• ראש העכביש
  • סרטים חדשים: ״המיניונים: עלייתו של גרו״ בקולנוע
  • ״סרט בנות״, סקירה מסופשבוע גאווה
  • אימת החודש - יוני 2022
  • סקירה תיעודית כפולה על צמד סרטים ישראליים
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח מסכם על סרטים זוכים
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח אחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח של אורון לפני סגירה
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

פסטיבל דוקאביב 2022: המלצות ואזהרות

15 במאי 2022 מאת מערכת סריטה

פסטיבל דוקאביב לקולנוע תיעודי, מעבר להיותו אחד מאירועי הקולנוע האהובים עלינו, הוא גם סוג של יריית הפתיחה של פסטיבלי ישראל הגדולים, ואחרי כמה שנים מפחידות סוף סוף יש הרגשה של חזרה למה שהכרנו (גם אם הפסטיבלים ממשיכים בהייבריד מבורך של אולמות וסטרימינג).
קופות הכרטיסים כבר נפתחו לדוקאביב 2022, אבל הפסטיבל עצמו יושק רשמית ב-26 למאי, וימשיך עד חג השבועות עם כמות מופרעת של יצירות, סדנאות אמן, מפגשים ואירועים שונים. אנחנו פה לדבר על הסרטים כמובן.

בעזרתן הנפלאה של נשות יח"צ הפסטיבל, מירה ואלמה, הצלחנו כל חברי סריטה במאמץ קבוצתי לראות ולכתוב על מעל ל-20 סרטים מהתוכנייה הבינלאומית, בתקווה שיוכל קצת לעזור לכם ולכן לעשות סדר בכל הטוב הזה. הסרטים מופיעים לפי סדר אלפב"תי. שימו לב שבסוף כל התייחסות לסרט ייכתב מי אחראי את הטקסט, ולחיצה על שם הסרט תוביל אתכם לדף שלו באתר הפסטיבל לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים את תבחרו.
נגיד גם שמעבר לסרטים המופיעים פה, יש עוד שלושה שכבר כתבנו עליהם בהזדמנויות קודמות: על ״אש האהבה״ ו״בית עשוי קוצים״ כתב אורון כחלק מדיווחי סאנדנס שלו, ו״יער הארגמן״ קיבל התייחסות מעופר בפוסט מקדים לשלוחה של דוקאביב בגליל.

נתראה בפסטיבל!

 

Nothing Compares 

"אם זה סרט על שינייד אוקונר גם כיוצרת, למה נתנו לו שם של שיר שכתב פרינס, מתוך כל השירים שלה?" שאלה לגיטימית שנשאלתי כשסיפרתי שיש סרט חדש שמבקש להתבונן אחורה, ולהציג באופן כן וביקורתי את נסיבות חייה. הרי לאוקונר, שפעילה עד היום, יצאו הרבה יותר משני האלבומים הראשונים ויש לה שירים, כולל סינגלים מוכרים מאותה תקופה כמו "מנדינקה" או "I want your hands", שיצרה בעצמה או לפחות לקחה חלק מהותי בכתיבתם. אבל תוך כדי צפייה בסרט שביימה קת'רין פרגוסון, הבחירה בשם של הלהיט הגדול ביותר שלה (עד היום) שהפך אותה בבת אחת לכוכבת בינלאומית, הולכת ומתבהרת.

הסרט מתמקד בתקופה ספציפית, כשהכשרון שלאוקונר התגלה בבית לנוער בסיכון שניהלו נזירות, ולשנים הראשונות שלה ככוכבת שהתקשורת וההמונים חיבקו, עד שהיא אמרה כמה דברים שלא התיישבו עם המיינסטרים האמריקאי. הוא עוסק בקול שלה, גם כזמרת ויוצרת, וגם כאדם שמחפש ביטוי, ביטוי כתרפיה, וביטוי כמחאה. בהתאמה, לא תראו כאן ראשים מדברים, בכלל, אלא רק תשמעו את הראיונות עם שינייד של ימינו, שנשמעת מבוגרת, עם קול נמוך וצרוד יותר מזה שתשמעו בראיונות ובקטעי הארכיון המוקלטים שמשולבים בסרט. כך גם תשמעו יוצרים ששיתפה איתם פעולה לצד אנשים שהכירו אותה כנערה, וגם קולות של אמנים שהשפיעה עליהם. כתובית בצד המסך מזהה למי שייך הקול, בזמן שהסרט מציג קטעי אווירה של עצים ונופים או מעין שחזורי אווירה של שחקנית מהגב עם ראש מגולח – אלו הקטעים החלשים והמפריעים ביותר בו, שכן הם מרגישים כמו מרכיבים מלאכותיים וזרים בתוך סרט שכולל הרבה סיקורים חדשותיים, קטעי הופעות ותכניות בידור.

אם תצליחו להתעלם מאלו, מתקבלת כרוניקה מעניינת ומטרידה ברלוונטיות שלה מבחינת המסרים שאוקונר זיהתה את עצמה בקול עימם, החל מהביקורת הפרובוקטיבית במתכוון שלה נגד האפיפיור בשל פשעים, בעיקר של פגיעה מינית, שהכנסייה העלימה, דרך מאבק למען זכויות נשים על גופן בכל הקשור להפלות ואמצעי מניעה – נושא שהיה טאבו באירלנד השמרנית בה גדלה, וכולל הזדהות עם מיעוטים וקהילות נרדפות. הסרט מציג את הסיפור מנקודת מבט שמבקשת לעשות עימה חסד עכשיו, כמו כדי לתקן עוול תקשורתי, שנים רבות אחרי שהנזק כבר נעשה.
אישית מעט התאכזבתי שהסרט לא ממשיך ומספר עליה עוד, אבל אפשר להבין את הרצון להתמקד בשנים המכוננות, בעלייה ובנפילה, ואולי ברצון לא להיכנס למחוזות אישיים וצהובים יותר כמו ההתאסלמות שלה, או ההתאבדות של בנה בן ה-17 בינואר השנה (מה שסביר להניח שקרה אחרי שצילומי הסרט הסתיימו). מדובר אם כך בהצצה שמרגישה חלקית לחייה, אבל לוכדת היטב הלך רוח ותקופה, ומציגה אישה צעירה שנחגגה ואז נענשה כשהיא מנסה לבטא את הקול שלה.
(לירון סיני)

אולטרה-ויולט וחבורת יורקות הדם
Ultraviolette and the Blood-Spitters Gang

מגמה בולטת בסרטים שראיתי לקראת הפסטיבל היא ריבוי כאלו המבוססים על חילופי מכתבים, כאשר ההשפה החזותית שלהם מורכבת מחומרי ארכיון מסוגים שונים לצד כמות משתנה של שחזורים/סצנות מבוימות. אמנם זה איננו תת-ז'אנר חדש, אבל כל אחד משלושת הסרטים שראיתי בוחן מחדש את הגבולות שלו (על השניים הבאים, "אוספים ביצים" ו"לילה ללא ודאות" תוכלו לקרוא בהמשך). כולם מוקרנים במסגרת עומק שדה לסרטים הבודקים מחדש את גבולות הקולנוע התיעודי בכלל. יחד עם זאת, מדובר בשלושה סרטים שונים מאוד בטון וכל אחד מהם מספק חוויה צפייה אחרת.

