטוח אם בצדק.
את רודין לצדה גילם ז'ראר דפרדו, שכבר כיכב בזוכה הבינלאומי "הכינו את הממחטות" ובמועמד "המטרו האחרון". שנה לאחר מכן יהיה מועמד לאוסקר בעצמו, אבל נגיע לזה בפרק הבא. את המוזיקה לסרט הלחין גבריאל יארד הנהדר, שהלחין את זוכה העבר "מהלכים מסוכנים", את המועמד "בטי בלו" ולימים יזכה באוסקר על "הפצוע האנגלי".
"קמיל קלודל" זכה בחמישה פרסי סזאר כולל הסרט הטוב ביותר, היה מועמד לפרסי גלובוס הזהב ולפרסי תא המבקרים של ניו יורק.

פורטו ריקו – "מה קרה לסנטיאגו?"

קנדה – "ישו ממונטריאול" (Jésus de Montréal / Jesus of Montreal)

קנדה פרצה לאוסקר ב-1986 כמועמדת על "שיחות מלוכלכות", וחזרה שלוש שנים לאחר מכן עם סרטו נוסף של אותו הבמאי, דניס ארקן. הוא גם יהיה האחראי על המועמדות הבאה שלה, אבל זה יקרה עשרות שנים בעתיד, ובמקרה הספציפי הזה לא יישאר על הספסל אלא גם יקרא לקחת את האוסקר. החזיקו אצבעות שעוד נגיע לשם.
המועמדות השנייה של קנדה/ארקן הייתה "ישו ממונטריאול", סרט שונה לגמרי מהפטפטת הקלילה של הסיבוב הקודם. זה נפתח כאשר דניאל (לות'ייר בלוטו), איש תיאטרון צעיר ומבטיח, נשכר על ידי הכנסייה במונטריאול לרענן ולהעלות מחדש הצגה מסורתית לכריסמס על ישוע הנוצרי. דניאל מסכים למשימה, אבל מחליט לקחת את זה כמה צעדים קדימה, ובעזרת קבוצת שחקנים חובבים קטנה בה הוא מאמין, מרים הפקה מורכבת ובעיקר מאוד פרובוקטיבית. כבר בהעלאת הבכורה היא מייצרת עניין רב אצל הקהל שהופך אותה ללהיט, הביקורות מהללות, אבל הכנסייה עצמה די נרעשת מהאינטרפטציה החדשה ופועלת על מנת לעצור אותה.
הסרט הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן שם זכה בפרס חבר השופטים. הוא גם היה מועמד לבאפט"א, סחף את פרסי הקולנוע הקנדי ואת פסטיבל טורונטו, והיה מועמד לגלובוס הזהב.

הזוכה

איטליה – "סינמה פרדיסו" (Cinema Paradiso)

אם לחזור לפסקת הפתיחה של הפרק הזה, מדובר בהחלט בעניין של תזמון. אבל אני, כמי שנולד בתחילת שנות השמונים, מחזיק מ"סינמה פרדיסו" אחד הסרטים המפורסמים ביותר אי פעם. אני הכרתי את שמו עוד הרבה לפני שנחשפתי לקולנוע של מבוגרים, ונדמה שלא הייתה תוכנית טלוויזיה אחת שמוקדשת לקולנוע בלי שילוב של קטעים מתוכו, או ספר קולנוע שלא עיטר את דפיו בתמונות ממנו. עד היום הוא נחשב לאחד ממכתבי האהבה הגדולים ביותר לקולנוע, וכזה שממשיך להיצפות ולהיות נאהב על ידי רבים. הסרט הזה הכניס את עצמו לנצח הקולנוע, או לפחות כך זה מרגיש לי.

