סרטים חדשים: ״חלב״, ״חסין כאב״, ״כל מה שאנחנו מדמיינים כאור״, ״ארץ האבודים״, ״תכנית פרישה״, ״מלחמת האריות״, ״איש הכלב״, ״המשפחה המכושפת שלי״

חג פורים שמח, למי שחוגג או חוגגת, נדמה לי שגם השנה לא ״מוכרחים להיות שמח״ כמאמר הפתגם. אולי אפשר, לא שופט. בחדשות קולנוע משמחות, יש מנהל אמנותי חדש לסינמטק תל אביב, אחרי תהליך חיפוש ממושך. ברכות על המינוי של אבישי דויד כהנא, שאולי תכירו מעברו בפסטיבל קולנוע דרום, ביה״ס סם שפיגל או מהסינמטק התל-אביבי עצמו שם כיהן כמנהל פיתוח התוכן. המון בהצלחה, מאיתנו הלקוחות הנאמנים של בסיס האם הקולנועי של מרבית סריטה. בחזרה אלינו, השבוע הוקדש להשלמות עם דאבל סקירות על סרטי פברואר בולטים שלא הגענו אליהם בזמן, מאת רוי ועופר, שהספיק גם לסקור סרט טרי יותר. אור שב לענייני האוסקר הבינלאומי, בפרק מסונכרן היטב עם עוד זכייה של ישראלים בטקס האחרון, זה שבגללו הפרויקט היה בהפסקה של שבוע. אני הייתי שמח להפסקה, מעבר ליום הנוסף שלקח לי להעלות את המדור, אבל יש שמונה סרטים בבתי הקולנוע ועוד אחד שלא יכולתי להתעלם ממנו בצפייה ביתית.

חלב – הסרט הישראלי לשבוע זה, בבימויה של מאיה קניג (״אורחים לרגע״), הידועה גם כעורכת עסוקה ומצטיינת. היא גם כתבה את התסריט וזכתה עבורו הן בפרס אופיר והן בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, שם כתב על הסרט עופר. המוזיקאית הילה רוח מככבת בתור טאלה, מוזיקאית שלא מצליחה להתפרנס מהאמנות שלה וצריכה למצוא עבודה כדי לכלכל את בתה התינוקת. כפי שהיא מציגה זאת בראיון עבודה, האב לא בתמונה, והיא מתקבלת למשרה לא שגרתית. בעולם של הסרט קיימת מחלבת חלב אם, שנקראת ״שביל החלב״, ובעצם חולבת אמהות טריות כדי למכור מוצר פרימיום להורים שלא רוצים או יכולים להזין את תינוקם. העבודה במפעל כאמא-חולבת מקרבת את טאלה אל הנשים האחרות במצבה, אבל יום אחד היא חוצה את הקווים ומתפתה לבדוק לאן נשלח הנוזל היקר. כך נכנסת לעלילה הדס ירון, בתפקיד המשנה הכי משמעותי, לצד אורלי רות פלדהיים כאמא של הגיבורה. במפעל תמצאו את המנהלת טלי שרון ואת העובדות סמירה סרייה, מעיין תורג'מן, נוריה דינה לוזינסקי ואחרות. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.

כל מה שאנחנו מדמיינים כאור (All We Imagine as Light) – כמעט שנה, מאז מאי 2024, אני חולם שכבר יגיע הסרט הזה ארצה. החלום התגשם לרגע בקיץ בפסטיבל ירושלים, אז שמחתי לגלות שהמנהל האמנותי הנכנס דאז חולק את אותה האהבה לסרטה השני של פאיאל קפדיה (״לילה של אי ודאות״). גם בקאן אהבו אותו מאוד, מקום שני מכובד, כלומר הגרנד פרי/הפרס הגדול של התחרות הרשמית. מאז הוא צץ בעוד הזדמנויות אבל עכשיו מגיע מבחן הקהל ואני מקווה ומאמין שסרט כל-כך יפה ועדין צריך להיות מוצג לא רק בפסטיבלים וסינמטקים, להחזיר לבתי הקולנוע הילה של איכות אמיתית. עם כל הכבוד לסרט שגנב לו את דקל הזהב וחוזר עכשיו אל בתי הקולנוע אחרי הזכיות באוסקר. הסרט מתמקד באחיות בית חולים במומבאי, ספציפית במחלקת נשים, ומציג גם את שגרתן על רקע שאון העיר: אחות נשואה (קאני קוסרוטי) שלא הספיקה להכיר את בעלה משידוך לפני שטס לעבוד בחו״ל ולא שמעה ממנו יותר, אחות צעירה (דיוויה פראבהא) שנפגשת בסוד עם בחור מוסלמי שהוריה לא יקבלו כחתן, וטבחית מבוגרת (צ'איה קאדאם) שנאבקת בקבלנים המנסים לפנות את ביתה כדי לבנות מגדל. בחלק השני של הסרט שלוש הנשים ייפגשו בכפר דייגים פסטורלי והסגנון הקולנועי של הבמאית יפנה עוד יותר לכיוונים מופשטים ויפהפיים.