במקרה של הסרט הזה, הבמאי רובין הונצינגר מצא אסופת מכתבים המיועדת לסבתו. את המכתבים כתבה אישה בשם מרסל, שניהלה עם סבתו רומן בשנות העשרים בצרפת, כאשר השתיים היו עוד נערות. מאז הנתיבים שלהן התפצלו: סבתו של הבמאי המשיכה לרכוש השכלה והתרחקה מחברתה/אהובתה הישנה, בעוד מרסל החלה לעבוד כמורה. מן המכתבים עולה תחושה של קשר שהותיר טעם של עוד. מהר מאוד מרסל נעשית חולה וחלק ניכר בסרט מוקדש למכתבים מבית הבראה לחולות שחפת, בו פגשה בסופו של דבר חבורה של נשים צעירות.

זהו סיפור שצובע את העבר בצבעים חדשים והוא מסופר לא רק דרך המכתבים, אלא גם דרך צילומי ארכיון בסטילס ובסרטים, חלק מהן של הנשים המדוברת וחלק מהן של נשים אחרות באותה תקופה, כולל רגעים של חידון קולנועי עם שימוש חלקי בסרטים מפורסמים, בעיקר של במאיות שפעלו בתקופה. פה ושם הסרט משלים את הסיפור מעבר למה שכתוב במכתבים וגם משתמש בכפילות לנשים, אולם הלב של הסרט נותר הבסיס של הקשר, כפי שסופר בזמן אמת דרך חלופת מכתבים המתארת סיפור אהבה לא שיוויוני ברמת החיבה והשמירה על הקשר. בנוסף, הסרט עוסק גם בביטוי אישי והתגברות על חולי ועל תנאים מגבילים בחברה. לכן היצירה מצליחה לרגש בכמה אופנים שונים.
(עופר ליברגל)

אוספים ביצים, למרות הכל
O, Collecting Eggs Despite the Times

הסרט השני על חלופת מכתבים מתרחש בערך באותה תקופה, אך סרטו של הבמאי פים צוויר מספק חוויה שונה לחלוטין. אם "אולטרה ויולט" התאפיין במכתבים עשירים ברגשות ותשוקה, מכתביו של חוקר ביצי הציפורים מקס שונוֶטֶר מאופיינים בניתוק מן המציאות. שונוטר גילה תשוקה לאיסוף ביצי ציפורים מילדות והפך לא רק לאספן אלא גם לחוקר המוביל בתחום. הסרט מורכב מחלופת מכתבים בינו לבין חוקרים אחרים מגרמניה ומשאר אירופה, לצד השינויים הפוליטיים החלים במאה ה-20.

ברמה החזותית, בפתיחת הסרט צולמו לצד המכתבים הביצים עצמן. לאחר מכן, ככל שהפוליטיקה הופכת אפלה יותר עולה מינון צילומי הארכיון של קטעי החדשות. ההיסטוריה הכואבת של אירופה נמצאת ברקע, אבל שונוטר בשלו: דואג לאוסף בשל המצב, מנסה להשיג עוד ביצים נדירות. הוא כלוא באובססיה שלו, שהצופה יכול להחליט באיזה מידה היא משתלבת עם הסיפור הגדול של התקופה ועד כמה ההתמקדות רק בנושא העיסוק הרגשי מאפשר את הפשעים מסביב. יש לציין כי בעיניים של היום, על מנת לחקור את ביצי הציפורים פגעו שונוטר וחבריו לעיסוק בצורה הרסנית בבעלי החיים, מה שמטיל צל על המחקר שלו. אבל למרות הדברים הללו, הסרט נותן למכתבים לדבר והתוצאה היא דמות שאינה רק שלילית, אלא אדם שמאוד אוהב את המקצוע שלו. זה סרט למיטבי לכת, אבל הוא מאיר בצורה שונה את ההיסטוריה המוכרת של המאה הקודמת.
(עופר ליברגל)

אטלנטיס
Atlantide

זה קורה מעט מאוד, אבל מדי פעם נוצר מצב בו אני צופה בסקרינר לקראת פסטיבל ואומר לעצמי, עצור עכשיו. אתה צריך לחוות אותו על מסך קולנוע עם סאונד של אולם, ואם אפשר גם בלי הטבעות מציקות של חברת ההפצה על הפריים. מגיע לסרט הזה יותר. אומר גם שלרוב אני מכריח את עצמי להמשיך, בעיקר כי אני רוצה להמליץ עליו מבעוד מועד. כשמשהו באמת טוב ממש קשה להפסיק אותו באמצע, וזו עוד הוכחה שכשסרט עובד הוא עובד גם אם התנאים לא אופטימליים.
"אטלנטיס" הוא ללא ספק אחד המקרים האלו, אבל לפני שאספר לכם למה הסרט הזה הגניב אותי לחלוטין, ושהוא בקלות הטוב מבין סרטי דוקאביב שנחשפתי אליהם מראש, אולי כדאי לפרט גם למה אתם צריכים לחשוב פעמיים לפני שתלכו אליו. רק בשביל שלא יהיו בעיות אחר כך.

סרטו של יורי אנקרני הוא חוויה של תמונה וסאונד, ולא של נראטיב. יש בו דמות, ולדמות יש סיפור, אבל זה רחוק מלהיות הדגש בו. בעקבות זאת הוא דורש לא מעט אורך רוח מהצופה, בטח כאשר הוא מצריך מאה דקות שלעיתים בוחנות את הסבלנות. ואם להוסיף על כך, ואני כותב זאת בזהירות, אני מאוד מפקפק בכמות "התיעודית" שיש בו.
עכשיו כשזה מאחורינו ואתם יודעים מה שצריך לדעת, קבלו את ההמלצה החמה ביותר שלי. הסרט הזה, במרכזו בחור צעיר מפרברי ונציה שבעיקר שט על סירת מנוע רוב היום, הוא פשוט מדהים. הצילום שלו הוא מהיפים שראיתי מזה הרבה זמן, עבודת הסאונד היא מהסוג שמטביע את החושים, וזה אחד מסרטי חוויית הנעורים הכי בלתי נשכחים שיש. איפשהו בין פאולו סורנטינו לניקולס וינדינג רפן, הוא מעביר פיסת חיים בצורה קולנועית כל כך מרשימה וטהורה, שהוא כמעט בגדר נס. כמו כן, שוט הסיום הכי מהפנט, רודף, ומדביק למסך שאני זוכר.
(אור סיגולי)

איך להציל חבר מת
How to Save a Dead Friend

סרטה של מרוסיה סירצ'קובסקאיה הוא תיעוד אינטימי לאורך שנים רבות של מערכת היחסים שלה עם קימי, בן זוגה לשעבר. אולם הסרט הוא לא רק מבט על מערכת היחסים שהסוף העצוב שלה נחשף הן בכותרת הסרט והן בסצנה הראשונה. הבמאית תיעדה את הקשר הזוגי החל מגיל ההתבגרות ודרך עליות ומורדות, לא בהכרח מתוך ידיעה שהיא רוצה לעשות את הסרט הזה. כאשר היא באה לספר את הסיפור, השקפת העולם שלה כבר מגובשת הן בתור אישה והן בתור קולנוענית. התוצאה לא רק מעניקה אנושיות לחבר/בן זוג המת, אלא נותנת ביטוי למה שנראה כמו דור שלם של צעירים רוסים החשים תחושת ניכור ודחף להרס עצמי או התאבדות.
הבמאית לועגת בקריינות שלה למי שטוען שצריך להיות רוסי על מנת להבין את המתחרש במדינה. מבחינתה "רוסיה היא למדוכאים, או לפחות לריאליסטים. ב-2005 הייתי בת 16 והייתי משוכנעת שזו השנה האחרונה שלי על פני האדמה". קימי הוא מי ששיכנע אותה לחיות בסוף אותה שנה, ובמהלך הקשר ביניהם היא התבגרה, הפכה לפעילת מחאה פוליטית וליוצרת, אבל התקשה להציל אותו מן התלות בסמים ומצדדים אחרים באישיות שלו שגררו אותו מטה, לא רק באופן אשר הוביל למותו.