את "סינמה פרדיסו" כתב וביים ג'וזפה טורנטורה, אז בן 33, וזהו סרטו השני. הוא נפתח ברומא, כאשר במאי קולנוע בשם סלבטורה חוזר לביתו ומקבל הודעה מאמו ואחותו, שנותרו בעיירה הסיציליאנית הקטנה אותה נטש לפני שלושה עשורים, על פיה אלפרדו הלך לעולמו. בפלאשבקים לילדותו של סלבטורה אנחנו מגלים מיהו אותו אלפרדו (פיליפ נוארה) ומה היה תפקידו בחייו של הילד הקטן (סלבטורה קסצ'יו)  – הוא היה המקרין בבית הקולנוע השכונתי, מקום שסלבטורה אהב יותר מכל דבר אחר. אביו של סלבטורה יצא למלחמה וגורלו לא נודע, וכך הילדון מאמץ את אלפרדו בדמות אב ומנטור, הופך להיות שולייתו באולם הקסום שמקרין אימג'ים בלתי נשכחים לכל תושבי העיירה.
את המוזיקה המפורסמת לסרט הלחין אניו מוריקונה. כמובן.

"סינמה פרדיסו" הוקרן בפסטיבל קאן של 1989, כמה חודשים אחרי בכורתו באיטליה, שם זכה בפרס חבר השופטים. לאחר מכן זכה בחמישה פרסי באפט"א כולל השחקן הראשי (נוארה), שחקן המשנה (קסצ'יו), מוזיקה ותסריט. בנוסף זכה בגלובוס הזהב ובשני פרסי הקולנוע האירופאי. טורנטורה היה מועמד לפרס איגוד הבמאים האמריקאי.
מעבר לכך שהחזיר את האוסקר לאיטליה לראשונה מאז פליני ב-1974, ל"סינמה פרדיסו" יש חלק משמעותי לא פחות בדברי ימי הפרס – הוא סימן את סיבוב הניצחון השני ברציפות למי שיהפוך להיות השליט הבלתי מעורער, ובדיעבד המחריד והנורא, של האוסקר, הארווי וויינשטין. המפיץ האמריקאי כבר סידר זכייה שנה לפני כן ל"פלה הכובש" הדני, אבל "סינמה פרדיסו" היה הצלחה עצומה הרבה יותר, פורש שטיח אדום לוויינשטין והחברה שלו מיראמקס. באותה שנה וויינשטין גם היה הכוח מאחורי זוכה דקל הזהב "סקס, שקרים ו-וידאוטייפ" וזוכה שני האוסקרים "כף רגלי השמאלית".
וויינשטין הוא גם זה שלחץ על טורנטורה לחתוך חצי שעה מהקאט המקורי לפני הפצתו בארה"ב, והוריד אותו לשעתיים. ב-2002 יצאה גרסה מלאה של הסרט שעמדה על כמעט שלוש והופצה בבתי הקולנוע. היא נחשבת לפחות מוצלחת מזו שלקחה את האוסקר. לא נעים להגיד, אבל "הארווי ידי מספריים" כנראה צדק בהקשר הזה ספציפית.

זכיית "סינמה פרדיסו" אפשרה לאיטליה להשוות את כמות הזכיות של צרפת. שנתיים מהנקודה הזו תפתח פער שתהפוך אותה מאז ועד היום (2025) לשיאנית הזכיות של האוסקר הבינלאומי.

איטליה – "סינמה פרדיסו"

הזוכה ומי היה צריך לזכות

לפני השמות הגדולים אני מעדיף לתת רגע לאירוע האנקדוטלי ביותר של הקטגוריה ב-1989, בדיעבד הכתם האמיתי על השנה הזו.
"מה קרה לסנטיאגו?" איננו סרט גרוע, ואני לא רוצה שזה מה שישתמע מדברי. מצד שני, הוא גם לא מאוד טוב או מעניין, ובעיקר מזכיר את המועמדים והזוכה הספרדים של חוזה לואיס גארסי (הוא מוצלח מהם, אבל זו לא חוכמה גדולה). אין דרך להמנע מהמחשבה שלאקדמיה באותן שנים פשוט הייתה חיבה משמעותית לדרמות דברניות על גברים קשישים שמחפשים את עצמם. על פניו היה פשוט אפשר להניח לזה ולהמשיך הלאה, אבל רק המחשבה שהסרט הלא קיים הזה נכנס לחמישייה על חשבון "עיר של עצבות", "שעת הצוענים" ו"נוף בערפל" – שלוש מהיצירות הקולנועיות הכי מדהימות של הקולנוע אי פעם – זה מצדיק פסק דין למאסר. פשוט לא יאומן. בקטע של אני תוהה מה אנחנו עושים פה בכלל.
מעבר לתדהמה הזו, האמת היא שהחדשות הן די חיוביות.