חסין כאב (Novocaine) – נעבור אל הקולנוע האמריקאי ואל מה שמסתמנת כהפתעת עונת היובש בארצות הברית. ג׳ק קוויד מככב בתור אדם שלא מרגיש כאב. כלומר, סובל ממצב רפואי כזה, או שאולי סובל זו לא המילה הנכונה. אין לו יכולת ריפוי מוטנטיות וזה לא כוח-על, עד כמה שהבנתי בלי לראות, הוא פשוט ייפצע וידמם כמו כולנו אבל בלי המנגנון שמאותת לגוף שלו שקרה אסון. את הנס הנוירולוגי הזה הוא מתכוון לנצל לטובתו כאשר הוא נאבק בחבר׳ה מפוקפקים שחטפו את אשת חלומותיו. כיוון שמגלמת אותה אמבר מידת׳אנדר, אני מצד אחד מבין אותו ומצד שני מזכיר מה היא עשתה לחייזר מסוג טורף בסרט ״הטרף״, אז ספק שהיא נכנעת בקלות לריי ניקולסון וג׳ייקוב בטלון. על התסריטאי לארס ג׳ייקובסון לא שמעתי קודם לכן ומבין הסרטים של צמד הבמאים, דן ברק ורוברט אולסן, שמעתי רק על ״נבלים״ מלפני כחמש שנים.

כל מה שאנחנו מדמיינים כאור

ארץ האבודים (In the Lost Lands) – הסופר ג׳ורג׳ ר.ר. מרטין הוא כנראה סחורה לוהטת מספיק על מנת שגם עיבוד לסיפור קצר שלו יעורר עניין. אלא אם אתם ואתן שומרות אמונים משום מה לצמד היצירתי מאחורי הקלעים של הסרט הזה, הבמאי-כותב פול ו.ס. אנדרסון והשחקנית-מפיקה מילה יובוביץ׳. היא מגלמת מכשפה שנשלחת בידי מלכתה, יחד עם שרירן בגילומו של דייב באוטיסטה, אל ארצות הרפאים. מטרתם היא לשוב עם כישוף רב עוצמה שמסתתר שם, אויביהם נעים בין אנשים לשדים, וכל זה מצולם בשני צבעים: עכור וכואב בעיניים. נראה כאילו פול ״לא תומאס״ אנדרסון ראה את הגלגולים האחרונים של ״מקס הזועם״ ו״חולית״ וחשב שהוא יכול גם. בכתיבה שותף גם קונסטנטין וורנר.

תכנית פרישה (The Retirement Plan) – אנחנו רשמית בסופש טראש, כי יש גם סרט חדש של ניק קייג׳ בבתי הקולנוע. ליתר דיוק קומדיית פשע ופעולה, כך בהגדרה. הקייג׳ מגלם קשיש שנהנה מחיי פרישה באיי קיימן, עד שהנכדה שלו מופיעה בפתח ביתו. או סירתו, או ספסל ציבורי, אני מודה שהטריילר בילבל אותי. בכל כתובת מגורים שהיא, גיבורנו יצטרך לחזור לעניינים כי כפי שמספרת לו הנכדה, הוריה בסכנה. ליתר דיוק, עוד סרט חטיפה והצלה לפנינו, כי קייג׳ מגלם מתנקש-על לשעבר שישמח לחסל את כל העוזרים של רון פרלמן וג׳רי ארל הילי כדי להבטיח את שלום בתו (אשלי גרין) והנכדה. טים בראון כתב וביים.