יש הרבה סרטי תיעוד עצמי ותיאור של מערכת יחסים, אולם הם לא תמיד נוגעים במעמד הנמוך. הסרט הזה עושה זאת בהצלחה ובאור מלא חמלה לא רק כלפי קימי, אלא גם כלפי חברים ובני משפחה אחרים שגם הסיפורים שלהם עגומים. גודש הגורלות האכזריים מאפשר להבין כיצד הקריינות בפתיחה מחברת בין דיכאון לראייה ריאליסטית של העולם. יחד עם זאת, מדובר בסרט בעל גוון אופטימי, הנובע מעצם עשייתו ומן הדרך בה הבמאית יודעת לחשוף בהדרגה כיצד השקפת העולם שלה השתנתה מעט לאורך השנים, אותן כמה מבני דורה וחבריה לא שרדו. היכולת להביט על הדברים המתוארים בסרט בעמדה שיש בה גם קרבה אליהם וגם חכמה של מבט בוגר יותר ממרום השנים, מקנה לסרט כוח מיוחד ומצדיקה את הבחירה בו לתחרות הבינלאומית בדוקאביב.
(עופר ליברגל)

האלים של מקסיקו
Gods of Mexico

כל מהדורה של דוקאביב זקוקה לסרט כזה: מתבונן, מדיטטיבי, מזמין לשקוע פנימה ולהרהר או להפליג ולהיסחף בדמיון, לאבד לגמרי תחושת זמן ולהיסחף. למעט בפתיחה ובסיום הסרט נטול מוזיקה שאינה דיאגטית וכמעט נעדר דיאלוגים, וחשוב מכך – נטול הסברים. בעיניי זה נחמד לנחש במה עוסקים האנשים בפריים המוקפד, להבין עם כל פעולה יותר ויותר מה מטרתם, מה הם בונים, חופרים, מסדרים או מעמיסים. הכל בשילוב בין לונג שוטים מרהיבים וצילומי תקריב של פנים או פעולות. לכן נכנעתי ללא תנאי לסרטו של הלמוט דוסנטוס (שגם הפיק את ״אטלנטיס״, ראו לעיל), העוקב מרחוק ומקרוב אחר קבוצות פועלים מסוגים שונים בשני איזורים של מקסיקו. הצטערתי רק שלא ראיתי באולם קולנוע, עטוף במראות וצלילים ומעורסל בתוך החוויה. עם זאת, חשוב לדעת לאן נכנסים.

החלק הראשון מתרחש במישורי מלח לבנים בדרום מקסיקו, המצריכים תנודה רציפה של מים וגריפת התוצר המוכן. החלק השני עובר לצפון וצולל אל מכרות מתכת במערות עמוקות ללא סוף שהצבע השולט בהן הוא שחור. יש משהו כמעט נכון מדי בחלוקת ין-יאנג הזו, המתקיימת גם בתוך כל חלק – שגרת עבודה ביום ובילויים בלילה, כאשר הפועלים מדליקים מדורות, משחקים בקוביות, וחוגגים/מתפרקים עם מכונת זיקוקים ואש קרה (אזהרת טריגר לרגישים לצער בעלי חיים: קרבות תרנגולים).

אישית, החלק שני קצת תפס אותי פחות חזק מהראשון, אבל אאשים בכך את תנאי הצפייה הביתיים והנחותים תמיד לעומת אולם קולנוע בסצנות חשוכות. כמכלול, מדובר ביצירה אסתטית מאוד על ההבדלים בין עבודה או מלאכה לבין עמל. הבמאי מבכר את המונוטוניות והתמדה ויחד עם העורך השותף, יבראן אסואד (״יחידת נופש״), הם יוצרים כוריאוגרפיה של זיעה הנעה בקצב המוזיקלי של מכות קרדום ומגרפה. הזמנה לצופה לנוח מקצב החיים המערבי במאה ה-21 ולהתמסר להנאה של צפייה באנשים אחרים עובדים בסבלנות של מסורת עתיקת יומין.
(אורון שמיר)

בבה
Beba

הבמאית רבקה האנט יצרה דיוקן אישי דרך היחסים בינה ובין משפחתה ומארג הזהויות המורכב שלה: בת לאמא מוונצואלה ואב מהרפובליקה הדומיניקנית, שגדלה בסנטרל פארק ווסט, בדירת חדר בודד שאיכלסה חמש נפשות שלא תמיד דיברו אחת עם השנייה. הדיוקן הזה מוצג כקולאז' הנע בין סגנונות שונים: חלקו תיאור פיוטי של העבר מפי הבמאית, חלקו תיעוד של בני משפחה היום, וחלקו שחזור עם שחקנים של סיטואציות מן העבר. הסרט דן בקיפוח על רקע גזעי, בניסיון לחדש את הקשר למורשת האפריקאית, ובו בזמן גם במשיכה לעולם התרבות וביטוי אמנותי, כולל לתרבות המערבית אשר חלקה תורם לתחושת הקיפוח. אך זה לא דיוקן של מחאה בלבד, אלא סרט שכל סצנה בו מראה צד אחר בחיי היוצרת.

"בבה" מסופר את הסיפור באופן כרונולוגי פחות או יותר, החל מן הפגישה של ההורים ועד השלב בו האנט עובדת על הסרט, אולם נראה כי ההקשר הוא לא רק לינארי, אלא גם מחשבתי. הבמאית מוצאת דרך לחשוף בהגדרה צדדים שונים של האישיות שלה ועדיין להשאיר לא מעט מסתורין ו/או מקום לפרשנות. האנט לא רוצה לייצר קולנוע סנטימנטלי או להציג את עצמה כקורבן והתוצאה היא מסע קולנועי הבונה שפה מגובשת דרך הסגנונות השונים, כאשר היסוד החשוב ביותר לדעתי הוא שהאנט לא מתביישת מביקורת עצמית. יחד עם זאת, לתחושתי הסרט לא ממש מצליח לייצר עוצמה רגשית או פיוטית, אבל הוא עדיין מעניין לצפייה למי שמחפש סרט אישי שהוא גם פוליטי בדרכו וגם מנסה למצוא פתרונות קולנועיים ייחודיים.
(עופר ליברגל)

בוקוליקה
Bukolika

כדי לעזור לכם לדעת האם כדאי להתייחס לדעתי על הסרט הפולני של קארול פאלקה, אגיד שהוא מאוד הזכיר לי שני סרטי תעודה מפורסמים ומהוללים: הראשון הוא "גנים אפורים" מ-1975, והשני הוא "ארץ הדבש" הצפון-מקדוני, להיט הפסטיבלים והראשון שהיה מועמד לאוסקר הבינלאומי ולזה התיעודי במקביל.
אם הסרטים האלו הם כוס התה שלכם אז א) אתם בהחלט לא לבד, ב) כנראה שאתם צריכים לבדוק את "בוקוליקה". אם זה לא המצב, ממש כמו כותב שורות אלו שמצא קושי גדול להתחבר אליהם, אולי כדאי שתחפשו משהו אחר.

גם "בוקוליקה" הוא סרט מתבונן, וגם בו אנחנו עוקבים אחרי שתי נשים, אם ובתה, שחיות בדלות בלתי נתפסת במקום מרוחק ומבודד. בהקשר הזה, בעיני הקרדיט הכי גדול של פאלקה כבמאי וכצלם, הוא שעל אף העליבות ואורח החיים של גיבורותיו, אני לא חוויתי אותו כמזלזל או כמתנשא, וזה הכל חוץ ממובן מאליו. עם זאת, להגיד שהתעניינתי במה שקרה על המסך, או שהרגשתי שאני צופה בפיסת חיים מרתקת, זה לא משהו שאני לא יכול. הבדידות והשאיפה לקרבה אנושית בלתי מושגת בהחלט קיימות, אבל זה יכול להחזיק רק עד גבול מסויים. אני הרגשתי שיש משהו קצת עצלני בעשייה הזו, כאילו ההלם מהדרך שבה אנשים עניים חיים בשולי העולם זה מספיק על מנת להחזיק סרט של 70 דקות, ובעיני זה לא. דבר נוסף שהציק לי הוא השימוש בפס הקול, המורכב כולו משירי רוק אלטרנטיביים שאולי מרשימים בפני עצמם, אבל מרגישים כאילו הודבקו בכוח על הסרט כדי ליצור בכפייה אווירה שונה ורודפת. כניסוי באודיו זה מעניין, אבל הרגיש גם מלאכותי ולא קשור.
(אור סיגולי)

גיאוגרפיה של בדידות
Geographies of Solitude

שלוש שכבות מרכיבות את סרטה זוכה הפרסים של ז'קלין מילס – הראשונה היא המצע שלו, האי סייבל שנמצא בסמוך לנובה סקושה, פיסת טבע מרהיבה ושוקקת חיים שמאוימת על ידי פגעי האדם. השנייה היא השכבה המתווכת. זוהי זואי לוקאס, אישה שחיה שם בגפה כבר מעל לארבעים שנה, ומקדישה לו את כל קיומה. היא מתעדת, רושמת וחוקרת את כל מה שמתרחש במקום מהפסולת שנשטפת לחופיו, דרך לידת כלבי הים ועד מרכיבי צואת סוסי הפרא. השכבה השלישית, זו המרחפת מעל העולם הזה, היא נקודת המבט של מילס שמצלמת את המתרחש בפילם, מקליטה את רחשיו והופכת אותם לסאונד ומוזיקה.
כך משתלבים הדברים והופכים למבט על טבע, אדם וקולנוע באופן מאוד יוצא דופן ולעיתים גם מהפנט. זהו לא סרט מטיפני, הוא לא קורבן של אג'נדה סביבתית, אלא אקספירמנט לירי על העולם שלנו, דרך שתי נשים שרואות את החיים קצת אחרת. כמו הרבה סרטי תעודה אחרים השנה (לפחות אלו שנתקלתי בהם בשלב הסקרינרים) גם "גיאוגרפיות של בדידות" מאריך בדברים, או באימג'ים יהיה נכון יותר לומר, ולעיתים קצת מאוהב בחומרים שלו יותר מדי. מצד שני, אפשר להבין. קשה שלא להתאהב בהם.
(אור סיגולי)

החבר הגאון שלי מהתיכון
 My Old School

אם יש קהילה שצריכה לאמץ את הסרט הזה היא זו של הדראג-קווינס. לא כי יש בסרט מופעי דראג או איזשהו אלמנט להטב"קי, אלא כי מדובר בהוכחה שכמותה לא ראיתי לגדולתה של אומנות הליפ-סינק.
כחלק ממכלול האלמנטים של הסרט שביים ג'ונו מקלאוד, היבריד של ראיונות, ארכיון ואנימציה, נמצא השחקן הבריטי אלן קאמינגס, משמש כפרוקסי לאדם הנמצא במרכז הסרט, ברנדון לי (לא השחקן מ"העורב"). לי לא רצה להצטלם לסרט אך התראיין בקולו, וכאן נכנס לתמונה קאמינגס – הוא ניצב במקומו של לי, אבל הסאונד הוא של הראיונות המקוריים. העניין שהוא שקאמינגס הגיע לכזו רמה דקויות, ושליטה כל כך מוחלטת בניואנסים של הסאונד, שבלתי אפשרי להפריד בין השניים. אם היה צדק בעולם הוא היה הופך להיות השחקן הראשון שמועמד לאוסקר על הופעה בסרט תיעודי.
קאמינגס בהחלט שווה את הצפייה בסרט, אם כי בעיני הסיפור מעניין יותר מהטיפול הקולנועי. בסופו של דבר מדובר באירוע די מוכר (הכל קיים באינטרנט) שעוסק בתלמיד מסתורי שהגיע לבית ספר תיכון בגלאזגו, הקסים את התלמידים ואת צוות ההוראה, עד שלפתע התגלה משהו שהכה את כולם בתדהמה. מכאן לא אפרט למי שהמקרה לא ידוע לו.
בזמן שמאוד קל להבין את התגובה של המעורבים בסיפור, אני חייב להודות שזה לא הדבר הכי מפתיע או מטלטל, בטח בעולם שמוצף לעייפה בכל מיני סיפורי תפניות שלא יאומן שהתרחשו באמת. האירוע הזה קצת נטול אדג'יות ולכן מעבר לתחושה של אנטי-קליימקס, לעיתים רבות הצופה מקדים את המתרחש. ובכל זאת, מדובר בצפייה מהנה לחלוטין, מצחיק לא פעם, עם שירים מוצלחים ברקע וכמה מרואיינים מקסימים שמחזיקים את הזמן.
הסרט ישודר בהמשך ב yes דוקו.
(אור סיגולי)

זיכרון חמקמק
Fragile Memory

אפשר לפתוח בהמלצה שמיועדת לפלח אוכלוסייה מאוד ספציפי, ומשם להמשיך: אם יש לכם סבא או סבתא מרוסיה, אוקראינה או ברית המועצות באופן כללי, ואתם מעוניינים לעבור איתם את הבונדינג של החיים, לצאת נפוחים מדמעות ולהעביר את שאר היום בלהחזיק ידיים ולשמוע סיפורים מהעבר, אנא מהרו והזמינו מקומות לסרט הזה.
אמנם סרטי תעודה על נכדים שמציבים את הורי הוריהם במרכז הפריים הוא סוג של לחם וחמאה בז'אנר (בלימודי הקולנוע שלי הכרתי את כל הסבים והסבתות של חברי לכיתה בעקבות התרגילים הדוקומנטריים), אבל כשזה עובד זה ממש מרחיב את הלב. כך קרה עם "זיכרון חמקמק", בו איגור איבנקו מנסה לשחזר גלגלי פילם ישנים ומתפוררים של סבו, ליאוניד בולקה שהיה לתקופה מבכירי הצלמים של תעשיית הקולנוע הרוסית, ומגלה אותו מחדש.
יש פה צביטה גדולה בלב מכיוון שהזקנה החלה לאכול חלקים מתודעתו של הסבא האהוב, ולכן גם אם לעיתים נראה שהסרט קצת הולך במעגלים, ברור שזו תוצאה של חיבה גדולה. כך שלא רק שהסרט הזה הוא הצצה לעולם קולנועי שנעלם, אלא שגם מנחית כאלו פאנצ'יים רגשיים בדקותיו האחרונות, שהם כנראה יגרמו לכם להישאר על המושבים עוד כמה דקות לאחר שעלו הכתוביות, להמשיך לספוג את החוויה.
(אור סיגולי)

טיקטוק, בום
Tiktok, BOOM

לא לבלבל עם המחזמר "טיק טיק… בום", הסרט שביימה שאליני קנטאיה עוסק ביוצרים מסוג אחר. הוא מתמקד בפלטפורמת הסושיאל, או כפי שהיא הצהירה על עצמה לאחרונה כ"פלטפורמת בידור" מהמצליחות ביותר כיום, שעדיין נתפסת עבור חלקנו בתור הדבר הזה שצעירים וצעירות עושות בו ליפסינק וריקודים עם חתולים ומלפפונים. למי שלא הורידו את האפליקציה או נחשפו אליה מעולם, הסרט מספק תמונת מצב מכמה חזיתות רלוונטיות כדי להבין במה מדובר, לטוב ולרע. ראיונות עם כמה יוצרות ויוצרים, כאלו שהפלטפורמה הפכה אותם לכוכבים של ממש, על כל המשתמע מכך, עם האפשרות של ההתבססות שלה על אלגוריתם להבין די מהר מה מעניין כל משתמשת ומשתמש ולהציג לנו פיד, רצף גלילה של סרטונים, לפי תחומי העניין שלנו באופן די מדויק ולייצר קהילות ותתי קהילות, עם חלוקה נישתית להפליא (או להחריד) כך שאפשר לצלול תוך דעות וקטעים מבדרים על כל נושא.

