״כשהאור נשבר״, סקירה

כותרת הסרט "כשהאור נשבר" (When the Light Breaks) היא, באופן בולט, בעלת יותר ממשמעות אחת. אפשר לנחש זאת גם לפני הצפייה בסרט; הציפייה היא גם לדימוי של שבירת אור וגם לרגע מפנה בחיים הכולל אובדן של נקודת אור. ואכן, הבמאי האיסלנדי רונאר רונארסון (״דרורים״) מתחיל את הסרט עם שוט של שקיעה, סוג של דימוי של אור נשבר ותוך דקות ספורות נמסר לנו גם סיפור קצר על שני אנשים מאוהבים שאחד מהם מתייחב לסיים את הקשר עם בת הזוג המוכרת שלו. דקות הפתיחה של הסרט מסתיימות בשוט הכולל מעקב אחר תאורה מלאכותית, בטרם מגיע לפריים בצורה מרשימה מבחינת עשייה אור מסוג אחר, המכניס את  כל הסרט לטלטלה. אורון כתב על הסרט והרחיב לגבי הפתיחה הזו במהלך פסטיבל הסרטים ערבה. לכן מה שאכתוב בהמשך איננו ספוילר (רק למי שלא ירצו לדעת כלום לפני הצפייה) אלא התייחסות לסוג הדרמה או הטרגדיה הנידונה בסרט.

מלא מעט בחינות, אחרי הפתיחה הזו, "כשהאור נשבר" הוא עיבוד של מה שהתרחש, עם פרטי מידע שהקהל מבין בהדרגה ואחרי הדמות הראשית, שבעיקר צריכה לעכל את השינוי בחייה וחלק ניכר מן הזמן לא יכולה להביע באופן גלוי את מה שהיא אכן מרגישה. המהלך הרגשי שלה, גם בסיום הסרט, לא הושלם עדיין, יש עדיין לעכל או להתגבר על רגע השבר. אפשר לראות בסרט עיבוד ראשוני שלה עם הכאב שבאובדן אדם אהוב בתאונת דרכים רבת נפגעים, כאשר זה מלווה במצב שלה כמי שניהלה רומן בסתר. מי שמצפים ממנה להיות עצובה כי מדובר באסון מזעזע שמתרחש בפתיחה, אבל הנגיעה האישית המדויקת שלה למצב ידועה רק למעטים.

זוהי גם הסיטואציה הבסיסית של הסרט "הפילגש" של מעיין ריף, ודומה כי יש מחויבות לכל מי שכותב על הסרט בישראל להתייחס לכך. אבל מעניין כי בסופו של דבר שני הסרטים מציגים דינמיקה שונה לגמרי ומצב אחר של הגיבורה, גם אם שניהם מתרחשים בעולם האמנויות. ב"הפילגש", הגיבורה ושמה אלה (דאנה איבגי) היא מלבישה בתיאטרון, תפקיד פחות נחשב "אינטלקטואלית" בסביבת עבודה בה כולם פחות או יותר ידעו על הרומן שלה עם יוצר ההצגה, בעוד האישה החוקית של המנוח נראית אריסטוקרטית ועשירה יותר מולה;
גיבורת כש"שהאור נשבר" היא אונה (אלין הול), סטודנטית בבית ספר לאמנויות. בגיל צעיר היא נדדה הרבה בעולם והיא גם התנסתה בהרבה סוגים של אמנות – היא מציירת, מדברת על מייצג אמנות קונספטואלית שערכה, ולומדת גם משחק לתיאטרון, באופן שכנראה מדגיש יותר תיאטרון נסיוני. המאהב שלה, שאנו פוגשים בפתיחה, הוא דידי (באלדר אינרסון), גם הוא סטודנט במקור אבל הסביבה יודעת על קירבה בין השניים בגלל שהיא חלק מלהקת הרוק בה הוא חבר.

מה שמתגלה בהדרגה במהלך הסרט היא שאונה היא אאוטסיידרית בתוך הלהקה ובקרב חבריו של דידי, מפני שהיא יותר אשת העולם הגדול מהם. ליתר דיוק: כולם גדלו בעיר או יישוב קטן יותר, שמצריך טיסה מרייקיאוויק הבירה לאזור אחר באיסלנד – והיא לא. בהתחלה נראה כי יש לה אינטימיות טבעית עם דידי, אבל הוא גדל עם קבוצת חברים רחבה אותה היא מכירה רק בחלקה, דבר שניכר בחלק של הסרט בו הם מנסים לאתר מידע על גורלו של דידי וידיד נוסף שלהם; כולם מכירים את כולם, בעוד לדידי יש מכרים בעיר, אבל לא בכל קבוצת החברים שהיא חלק ממנה, חלק מהתהליך האבלות. בשלב מסוים כולם צריכים לעטוף את קלרה (קאטלה ניאלסדוטיר), החברה של דידי, ממנה שמענו שהוא התכוון להיפרד.

שתי הנשים האבלות מאוד שונות: אונה עירונית ואמנותית, בעלת מראה שמייצר אמביוולנטיות מגדרית, החוברת לכך שקלרה אמרה כי היא שמעה שהיא לסבית. זאת בעוד אונה מגדריה את עצמה פאנסקסואלית. לא בטוח האם קלרה מבינה את מהות ההגדרה, אמנות קונספט היא לא מבינה ולא אוהבת במוצהר, גם אם החבר שלה עסק בכך. איסלנד כולה היא מדינה מודרנית, אבל דומה כי בכל זאת קלרה מעט יותר מסורתית, או פחות בקיאה באמנות. מערכת היחסים בין שתי הנשים, שמתחילה בקרירות, כוללת הפתעות ותפניות בהגדרה שלהן.

הסרט לא נע בקצב מהיר, אבל הדברים מתרחשים במהירות עבור אונה. תחילה היא מתקשה לא רק לעכל, אלא בכלל לתפוס כי דידי היה מעורב בתאונה. היא עוברת את שלבי האבלות גם אם היא לא בטוחה כמעט בכל רגע נתון עד כמה היא יכולה לחשוף את העצב שלה. דומה כי גם כשהיא לא מדברת הרבה, היא חושפת משהו מעצמה ויש מקומות בהם אנשים אחרים, כולל קלרה, מרימים אותה נפשית. שתי הנשים לא משוחחת על הרומן וקיים ספק אם קלרה חושדת במשהו בכלל או שמא היא יודעת הכל, אבל בדרך כלשהי הן שם אחת בשביל השנייה. כולל באופן בו קלרה חווה רגע הבנה של יופי בפרויקט אמנות. כולל רגעים בהם אונה מאמצת סוג של פשטות כנחמה, דרך קירבה שלא בהכרח צריכה מילים או הגדרה.

"כשהאור נשבר" הוא קולנוע אמנותי ורב רמזים, אבל לאו דווקא צפייה מאתגרת. העיסוק באבל פתאומי מרגיש רלוונטי במיוחד לישראל בתקופה הנוכחית, כולל באופן בו הטרגדיה הפרטית היא גם חלק מאסון לאומי, ושאלה על מה פירוש הדבר ״אסון לאומי״ מלבד רבים שחולקים את הכאב. התסריט שלו נראה מורכב מרגעים ולא ממבנה סדור, עד שסגירת כמה מעגלים בסוף חושפת עד כמה מחושב היה המהלך אותו רונארסון מייצר בסרט. בלי הפתעות גדולות, אך עם לא מעט אנושיות. הדימויים שלו עשויים היטב וראויים להערכה, גם אם בסופו של דבר רק מעטים מהם הפעימו אותי ממש. פחות מסרט כמו "כלת ההר" שמציג במקביל בבתי הקולנוע, גם עליו כתבנו במסגרת פסטיבלית קודם לכן. אולם, "כלת ההר" האיטלקי הוא סרט מאתגר בהרבה. גם אם אני מעדיף אותו באופן אישי, "כשהאור נשבר" מרגיש אמנותי באופן כנה ובמקביל יכול לגעת בנתח גדול יותר של קהל.