כמות הפרסים שצבר "סינמה פרדיסו", יחד עם ההצלחה הקופתית המשמעותית שלו, ההרמות שלו לאומנות הקולנוע והדחיפה הוויינשטנית, כנראה שלא השאירו הרבה מקום לאחרים. אני מאמין שזה היה זוכה די צפוי, אבל מעניין אותי לדעת כמה התקרב אליו "קמיל קלודל", שכזכור סידר לאיזבל אדג'ני מועמדות לפרס השחקנית הראשית (היא כנראה הייתה צריכה לזכות, אבל אצטרך צפיית ריענון במישל פייפר של "נערי בייקר המופלאים" כדי לומר זאת בבטחה). סביר להניח שאם היה מרוץ, הוא היה בין איטליה וצרפת. ממש כמו בימים הטובים של הפרס.
בין שניהם, אין ספק שהאקדמיה בחרה נכון. ל"קמיל קלודל" בהחלט החוזקות והיתרונות שלו – מדובר בעשייה קולנועית מרשימה שעדיין נראית נפלא, המשחק גדול מהחיים אבל גם מסונכרן עם ההפקה העצומה ויש בו כמה סצנות חזקות בהחלט. על פניו הוא היה זוכה ראוי למדי אם כך היו מתגלגלים הדברים. עם זאת, מה שפועל לרעתו של "קמיל קלודל", לפחות בהשוואה לסרט האיטלקי, זה שהוא מאוד שבלוני בטריטוריית הביוגרפיות הקולנועיות, נמתח יותר ממה שהוא ראוי ואין בו יותר מדי עמוק. במקביל, דריסת הרגל התרבותית שלו איננה מתקרבת אפילו ל"סינמה פרדיסו" – כזה שאם חושבים על אהבת הקולנוע הוא מהראשונים שקופצים לראש.

אני באמת לא מצליח לדמיין אף גבר או אישה שמסיימים לצפות בזוכה האיטלקי בלי עיניים אדומות מבכי. ברמה הרגשית הוא פצצה, וההופעה של סלבטורה קסצ'יו היא אחת האיקוניות של ילד על המסך כנראה אי פעם.
כדי קצת לקרר את ההתלהבות, אכתוב שבעיני יותר מסרט, "סינמה פרדיסו" הוא מונטאז'. או יותר נכון עשרות מונטאז'ים. אין בו באמת עלילה, הוא אפיזודלי למדי, ורובו המוחלט סיקוונסים (ערוכים לעילא) המתפייטים על צפייה במסך הכסף, הקרנת הפילם, וההתלהבות המשתקת מהפאר הקולנועי. בהקשר הזה בהחלט אפשר להאשים אותו בקיטש, אבל אם כבר קיטש, זו הרמה הכי גבוהה, או לפחות לא מעליבה, שאפשר לייחל אליה. לא פלא שכל כך הרבה רגעים ממנו נותרו בזיכרון הקולקטיבי שנים לאחר מכן, וגם אם אגייס את כל הציניות שיש בי, אני לא אצליח לעמוד איתן מול סצנת הסיום שלו. הברקה תסריטאית שפשוט מנחיתה את הפאנץ' הרגשי האולטימטיבי, ואין, פשוט אין, יכולת להיות אדישים אליה.

האמת היא שבעיני גם שני הסרטים שטרם התייחסתי אליהם, נציגי דנמרק וקנדה, היו גם הם זוכים טובים מאוד, אבל כנראה שלא היה להם סיכוי בגלל שהדרמה המצומצמת באופן יחסי שלהם, וההפקה הצנועה יותר. אפשר להתנחם בכך שבזכות המועמדות הזו גיליתי אותם וכעת יכול לספר לכם עליהם, וזה די והותר.