הסרט מציג גם את ההיסטוריה שלה, שמקורה בסין שם הפלטפורמה עדיין קיימת בנפרד, בקרה ופיקוח אגרסיביים פי כמה. מה שמוביל למתח ולביקורת שהיא מעוררת, בכל הקשור לרגולציה ואתיקה. אלגוריתם נשמע כמו מילת קסם שאומרת שמשהו עובד באופן אוטומטי, חכם ואובייקטיבי, אבל תמיד יש מאחוריו אנשים בעלי מניעים, בפרט בגוף פרטי שהוא בסופו של דבר עסק ענק שמכניס מיליונים. והסרט מציג גם את הצד הזה, של מה קורה וכיצד ניטור ובקרת תוכן מתנהלת עבור מי שלא בא בטוב לפלטפורמה. ו"לא בא בטוב", זה לא בדיוק מה שתחשבו. לזכות הסרט ייאמר שהוא לא מנסה רק להפחיד, ומראה גם את הצדדים החיוביים שבה ככלי לשינוי חברתי. הוא גם לא חוסך ביקורת מהגופים שמתנגדים אליה בארצות הברית, ונוגע בכך שקל יותר לבקר ולדרוש רגולציה מגוף פרטי סיני, ופחות מענקי הסושיאל והרשת כמו גוגל, אמזון ופייסבוק, אה סליחה מטא, שמזוהים עם העולם המערבי.  גילוי נאות, כשאני לא כותבת ב"סריטה" אני עובדת בסוכנות דיגיטל בינלאומית, כזו שעובדת גם עם טיקטוק ככלי שיווקי. ולכן אני מודעת קצת יותר למתרחש בפלטפורמה וגם מתעניינת בביקורת האתית ועל הצורך ברגולציה, לא רק עצמית, של שלל פלטפורמות הסושיאל. לכן, הקול שמרחיב את הדיון קצת יותר היה חסר לי בסרט. יש בו משהו מעט בסיסי ושלא עומד מספיק על המורכבויות של הנושא.

מבחינה סגנונית צרמו לי כמה קטעים של שחזורים שאמורים היו להוסיף אפקט דרמטי, ונראו קצת מגוחכים. כמו כן, אין בסרט תגובות של אנשי מפתח בטיקטוק עצמה, כנראה כי לא ששו לשתף פעולה עם סרט שגם מבקר אותם ומציג מסמכים שחושפים התנהלויות רחוקות מראויות. ובכל זאת, מדובר בסרט שעוסק בנושא חשוב, ולפחות מתחיל את השיחה עליו ועל הפלטפורמות שחולשות על נתח גדול מזמננו ובחלק מהמקרים אפילו בגיבוש הזהות והדעות שלנו.
הסרט ישודר בהמשך ב yes דוקו ובהוט 8.
(לירון סיני)

טרה פאם
Terra Femme

החלוקה התיאורטית של "מבט גברי" ו"מבט נשי" היא, ובכן, מעוררת מחלוקת, בערך כמו שהיא מעניינת לפענוח וחשיבה. כמעט בלתי אפשרי להוכיח מה משתייך לאיזה סוג מבט, אם בכלל קיים דבר כזה, אבל סרטה של קורטני סטיבנס הוא אחד המשובחים בהקשר הזה. הוא אמנם יותר נוטה לכיוון המסה המהורהרת מאשר לזו של סרט, אבל מי שמתעניינים בנושא של קולנוע, מגדר והיסטוריה, קשה לי להאמין שלא ימצאן את הסרט הזה מרתק.
בעזרת שימוש בחומרי ארכיון, חלקם ממש פלאיים, מתחקה סטיבנס אחרי הנשים הראשונות שתיעדו את מסעותיהן בעולם, מהרגע שהיה להן מותר אחרי עידנים של דיכוי. דרך מקומות ותקופות נושנות, הסרט מציג איך הנשים צילמו את התרבויות והאתרים אליהן נחשפו, מלווה בקריינות מלטפת ונעימה של הבמאית מירנדה ג'ולי (האמת שזו אחת הקריינויות הכי מוצלחות שראיתי בסרט), מנסה לעמוד על הדרך השונה בה העולם החדש נחשף דרך המתעדים לעומת המתעדות. אורכו של הסרט בסך הכל שעה, והייתי אומר בשקט שאולי גם זה קצת יותר מדי (אבל ממש קצת), ובכל זאת הוא שווה את הצפייה בגלל התבונה והקולנוע שלו.
(אור סיגולי)

כלאדם ואני
Everyman and I

אחד מיתרונות הצפייה בפסטיבל, כל פסטיבל, הוא שחלק מהסרטים מוקרנים בנוכחות היוצר או היוצרת. גם אם לפעמים יש משהו מלאכותי או אפילו מביך במפגש אמיתי עם מי שחתומים על הסרט שזה עתה הסתיים, עבור סרטים כמו ״כלאדם ואני״ דיון הוא כנראה הכרח. לאו דווקא משום שהסרט יעורר אמוציות בלתי ניתנות לשליטה בקרב הקהל, אלא משום שכולו מדבר מגרונה של הבמאית קתרינה פת'קה. שיחה עימה תהיה כמו המשך טבעי לצפייה, שאם להיות סטטיסטיקאי בגרוש ולרגע הייתי מהמר שתפלג את הקהל כך: מתוך מאה צופים, זה עשוי להיות סרט הפסטיבל של אחד או אחת, בעוד 98 מתוכם לא יתחברו מסיבות מגוונות. האחד הנותר להשלים למאה הוא מישהו כמוני, שלא השתעמם אבל גם לא התעלף.

מצד אחד, זהו יומן אישי של הבמאית המשתפת בשרעפים ומחשבות הנעות בין בנאליות למקוריות. מצד אחר, מושא התיעוד שלה הוא אדם אחר, שחקן המתכונן למחזה בשם ״כלאדם״ בו הוא מגלם את כל הדמויות. המתועד והמתעדת גם מצויים במערכת יחסים, שמתחממת ומתקררת לסירוגין ולמורת רוחה, כאשר עולה השאלה האם הם לא רק הפכים אלא גם משלימים – הדוקומנטריסטית והשחקן, מחפשת האמת ועוטה המסיכות. אולם, הנראטיב של הסרט אינו בהכרח רומנטי או מקצועי, אלא מה שאני תפסתי כסרט של יוצרת בחיפוש אחר יצירה. פת׳קה משתפת אותנו בתהליך יצירת הסרט בו אנחנו צופים, תוהה לגבי הדרכים הנכונות לגרום למושא התיעוד/אהבה שלה להיחשף והן לגבי האופן המיטבי להציג זאת לנו, הקהל. מערכת היחסים בין הסאונד והתמונה, שלרוב אין ביניהם הלימה, מובילה את הסרט מבחינה נראטיבית יותר מאשר זו של הבמאית והשחקן.

בשל החיפוש וההרהור המתמשך, פת׳קה מחליפה תדיר סגנונות אם כי היא שומרת על צילום בשחור-לבן כמעט לכל אורך הסרט. חומרי הגלם הם שמתחלפים, כולל מעבר תדיר לצילום סטילס באמצע קטע מוסרט. לא בדיוק ״המזח״ או ״בעיר של סילביה״, אלא השראה שהיא טורחת לציין בפתיחה – אנדי וורהול. הבמאית גם משלבת חומרי ארכיון בהם נראים אושיות כמו צ׳ט בייקר, מרלן דיטריך, ג׳יין בירקין ואנייס ורדה, בדיונים על מערכת היחסים בין מצלם ומצולם. הם מנסחים טוב ממנה את מה שרצתה לומר והיא יודעת זאת, כך שזו ספק יומרנות וספק הצטנעות מצידה. במובן זה, הפן האמנותי הרדיקלי למראה של הסרט הוא שהציב אותו כנראה בתחרות ״עומק שדה״ של דוקאביב, כולל כל מה שאפשר לצפות לו מסרט אמנותי – החל מעירום ועד להחלטה לא להראות את ההצגה עצמה או אפילו חזרות. שום דבר חדש, אבל אולי ידבר באופן אישי אל צופה בר/בת מזל.
(אורון שמיר)

כל מה שנושם
All That Breathes

לא מעט סרטים בפסטיבל השנה מגיעים מסאנדנס, שהיה לי העונג לסקר, כאשר אלו שפספסתי בזמן אמת נותרו מסקרנים. במיוחד זוכי הפרסים שהחמצתי, שהעיקרי שבהם היה סרטו של שאונאק סן. הבמאי תיעד את החיים בעיר דלהי דרך סיפורה של משפחה המקדישה את זמנה ומשאביה הדלים לטיפול בציפורים פצועות, במרפאה וטרינרית מאולתרת בגראז׳ שלה. הציפורים צונחות מהשמיים בקצב הולך וגובר בשל זיהום אוויר חריף והרים של זבל ממנו הן ניזונות, בעיקר דיות שחורות, עוף דורס נפוץ. ברקע מתפתח משבר לאומי בנוסף לסביבתי, כמו גם משברים אישיים אצל בני המשפחה, שחייהם אינם קלים אבל הם מוצאים מזור בטיפול בבעלי הכנף המקורקעים.

התקציר הזה אינו מעביר את היופי, החזותי והאנושי, שבוקע מן המסך באופן שהותיר אותי המום לחלוטין. אני לא יכול להדגיש מספיק עד כמה הסרט הזה קולנועי למן שוט הפתיחה המוקפד, שנראה כאילו הוא מתוכנן ומבויים לא רק בתנועות המצלמה אלא גם בכניסה והיציאה מן הפריים של בעלי חיים. שאר הסרט עומד ברף הדימויים והטבע המשתקף כאילו מקבל הוראות בימוי, או שמא סר למרותו של הבמאי ומחלקת הצילום, בראשות בן ברנהארד (״אקוורלה״).

לא מדובר רק בצילומי טבע מרהיבים, אלא גם ברגעים מדהימים ומפתיעים שנלכדו בעדשת המצלמה באופן שרק סרט תיעודי מסוגל לו. הפן הפילוסופי-רוחני של הסרט אינו מעיק ומציג את בעלי החיים בסביבה העירונית בעולם מסתגלים כדי לשרוד, וכך גם המקומיים רואים את העיר – כמערכת אקולוגית שחיות הבר הן חלק ממנה. לכן הם מקדישים זמן ומרץ לשיקום הציפורים המקורקעות, שאין מטפורה שחוקה אך חזקה מהן לסוגיות החברתיות שהסרט מעלה. זהו משל מהפנט על האכזריות שמצויה בטבע לעומת אכזריות האדם כלפי הסובב אותו.
(אורון שמיר)

לאן פנינו מועדות
Where Are We Headed

סרטו של רוסלאן פדוטוב עובד בשני רבדים שונים: ברמה הבסיסית, זהו תיאור של אירועים שונים המתרחשים בתחנות רכבת תחתית וברכבות עצמן, בלי דמויות חוזרות, אלא רק עם אירועים קטנים הנלכדים במצלמה לאורך שנה: נגן רחוב המתבקש להפסיק לנגן בשעות העומס, זוגות בנסיעה משותפת, ניקוי התחנה והכנתה לחג המולד. ככזה, זהו סרט דיוקן מקום טיפוסי, בלי בשורה קולנועית של ממש, למרות שהוא בנוי בצורה יעילה. הרובד השני קושר את הכותרת לא ליעד הנסיעה של אנשים ספציפיים, אלא לציבור המתועד כמכלול. הרכבת התחתית המתועדת היא זו של מוסקבה והסרט הוא דיוקן של רוסיה בסוף 2020 תחילת 2021 (בלי מסכות).

הסרט ערך את הקרנת הבכורה שלו הרבה לפני המלחמה באוקראינה, אבל צפייה בו בדיעבד מכילה מספר אירועים המראים כיצד הלאומנות חודרת לחברה הרוסית: נאום לשנה החדשה של פוטין במרקע מעל התחנה, נוכחות גדולה של משטרה, צעירים המשוחחים/מציקים לחיילים זרים. לא רק שסצנות אלו נצבעות בגוון אחר, אלא גם שחלק ניכר מן הסרט כולל סצנות בעלות אלמנטים שניתן לקרוא כמבטים על לאומנות. זה מאפשר את הקריאה של הסרט כמבט על חברה בתהליך הקצנה, בין אם היוצר (שקיבל מימון מרוסיה ובלארוס) כיוון לכך ובין אם הפרשנות היא של הצופה הלא-רוסי בלבד. בכל מקרה ייתכן ומדובר בפרשנות יתר, אולם קשה להתחמק ממנה או להכחיש שהיא מה שעושה את הסרט הזה מעניין יותר.
(עופר ליברגל)

לילה של אי ודאות
A Night of Knowing Nothing

סרט המבוסס על מכתבים וחומרי ארכיון, פעם שלישית. או לפחות, לכאורה. סרטה של פאייאל קפדייה נפתח במציאה של תיבה בבית ספר לקולנוע בהודו. התיבה מכילה מכתבים שכתבה סטודנטית לקולנוע המכונה L והנמען הוא בן זוגה לשעבר, אותו בני משפחתו בכלאו בבית כדי למנוע את היחסים ביניהם. הסרט משלב בין הקראת המכתבים של הנאהבים אשר הנסיבות הפרידו ביניהם, תוך דימויים של מסיבות וחיי סטודנטים צעירים, אבל מהר מאוד הנושא הרומנטי נדחק הצידה לטובת נושא אחר – דיון בשביתת סטודנטים עקב מינוי של ראש בית ספר חדש, שחקן הנאמן למפלגתו של המנהיג החדש של הודו. הפגנות אחרות נגד המשטר ורמיסת הביטוי האישי וזכויות מיעוטים, באות מאוחר יותר.

קפדייה משתמשת בתבנית רומנטית של נאהבים שנאצלו להיפרד כחזית לסרט המייצר הקבלה בין משפחות אשר מונעות נישואין מן האהבה ודיכוי פוליטי בהודו של ימינו, בשילוב תיעוד מבפנים של לא מעט הפגנות. התוצאה מרתקת הן כמבט מפנים על הנעשה במדינה הגדולה הנתונה בשנים האחרונות לשלטון שפוגע בחופש הביטוי, והן כבחינה של שילוב חומרים תיעודיים וחומרים שנכתבו במיוחד עבור הסרט, מבלי לחשוף מה מכל זה באמת בדוי: אולי כל המכתבים לא נמצאו אלא נכתבו עבור הסרט, אבל יש בהם כנות ושיקוף של המציאות הרגשית והפוליטית. כותרת הסרט מתייחסת ללילה ספציפי המתואר ביצירה, אבל דומה כי האי-וודאות נמשכת. זהו סרט נועז ומרתק בכמה אופנים שונים ולדעתי אחד משיאי השנה הקולנועית עד כה.
(עופר ליברגל)

מועדון האלמונים
Anonymous Club

יש משהו חשוף וסוחף בשירים של קורטני ברנט. הזמרת האוסטרלית בת ה-34 היא טרובדורית של אינטימיות. הקול שלה נשען על השפעות של כותבי וכותבות שירים לפניה שנעים בין לחנים מלודיים לשירה קצת חרוכה, קצת לצד המנגינה בכוונה (או כי ככה הקול שלהם ושלהן עובד הכי טוב), והוא ייחודי לה. בין הנושאים בהם היא מטפלת בשירים שלה, מהתמודדויות עם הנפש, דרך הצצות לחייה שעוברות עיבוד מטאפורי שמספר סיפור ועד למסרים פוליטיים וחברתיים, היא מספקת שמיכת טלאים מנחמת כשם שהיא מעוררת מחשבה ועניין. יש משהו נעים בשירה שלה, אינטימית כשם שהיא מלהיבה. היא פעילה כעשור, והסרט שביים וצילם דני כהן, שעובר דרך המצלמה וההקלטות הקוליות שברנט מקליטה עבורו כחבר קרוב שלה, מכוון להעביר אלינו את הסתירה המובנית שבה. אמנית אהובה, כריזמתית בנוכחותה הבימתית, שהיא גם נחבאת אל הכלים בחייה האישיים, מלאה ספק עצמי, חששות, חרדות ומה שמתפרש גם כדיכאון.

הסרט מציג צילומים שצילם אותה כהן בבתים שונים בהם היא שוהה במהלך סיבובי הופעות ובהפוגות בין לבין כשהיא כותבת ומתחבטת בעצם המשקל המעייף שיכול להיות לחיים לפעמים, לצד קטעים מההופעות עצמן ומנקודות הצלחה טלוויזיוניות. מה שתשמעו לצידם יהיו לפעמים קטעים מהשירים עצמם, ובעיקר הקלטות קוליות, יומן רשמקול אם תרצו, שכהן הציע לברנט לנהל לתקופה ולשתף איתו, כתהליך עיבוד והתבוננות שיעזור לה לצלוח את ההופעות, את חיבוטי הנפש, את החיים עצמם. בין אם הכוונה הייתה מלכתחילה לארוז את התיעוד לסרט או שזה רעיון שצמח תוך כדי תקשורת, התוצאה מצד אחד קצת חוזרת על עצמה לפרקים כי המנגנון זהה לאורך כל 83 הדקות. קול פנימי מול קול חיצוני. לפעמים הם תואמים, לפעמים הם סותרים. מצד שני, במיוחד אם ברנט חביבה עליכן ועליכם, אי אפשר לעמוד בפני הכנות והמודעות העצמית שלה, שהופכת כל כך הרבה פעמים למכשול עבורה, כולל התמודדות עם אתגרי נפש גדולים וכבדים. יש משהו מלא חמלה בפורטרט שלה, שמייצר תחושת חמימות וגם מציג באור רך את הפערים בין מערכת היחסים שלה עם הקהל למערכת היחסים שלה עם עצמה.
(לירון סיני)

מר לנדסברגיס
Mr. Landsbergis

הקולנוע המאפיין של סרגיי לוזניצה מורכב מחומרי ארכיון, או מחומרים שהוא מצלם בלי דברי קריינות או ראיונות. והנה הבמאי האוקראיני (שחי בשנים האחרונות בגרמניה ונמצא בישראל לא מעט) שובר את התבנית שלו – הוא מציג סרט הנשען על ראיון ארוך עם ויטאוטס לנדסברגיס, המנהיג הראשון של ליטא אחרי שהשתחררה מברית המועצות, ומי שלקח חלק פעיל במחאה שהובילה לשחרור בראשית שנות התשעים.
לצד הראיון, לוזניצה לא מוותר על חומרי הארכיון. למעשה, אחרי כל קטע שיחה מופיעים קטעי ארכיון רלוונטיים של ההפגנות נגד ברית המועצות והניסיונות הראשונים למשטר עצמאי, שנתקל בדיכוי סובייטי אלים, מה שדרש מהמרואיין לקחת כמה החלטות לא קלות.

לוזניצה הוא במאי המקפיד על האתיקה של התיעוד, ולכן על מנת לתת תמונה מלאה הוא לא מקצר בחומרי הארכיון. במקרה הזה, תמונה מלאה פירושה סרט של ארבע שעות, מאת יוצר שגם ככה הסרטים שלו מאתגרים בקצב שלהם. את התוצאה ניתן לתאר כמרתקת ומשעממת בו זמנית, כאשר כל פיסת מציאות או קטע שיחה בסרט מאיר את ההיסטוריה בצורה המלמדת משהו חדש, הרלוונטי לא רק לעבר הלא-רחוק אלא גם להווה ולעתיד. חלק מרגעי הניצחונות של לנדסברגיס ומולדתו מרגשים כמעט עד דמעות. מאידך, דומה כי גם עבור מי שמתעניין ספציפית בהיסטוריה מזרח-אירופית, הסרט הזה הוא קצת יותר מדי. קשה לצלוח אותו בצפייה אחת. בכל זאת, עבור חובבי לוזניצה ו/או היסטוריה ליטאית/סובייטית, כדאי מאוד לצפות בסרט. לצופים אחרים עדיף אולי לראות שני סרטים אחרים בזמן הזה, ולצפות בקולנוע של לוזניצה בהזמנות אחרת.
(עופר ליברגל)

נבלני
Navalny

על הסרט הזה אנחנו שומעים מאז חשיפתו המוצלחת בפסטיבל סאנדנס האחרון, שם זכה בשני פרסים מטעם הקהל. בהחלט קל להבין מדוע ההפקה היוקרתית והמושקעת הזו של HBO הביאה לתגובות נלהבות. לא רק שהוא עשוי לעילא בכל האספקטים הטכניים, אלא גם שמי שלא מעורה בכל הטלטלות שעברה רוסיה לאחרונה (ודי קשה לעקוב, אין ספק) כנראה יישאר עם פה פתוח רוב הזמן. הסיפור של אלכסיי נבלני, האופוזיציה הקשוחה ביותר שפוטין קיבל, מרגיש כמו מאיזה סרט פראנויה וריגול. מניח שלא ירחק היום וגם גרסה עלילתית תצא אליו, עם איזה מייקל פאסבנדר או יו ג'קמן בתפקיד הפוליטיקאי שניסה להציל את רוסיה.
מה שחשוב לזכור שהוא השנאה והפחד מפוטין גרמה לבמאי דניאל רוהר לצבוע את נבלני בצבעים קצת ורודים יותר (הסרט מחליק לו לגמרי על שיתוף הפעולה עם קבוצות ניאו-נאציות "למען המטרה הנעלה של הפיכה" או היציאות הבעייתיות שלו על מוסלמים ומהגרים לא-לבנים), ואולי זה בסדר, לא מתפקידי לשפוט. אבל אין ספק שהסרט הזה מאוד מוטה, בעל אג'נדה פרו-נבלנית. שוב, כמובן שלגיטימי, אבל אולי סרט תיעודי מורכב יותר יכל לקלף קצת מהשכבות ולא לפחד מהפנים השונות של המציאות. מעבר לכך, בעיני "נבלני" חוטא בהיותו יותר לכיוון ערך ויקיפדיה מצולם, אבל לפחות הקולנוע בו משומן ומיומן, עם כמה פוטג'ים די מדהימים (חלקם נחשפו במשדרי החדשות בעבר). רוב חשיבותו היא המידע שהוא מביא על האיש, מה שהופך אותו לקפסולת זמן שצריך לשמר.
הסרט מוקרן בשיתוף עם האגודה לזכויות האדם לרגל 50 שנה לאגודה, ובהמשך ישודר ב-yes דוקו ובהוט 8.
(אור סיגולי)

סרט מרפסת
The Balcony Movie

בהחלט אחד מהמקרים בהם כותרת הסרט חושפת את תוכנו בצורה יעילה. הבמאי פאבל לוז'ינסקי צילם במשך שנה את המראות מן המרפסת שלו בעיר ורשה. מבט של הבמאי מביתו החוצה אינה טכניקה קולנועית נדירה – סרטם של אלעד דוידוביץ'־שיקוביץ', "מרפסת", או "רחוב חד סטרי" של ארז פרי הן רק שתי דוגמאות מהשנים האחרונות. מה שכן מיוחד יחסית לסרטו של לוז'ינסקי הוא שהבמאי ללא ספק מתערב בלי הרף במראות הנשקפים ממרפסת ביתו. הוא לא רק מצלם אנשים, הוא מבקש מהם לדבר איתו ולהצטלם לסרט, במידה שונה של שיתוף פעולה. הרבה אנשים לא רוצים לדבר, אחרים נותנים משפטים ספורים, אחרים חוזרים מספר פעמים ומעדכנים את הבמאי לגבי הנעשה בחייהם.

הטווח הזה נכון גם לגבי בנות משפחה של לוז'ינסקי, כאשר הבמאי לא מסתיר את היותן חלק מהסרט. הדבר גם מתחבר למה שמתגלה בסופו של דבר כנושא המרכזי ביותר ביצירה: משפחה וזוגיות, הן כמקור כוח והן כמקור לכאב אחרי פרידה או מוות. רוב הזמן, הטון של הסרט קליל בעקבות השאלות של הבמאי, אבל הדבר לא פוגם בעוצמה הרגשית של רגעים בהם אנשים חושפים פן אחר של חייהם, בעודם עוברים ושבים ברחוב. לוז'ינסקי לא מוותר גם על הכנסת צדדים אחרים של הרחוב לסרטו, החל מאסיר משוחרר המקבץ נדבות ועד זמרת ששרה שיר שידבר לקהל בארץ.
(עופר ליברגל)

קורט וונגוט: משוחרר מהזמן
Kurt Vonnegut: Unstuck in Time

כותרת המשנה של הסרט "משוחרר מהזמן" מתייחסת ישירות לספרו הנודע ביותר של הסופר קורט וונגוט, "בית מטבחיים 5", אך היא במידה רבה מתארת גם את הסרט עצמו. הבמאי רוברט ב. ווידי החל לצלם את הסרט במהלך שנות ה-80, במטרה לייצר סרט דיוקן טיפוסי על סופר אותו הוא העריץ מאז קרא לראשונה את ספריו בתיכון. סגירת הסרט התעכבה, ו-וויידי המשיך לצלם עבורו חומרים חדשים במשך כמה עשורים, ועד למותו של וונגוט בשנת 2007. במקביל, ווידי פיתח קריירה לא רעה בכלל של במאי סרטים תיעודיים על קומיקאים ובמאי קומדיות (הוא אחד מהבמאים הקבועים של "תרגיע"). הוא נאלץ להיעזר בבמאי דון אגרוט על מנת להשלים בסופו של דבר את הסרט הנוכחי, גם אחרי כמה ניסיונות.

התוצאה המשותפת עובדת היטב בשתי רמות. בתור ביוגרפיה של הסופר העוברת בתחנות בחייו, כולל הקושי הראשוני להתפרנס מכתיבה וטראמות שוונגוט לא ממש מודה שעיצבו את האישיות שלו, הן ברמה המשפחתית והן בהיותו חייל שבוי בעיר דרזדן בעת שהופצצה בידי ארה"ב. הסרט מדגיש את הייחודי בכתיבה של וונגוט: שפה קריאה, הרבה הומור, רעיונות של מדע בדיוני תוך עיסוק בנושאים כבדים וביקורת על המהות של מלחמה וקפיטליזם. למרות שמדובר בסרט של מעריץ, "משוחרר מהזמן" מוצא גם מקומות בהם הוא מבקר את האישיות של וונגוט, גם אם אלו משניים, באופן טבעי.
בעיני, ברמה המרתקת יותר, זהו סרט על חברות בין דורית של שני גברים, חברות שיש בה מימד של תהליך חניכה ארוך, אך דומה כי היא דו-כיוונית. מהצילומים של וונגוט לאורך השנים עולה לא רק סיפור חייו, אלא גם ההערכה שלו אל ווידי כיוצר ובן שיח. לכן הסרט יכול להיות מעניין גם עבור מי שלא מכיר את כתביו של הסופר. אני מכיר אותם היטב, הודות לווידי: הוא כתב את התסריט לסרט "אמא לילה" על פי ספר של וונגוט. הוא מציין שאף אחד לא צפה בסרט ההוא, אבל אני כן צפיתי בו ובעקבות הסרט התחלתי לקרוא את רוב ספריו של וונגוט ברצף. זה היה בתיכון והסרט מכיל כמות גדולה של דוברים אשר גילו את וונגוט בגיל הזה. מעבר להמלצה על הסרט התיעודי הזה, אני ממליץ לכל תלמידי התיכון שאולי קוראים במקרה את הפוסט הזה, לכו לחפש את הספרים של וונגוט. ככה זה.
הסרט ישודר בהמשך ב yes דוקו.
(עופר ליברגל)

תגובות

  1. ויקראם הגיב:

    רק רציתי לומר, אני תמיד מחכה לפוסטפלצת ההמלצות ואזהרות שלכם בכל הפסטיבלים, ואתם לעולם לא מאכזבים. כיף גדול. בכל פסטיבל אני מדביק את הפוסט שלכם בבוקמארקס שלי וחוזר אליו שוב ושוב במהלך הפסטיבל, הן כדי לבדוק איזה סרטים שדיווחתם עליהם פספסתי עד כה, והן כדי להשוות את רשמי למה שאתם כתבתם. אני לא מכיר המון סינפלים, אבל לפחות עבורי המסורת הזו היא ממש מוסד בפני עצמו. אם היה לי כסף, הייתי מממן לכם את האתר עשור קדימה רק כדי לוודא שהמסורת לא תפסק בקרוב. תודה!

    1. אור סיגולי הגיב:

      ומבחינתנו, תגובות כמו אלו שוות את כל העבודה 3>
      תודה ענקית, ואל דאגה. כל עוד זה תלוי בנו, אנחנו ממשיכים…

  2. מרגלית הגיב:

    הסקירות שלכם מאירות עיניים, לב ונפש! סקירות מקצועיות הכתובות בצורה כה מרתקת ומושכת קשה למצוא במקומות אחרים! ממש נהנית ונעזרת בהן! תודה לכם עופר ואור

    1. אור סיגולי הגיב:

      תודה רבה! איזה כיף לשמוע. רק אזכיר, ברשותך, שגם אורון שמיר ולירון סיני חלק מהצוות ומהכותבים 😉

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.