מלחמת האריות (Chhaava) – חזרנו להודו, לסרט מסורתי יותר ומסחרי לגמרי. העניין הוא שהתקצירים ממש לא עושים חסד עם מה שנראה בטריילר כמו אפוס עצום ומטורלל, ספק גדול אם מדויק היסטורית, על אחד הפרקים הרבים בדברי הימים של האימפריה ההודית. התקציר בעברית, לשם דוגמה, שאני מהמר שכתבה מכונה: ״בנו של שיוואג'י, סמבהאג'י נלחם נגד הקיסר המוגולי, אורנגזב, כדי להגן על הממלכה המארטהית, רוחו חסרת הפחד והבלתי ניתנת לשליטה של סמבהאג'י יחזק את מורשת ממלכת אביו, וישנה לנצח את ההיסטוריה של הודו. סאגה אפית של גבורה, הקרבה והחתירה הבלתי פוסקת לחופש״. אם יורשה לי לפרשן, סרטו של לקשמן אוטקאר נראה כמו מאבק בין שליט קשיש ועקשן לבין הכוחות החדשים המאיימים על שלטונו. הילייטס בקדימון: סופלקס צד, ריקודים רבי משתתפים, קרב אגרופים עם אריה. מלך החיות, לא אדם בשם אריה.

תוכנית פרישה

איש הכלב (Dog Man) – נעבור לאנימציה ואל סרט שנשמע כמו יותר מדי סרטים אחרים עם שילוב של ״דוג״ ו״מן״ בכותרת בשנים האחרונות. תודה לחברת ההפצה שהצליחה לתרגם את שתי המילים הכל-כך מורכבות האלה ליצירת ״איש הכלב״, הפקה של אולפני דרימוורקס וספין-אוף של ״קפטן תחתונים״. בישראל תוכלו לבחור בין גרסאות דוברות עברית, ערבית, רוסית ואנגלית, שהיא שפת הדיבוב המקורית. את איש הכלב אין צורך לדבב כי הוא בעצם בעל ראש של כלב וגוף של איש, אחרי שתאונה בעת מילוי תפקידם של שוטר וכלבו אילצה צוות רפואי לאחד ביניהם על מנת להצילם. כן, גם לדעתי זה ״רובוקופ״ לילדים. בכל מקרה, הסופר-שוטר והכלב הטוב הזה צריכים לעצור חתול מדבר ומרושע (פיט דייוידסון כמובן) ולהקשיב למפקד המשטרה (ליל ריי האורי) למרות הסחות דעת כמו סנאים, צעצועים וכדורים. פיטר הייסטינגס הוותיק (״פינקי המוח״) ביים.

המשפחה המכושפת שלי (My Freaky Family) – את סרט האנימציה הזה תוכלו לראות בישראל רק בגרסת הדיבוב העברי, על אף שהוא דובר אנגלית במקור. מדובר בהפקה משותפת לגרמניה, אירלנד ואוסטרליה, בניצוחו של מארק גראוואס שאינני בקיא ביצירתו. זהו סיפורה של בטי בת ה-13, הנורמטיבית היחידה במשפחה שכוללת כל מיני יצורים קסומים ומכושפים. לפני יום הולדתה ה-13 היא מעוניינת להוכיח לכולם שגם בה יש קסם, על ידי הצטיינות במוזיקה. כפי שאביה מסביר לה, יש שירים שחזקים מכל קסם, ודווקא היא תצטרך להציל את משפחתה מידיו של מכשף.

שלב החשמל (The Electric State) – נסיים אצל נטפליקס, בסרט שעלה יותר מכל שאר הסרטים לעיל אבל תוכלו לראות בבית החל מהיום. זהו סרטם של האחים ג׳ו ואנטוני רוסו, שמתקשים להוכיח שאי פעם היה להם כישרון בלי המכונה של מארוול (אולי לכן ישובו אליה בעתיד הקרוב) אבל לא מפסיקים לנסות משום מה. הפעם הם בוראים עולם דיסטופי / רטרו-פוטוריסטי / סייבר-פאנקי / היסטוריה אלטרנטיבית, ובה רובוטים תמוהים למראה הם השליטים והאנושות חיה במחתרת. מילי בובי בראון היא צעירה שצריכה לצאת מן המחבוא כדי להציל את אחיה, כריס פראט מצטרף אליה וגם וודי הרלסון וקי הוי קוואן בעסק. האחים רוסו הביאו את התסריטאים שלהם ממארוול, אז הציפיות שלי מתחת לרצפה. מצד אחר, אין ספק שאקליק ואצפה ממש כמו כולם.