על המועמד הדני של 1989 לא שמעתי בימי חיי, ובאמת שאחרי צפייה ב"החגיגה של באבט" ו"פלה הכובש" המרהיבים, הייתי צריך לעשות קצת כיול ציפיות אל מול שמשהו בהשוואה לזוכים הדנים לפניו, מרגיש עשיר כמו פרסומת לאתר הקניות טמו. אבל זה באמת לקח רק רגע קל, כי במהרה התיישרתי עם הנראטיב הלא כרונולוגי והטון הקומי-דרמטי, והייתי עם "לרקוד עם רגיצה" במאה אחוז. חבל לי שהוא נעלם בתהומות הנשייה כי מגיע לו יותר מזה. יש בו כל כך הרבה מה להעריך, הוא מצחיק ומרגש ומעורר חיבה, ובעיקר כולו חמלה ואהבה לדמויות שלו. אבל מה שאותי הכי תפס הוא שהמעברים בין הזמנים עשויים בדיוק ומחשבה שמבהירים שהבסיס להם איננו עריכתי אלא משלב השוטינג. "לרקוד עם רגיצה" לוקח את הקונספט של מאץ'-קאט לגבהים חדשים, ועל אף שהוא כיבכול אסוציאטיבי במהותו, ברור שהכול פה תוכנן בקפידה למקסימום אפקט סיפורי ורגשי. חד משמעית אחת התגליות הנהדרות של הפרויקט מבחינתי עד כה.

צרפת – "קמיל קלודל"

גם הנציגות הקנדית הפתיעה אותי מאוד, בעיקר כי הייאוש מהצפייה ב"שיחות מלוכלכות" עדיין קיים בי. כל כך לא אהבתי את המועמדות הקודמת שביים דניס ארקן, שמאוד חששתי להיכנס לזו החדשה, אבל באמת שמדובר בשמיים וארץ. "ישו ממונטריאול" הוא בהחלט הסרט הכי אייטיזי של הקטגוריה ב-1989 – ואולי בתולדותיה באופן כללי – על האופנה, הסטים, המוזיקה והדיאלוגים, וככזה מרגיש שמייצג איזושהי עשייה רעננה ועכשווית יותר. זה כמובן לא היה מחזיק יותר אילולא התסריט המעולה שלו. גם אם יש לו אג'נדה מאוד ברורה שארקן מדי פעם ממש צועק אותה, והוא כולו סמלים על סמלים, הוא עדיין חכם וחריף, ומגובה בעשייה קולנועית לה מגיעים שבחים רבים.

לא שהייתי לוקח את המועמדות היחידה בתולדות פורטו ריקו ממנה, אבל זה מאוד מתסכל מכיוון אם היו מחליפים את "מה קרה לסנטיאגו?" בסרטיהם של קוסטוריצה, אנגלופולוס או שיאו-שיין, זו כנראה הייתה הקטגוריה הטובה ביותר בתולדות הפרס הזה. בשלב הזה התואר עדיין נותר בידיהן של 1965 ו-1975. ספק גדול אם יילקח מהם.

מונה המועמדויות (והזכיות) נכון ל-1989:
צרפת – 26 (מתוכן 8 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 22 (מתוכן 8 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 14 (מתוכן זכייה אחת)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
רוסיה / ברית המועצות – 9 (מתוכן 3 זכיות)
שוודיה – 9 (מתוכן 3 זכיות)
גרמניה (מערב) – 8 (מתוכן זכייה אחת)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
צ'כוסלובקיה – 5 (מתוכן 2 זכיות)
יוון – 4
מקסיקו – 4
שוויץ – 4
ארגנטינה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
הולנד – 3 (מתוכן זכייה אחת)
אלג'יר – 2 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 2
הודו – 2
נורבגיה – 2
קנדה – 2
אוסטריה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
ניקרגואה – 1
פורטו ריקו – 1

הפרקים הקודמים: